כל אוהד כדורגל מכיר את הרגע המיוחד הזה, כשאתה מסיים לטפס בגרם המדרגות האחרון של האצטדיון, כר הדשא הירוק נגלה לעיניך בהדרגה, והלב שוב מחסיר פעימה. כמעט כמו אז, כשהגעת למשחק בפעם הראשונה, בדרך כלל ידך הקטנטנה בכף ידו העצומה של אבא, והאירוע המפעים הזה שנקרא אצטדיון כדורגל עם מהומת האוהדים הצבעונית שנלווית אליו, נגלה לפניך בפעם הראשונה במלוא הדרו עוצר הנשימה.

המקבילה הביתית של ההתרגשות הזו שמורה לפתיחת משחקי המונדיאל – אליפות העולם בכדורגל – פעם בארבע שנים. כי הלב לא רק מתעטש – כמו שכתב פעם נתן אלתרמן – אל מול החגיגה הצבעונית באצטדיון אצטקה הקשיש במקסיקו סיטי; הוא גם זוכר שזה האצטדיון שבו ברזיל הקטלנית של פלה הביסה את איטליה 4:1 בגמר המונדיאל של 1970, באירוע שנחקק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כמונדיאל הראשון והאחרון שהשתתפנו בו.

וזה גם כמובן האצטדיון שבו דייגו מראדונה כבש את השער המפורסם ביותר בתולדות הכדורגל בעזרת ידו של בורא עולם, ואז כבש את השער השני הכי מפורסם בתולדות הכדורגל רק בעזרת רגליו. בהמשך הוא משך את נבחרת ארגנטינה כל הדרך לגמר מונדיאל 1986 שבו ארגנטינה הוכיחה, שכדורגל משחקים 90 דקות ולפעמים גרמניה דווקא מפסידה 3:2.

וזה גם כמובן האצטדיון שבו דייגו מראדונה כבש את השער המפורסם ביותר בתולדות הכדורגל בעזרת ידו של בורא עולם, ואז כבש את השער השני הכי מפורסם בתולדות הכדורגל רק בעזרת רגליו

כל זה מצד היסטוריית הספורט הטריוויאלית, שכמעט כל חובב כדורגל מכיר. אבל לכל אחד, בהתאם לגילו, יש גם את היסטוריית הרגשות שכרוכה במונדיאלים הראשונים שאותם חווינו בעצמנו, בדרך כלל מול הטלוויזיה בבית הילדות.

קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמנדו מראדונה מניף את גביע העולם בכדורגל בסיום המונדיאל של 1986 באצטדיון אצטק במקסיקו סיטי, מקסיקו, אחרי ניצחון 3:2 על גרמניה. 29 ביוני 2986 (צילום: AP Photo/Carlo Fumagalli)

במונדיאל 1970, עם הגול האחד ההוא של מוטל'ה שפיגלר, הייתי קטן מכדי לזכור. דן שילון, שנשלח למקסיקו מטעם רשות השידור הצעירה לסקר את מסע הנבחרת (שעדיין לא הועבר אז בשידור חי בטלוויזיה אלא רק ברדיו), סיפר לנו פעם, כשהתארח בתוכנית "פגישה עם רוני קובן" שערכתי לקראת המונדיאל הקודם, איך מצא במקרה כעבור שנים את סרט המשחק עם הקלטת קולו שלו, המלווה את הגול ההיסטורי של שפיגלר.

סרט הקלטה הזה הלך לאיבוד (או על פי שילון, הועלם בכוונה על מנת לפגוע בו), ובגלל זה כשמשדרים עד היום את השער הזה, הוא מלווה תמיד בקריינות של איש הרדיו נחמיה בן אברהם. שילון סיפר שהוא מצא את סרט ההקלטה המקורי כעבור שנים ונתן אותו במתנה לשפיגלר, שמחזיק בו למזכרת.

יצא שמפאת גילי המופלג, גמר המונדיאל הראשון שראיתי היה הגמר של 1974 – הגמר הראשון ששודר בישראל בשידור חי, עדיין בשחור לבן, כשגרמניה ההגנתית של פרנץ בקנבאואר ניצחה את הולנד הווירטואוזית של יוהאן קרויף.

ברור שאהדנו את הולנד. כל הישראלים אז אהדו את הולנד ש"הצילה יהודים בשואה" (אם כי לא את אנה פרנק). וברור ששנאנו בכל ליבנו את גרמניה. זה היה פחות משלושים שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה

ברור שאהדנו את הולנד. כל הישראלים אז אהדו את הולנד ש"הצילה יהודים בשואה" (אם כי לא את אנה פרנק). וברור ששנאנו בכל ליבנו את גרמניה. זה היה פחות משלושים שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה. ניצולי שואה אומללים הקיפו אותנו מכל עבר בקריות. ואנחנו, ילדים חמודים בני תשע בבית של משפחת טאובר בשדרות ויצמן 52 בקריית מוצקין, צרחנו כמו משוגעים על המסך הקטן, וכשנשמעה שריקת הסיום ונבחרת הולנד הפסידה, בעטתי מתסכול בדלת ההזזה הגדולה שהפרידה בין הסלון למרפסת, והרצפה נמלאה רסיסי זכוכית וטיפות דם מהחתך ברגל שלי.

כדורגל מעודד חוליגניות, אין מה לעשות.

רק כעבור ארבע שנים התחלנו גם אנחנו בישראל לקרוא לאליפות העולם בכדורגל "מונדיאל" – כמו שקוראים לטורניר באמריקה הלטינית – ולא "גביע העולם" כפי שהוא מוכר באירופה. זה היה במונדיאל 1978 בארגנטינה, כשהמארחת ניצחה אף היא בגמר את הולנד אהובתנו הכתומה.

כבר היינו אז בני עשרה, אבל לא הבנו בזמן אמת שאנחנו עדים לאחד המפגנים הגדולים בהיסטוריה של "ספורטוושינג" – מושג שיומצא רק שנים רבות מאוחר יותר, כדי לתאר איך מלבינים עוולות בעזרת ספקטקל ספורטיבי.

החונטה הצבאית הרצחנית של חורחה וידלה בארגנטינה ניצלה אז את הטורניר האהוב כדי להעמיד מול העולם מצג שווא של מדינה מתקדמת, תרבותית ורגועה, כשמאות מטרים מהאצטדיונים עונו למוות אלפי מתנגדי משטר.

הגמר בארגנטינה 1978 היה שידור הספורט הראשון בצבע שראיתי בחיי. הלכתי אז עם אחי הבכור לבית של חבר בקריית חיים הסמוכה, שהייתה לו טלוויזיה צבעונית – מכשיר יקר שהיה אז נדיר למדי בארץ.

הגמר בארגנטינה 1978 היה שידור הספורט הראשון בצבע שראיתי בחיי. הלכתי אז עם אחי הבכור לבית של חבר בקריית חיים הסמוכה, שהייתה לו טלוויזיה צבעונית – מכשיר יקר שהיה אז נדיר למדי בארץ

בישראל שאחרי המהפך הפוליטי של 77' החלו לבטל בהדרגה את הפעלת "המחיקון" המפא"יניקי הידוע לשמצה, שנועד למנוע בולמוס קנייה של מכשירי טלוויזיה צבעוניים מיובאים. מונדיאל 78' היה הראשון שמשחקיו שודרו בצבע. רוב הישראלים עדיין ראו אותו בשחור לבן, כי עוד לא הייתה להם טלוויזיה צבעונית.

נשיא ארגנטינה חורחה רפאל וידלה, במרכז, לאחר שהעניק את גביע העולם לקפטן ארגנטינה דניאל פסארלה, מספר 19, בטקס הענקת הגביע באצטדיון ריבר פלייט בבואנוס איירס, 25 ביוני 1978. ארגנטינה ניצחה את הולנד 3:1 בגמר המונדיאל. (צילום: AP PHOTO/stf/Ducklau)

בניגוד לקלישאה שתושמע בלי סוף ב-39 הימים הבאים, על "העולם ששוכח לכמה שבועות את המחלוקות והסכסוכים ומתמקד בכדורגל", המחלוקות והסכסוכים נמצאים תמיד ברקע, והמונדיאל הוא לא פעם הצגה ענקית, יקרה ומבוימת היטב, שתפקידה להחזיר לזמן-מה את הצבע לחיים, על מנת להשכיח את כל העוולות שנמשכות מסביב.

הסופר הבריטי-יהודי סימון קופר כתב פעם ש"המונדיאל הוא התקופה היחידה שבה לאומנות נחשבת לדבר נחמד". הוא התכוון לדגלי הלאום ביציעים, לשירת ההמנונים, למאבקים הלאומיים, התרבותיים וההיסטוריים שעוברים סובלימציה ספורטיבית על כר הדשא, ולוויכוחים הפוליטיים המרים שנזנחים לזמן מה לטובת ויכוחים מרים לא פחות אם כן היה או לא היה נבדל.

זה כמובן קשקוש. מונדיאל 1934 באיטליה אפשר לבניטו מוסוליני לשווק לעולם את הפשיזם. האצטדיונים עוטרו בסמלי המשטר, השחקנים הצטלמו כשהם מצדיעים במועל יד. עד היום מלווים את הזכייה האיטלקית במונדיאל ההוא חשדות כבדים על התערבות פוליטית – ממש כמו ענן החשדות שמרחף עד היום מעל הזכייה של ארגנטינה במונדיאל 1978 הזכור לשמצה.

ארבע שנים אחרי ארגנטינה, מונדיאל 1982 התקיים בספרד, ואצלנו תשומת הלב נדדה בין שידורי המשחקים לבין הידיעות המבהילות שהגיעו אז מדי יום על התקדמות כוחות הקרקע של צה"ל לעבר בירת לבנון

ארבע שנים אחרי ארגנטינה, מונדיאל 1982 התקיים בספרד, ואצלנו תשומת הלב נדדה בין שידורי המשחקים – כולל המשחק הבלתי נשכח, כנראה גדול המשחקים שראיתי בחיי, כשאיטליה של פאולו רוסי הדהימה 3:2 את ברזיל האימתנית (שפט בקור רוח: הישראלי אברהם קליין) – לבין הידיעות המבהילות שהגיעו אז מדי יום על התקדמות כוחות הקרקע של צה"ל לעבר בירת לבנון.

פאולו רוסי חוגג לאחר שכבש את השער השני לזכות נבחרת איטליה במשחק הסיבוב השני של גביע העולם בכדורגל נגד ברזיל, בברצלונה, ספרד, ב-5 ביולי 1982 (צילום: AP Photo)

ערן ריקליס תיאר נפלא את התקופה בסרט "גמר גביע", שגיבורו הוא ישראלי (בגילומו של משה איבגי) שתכנן לטוס למונדיאל בספרד אבל נקרא למילואים עם פרוץ מלחמת לבנון. הוא נפל בשבי של אנשי אש"ף, ובמהלך הבריחה מכוחות צה"ל שמנסים לחלץ אותו, רוקם קשרים אנושיים עדינים עם חוטפו זיאד (מוחמד בכרי) על רקע אהדתם המשותפת של השניים לנבחרת איטליה והצפייה בשבי במשחקי המונדיאל. כולל  ההתלהבות המשותפת, שהשכיחה לרגע משניהם את העובדה שהם ישראלי ופלסטיני ששונאים זה את זה עד מוות. לרגע הם היו רק "אוהדי כדורגל".

מונדיאל 2018 ברוסיה שימש במה למפגן תעמולה מהונדס מטעמו של ולדימיר פוטין. ועל המונדיאל האחרון שנערך בקטאר ב-2022 מיותר להרחיב את הדיבור. מי שרוצים להיזכר בעומק השחיתות הבינלאומית שליוותה את הפקת הענק המוגזמת ההיא – ושהדיה עדיין מלווים את הוויכוחים הפוליטיים אצלנו – מוזמנים לחזור ב"נטפליקס" לסדרת הדוקו המצוינת "פיפ"א: חשיפה" שבה דניאל גורדון מתאר בפרטי פרטים את התככים, המניפולציות, השקרים והשחיתויות שהובילו אז אל שריקת הפתיחה של מונדיאל קטאר.

מונדיאל 2026 הוא כבר תחנה חדשה באבולוציה של אליפות העולם בכדורגל כזירה פוליטית מניפולטיבית. בחודשים האחרונים נערכו אינספור דיונים האם העובדה שארצות הברית מארחת את הטורניר, תהווה מרכיב מכריע בתהליך קבלת ההחלטות המסתורי של הנשיא דונלד טראמפ.

האיראנים ממשיכים להתנהג כאילו ברור להם שנשיא ארצות הברית לא יעז להרחיק לכת ולסכן את החגיגה הבינלאומית, ולפגוע בפיפ"א, שהיא מהגופים החוץ-מדינתיים החזקים והמשפיעים בעולם

השבוע, עם גלי התקיפות החדשים של ארה"ב באיראן, נראה היה שאולי זו הייתה לא יותר ממשאלת לב. אבל האירוע המתגלגל הזה נמצא רק בתחילתו – והאיראנים ממשיכים להתנהג כאילו ברור להם שנשיא ארצות הברית לא יעז להרחיק לכת ולסכן את החגיגה הבינלאומית, ולפגוע בפיפ"א, שהיא מהגופים החוץ-מדינתיים החזקים והמשפיעים בעולם. זה הרי לא מקרי שראשי פיפ"א מממטירים על טראמפ פרסים, כיבודים, חנופה והכנסות. בדיוק כמו שהוא אוהב.

נשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו חותם על כדורגל לפני שהעניק אותו לדונלד טראמפ לצד אמיר קטאר השייח' תמים בן חמד אאל תאני בארמון לוסייל בדוחה, 14 במאי 2025 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP)

אם במונדיאלים של 1934, 1978 ו-2018 הרודנים מוסוליני, וידרה ופוטין ניסו לשווק את עצמם לעולם באמצעות האליפות; ואם ב-2022 קטאר, שתמכה בטרור וביונתן אוריך, השתמשה במונדיאל ל"ספורטוושינג", נראה שב-2026 המונדיאל עצמו הפך לאירוע שמדינאים פופוליסטיים חייבים לקחת בחשבון כשהם מקבלים החלטות גורליות.

אם ב-2022 קטאר, שתמכה בטרור וביונתן אוריך, השתמשה במונדיאל ל"ספורטוושינג", נראה שב-2026 המונדיאל עצמו הפך לאירוע שמדינאים פופוליסטיים חייבים לקחת בחשבון כשהם מקבלים החלטות גורליות

כלומר הכדורגל הוא כבר לא רק כלי המשרת את הפוליטיקה – הכדורגל עצמו הוא גורם פוליטי, תרבותי, מסחרי ותקשורתי רב עוצמה, שיכול להשפיע אפילו על שאלות של חיים ומוות.