מזרח ירושלים היא המקום שבו ישראל מודדת את ריבונותה לפי תוכניות בנייה, תקציבי חומש, נוכחות משטרתית ודגלים, ואילו המציאות מודדת אותה לפי ביוב, כיתות לימוד, היתרי בנייה, תעסוקה, עוני, תחושת ביטחון ואמון.

הפער בין שתי המדידות האלה הוא לב הסיפור. הדוח המעודכן של קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה" לשנת 2026 מצביע על מגמה כפולה: מצד אחד, ישראל מגבירה את מאמציה להעמיק שליטה במזרח העיר, בעיקר באמצעות בנייה יהודית, חינוך ישראלי, תמריצים כלכליים, אכיפה והרחקת סממנים פלסטיניים. מצד שני, ככל שהשליטה נעשית כוחנית, בירוקרטית וחד־צדדית יותר, כך נחשפת חולשתה.

ריבונות שאינה מצליחה להסדיר קרקע, לתכנן שכונות, לצמצם עוני, להבטיח ייצוג פוליטי ולשמור על הסטטוס קוו בהר הבית, היא ריבונות שמייצרת לעצמה התנגדות.

מצד אחד, ישראל מגבירה את מאמציה להעמיק שליטה במזרח העיר. מצד שני, ככל שהשליטה נעשית כוחנית, בירוקרטית וחד־צדדית יותר, כך נחשפת חולשתה – כריבונות שמייצרת לעצמה התנגדות

התחום הדמוגרפי ממחיש את הסתירה. ירושלים כולה מונה בסוף 2025 כ־1.068 מיליון תושבים, מהם כ־604 אלף יהודים וכ־410 אלף ערבים. במזרח ירושלים, בחלק המזרחי של ירושלים שסופח ב־1967, חיו בסוף 2024 כ־634 אלף תושבים: כ־236 אלף יהודים, שהם 37%, וכ־398 אלף ערבים, שהם 63%. כלומר, למרות מאמץ ישראלי מתמשך לשמר רוב יהודי בעיר המאוחדת, מזרח העיר נותר מרחב פלסטיני מובהק ברובו.

במקביל, הרוב היהודי בירושלים כולה נשחק לאורך עשורים מכ־74% לכ־60%. הירידה בפריון הערבי, ובמקביל הפריון הגבוה בקרב אוכלוסיות דתיות וחרדיות, ותנופת הבנייה בשכונות היהודיות במזרח העיר עשויים לבלום ואף להפוך בעתיד חלק מהמגמה. זו נקודת מפנה חשובה: השאלה הדמוגרפית אינה עוד רק "כמה יהודים וכמה ערבים", אלא היכן הם חיים, באילו תנאים, ומה המחיר הפוליטי של דחיקת אוכלוסייה פלסטינית אל שכונות מחוץ למכשול הביטחון.

ההגירה הפנים עירונית מצביעה על עומק המשבר. 69% מערביי ירושלים חיים בשכונות הערביות שבתוך גדר הביטחון, אך מספר התושבים הערבים שמעבר לגדר עלה מ־64,300 בשנת 2018 ל־74,809 בשנת 2024, גידול של 27%.

במקביל, בעיר העתיקה נרשמה ירידה במספר התושבים הערבים, בעיקר בשל צפיפות, חיכוך ביטחוני ועלויות מחיה. תופעה אחרת, קטנה במספריה אך גדולה במשמעותה, היא מעבר של פלסטינים לשכונות יהודיות במזרח העיר: כ־6,700 בשנת 2022, לעומת כ־5,800 בשנת 2018.

זו נקודת מפנה חשובה: השאלה הדמוגרפית אינה עוד רק "כמה יהודים וכמה ערבים", אלא היכן הם חיים, באילו תנאים, ומה המחיר הפוליטי של דחיקת אוכלוסייה פלסטינית אל שכונות מחוץ למכשול הביטחון

הם עושים זאת לא מפני שגילו לפתע את חדוות הדו-קיום בוועד הבית, אלא בגלל מצוקת דיור, רצון בשירותים טובים יותר וסביבה עירונית מתפקדת. במקביל, מספר היהודים החיים בשכונות בעלות רוב ערבי גדל ב־46% מאז 2018, בעיקר בשל פעילות עמותות ימין ורכישת נכסים בלב שכונות פלסטיניות. זה אינו "עירוב אוכלוסיות" טבעי, אלא תהליך פוליטי טעון, המחייב אבטחה (בעלות של כ-100 מיליון ₪ בשנה מתקציב הממשלה), מייצר חיכוך ומעמיק את תחושת האיום ההדדי.

בתחום האזרחי פוליטי התמונה מורכבת עוד יותר. בשנים האחרונות נרשמה עלייה בבקשות להתאזרחות, שהגיעה לשיא בשנת 2021 עם 3,489 בקשות, אך מאז חלה ירידה חדה עד 737 בקשות בלבד בשנת 2025. הדו"ח מייחס זאת להתארכות ההליכים ולעלייה במספר הסירובים. כלומר, כאשר ישראל מציעה לתושבי מזרח העיר אופק אזרחי, היא עושה זאת דרך מסלול מתיש, חשדני ומרתיע. במקביל נרשמה עלייה במספר שלילות התושבות: ממוצע של 25 שלילות בשנים 2018-2021 לעומת ממוצע של 63 בשנים 2022-2024. וכך, ביד אחת המדינה מבקשת אינטגרציה, וביד השנייה היא מזכירה לתושבים שמעמדם תלוי על חוט דק.

הבחירות העירוניות הן הביטוי הפוליטי החד ביותר לכישלון הריבונות האזרחית. בבחירות האחרונות השתתפו רק כ־1.5% מבעלי זכות הבחירה במזרח ירושלים, מעט פחות משיעור ההשתתפות ב־2018. גם רשימה ערבית יהודית משותפת לא הצליחה לפרוץ את החרם והביאה 1,788 קולות בלבד.

ההימנעות אינה רק תוצאה של פחד או לחץ חברתי; היא גם הצהרה פוליטית עמוקה נגד הכרה בריבונות ישראלית. אך התוצאה המעשית היא הרסנית: מאות אלפי תושבים אינם מיוצגים בעירייה שמחליטה על חייהם. כך נוצר מעגל סגור: אין ייצוג, אין הקצאת משאבים שוויונית, אין אמון, ואין השתתפות.

ההימנעות בבחירות העירוניות אינה רק תוצאת פחד או לחץ חברתי; היא גם הצהרה פוליטית עמוקה נגד הכרה בריבונות ישראלית. התוצאה הרסנית: מאות אלפי תושבים לא מיוצגים בעירייה שמחליטה על חייהם

בחינוך ניכרת אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר. מספר התלמידים הערבים בחינוך הציבורי גדל בחומש האחרון בכ־7%, ובשנת הלימודים 2023/24 למדו בחינוך הערבי בירושלים כ־120,500 תלמידים, מהם 106,500 בחינוך הציבורי. ישראל פועלת להרחבת תוכנית הלימודים הישראלית, בין היתר באמצעות תמריצים, פתיחת בתי ספר עירוניים וסגירת מוסדות אונר"א. במקביל, מספר הסטודנטים הערבים ממזרח ירושלים במוסדות ישראליים גדל ביותר מ־65% בחמש שנים.

זו אינטגרציה ממשית, אך לא בהכרח הזדהות פוליטית. יותר צעירים לומדים עברית, נכנסים לאקדמיה ישראלית ומבקשים להשתלב בשוק העבודה, אך הדבר מתקיים לצד ניכור לאומי עמוק. מי שמבלבל בין לימודים באוניברסיטה ישראלית לבין קבלת הריבונות הישראלית כנראה גם חושב שטופס ארנונה הוא הסכם שלום.

גם בשוק העבודה התמונה כפולה. שיעור ההשתתפות של גברים ערבים בגילאי העבודה העיקריים הגיע בשנת 2025 לכ־83%, בעוד שיעור השתתפות הנשים הערביות עלה בהדרגה אך נותר נמוך, סביב 29%-33%. מספר המועסקים הערבים בירושלים גדל בין 2024 ל־2025 בכ־8,500 איש, גידול של 7.6%, בעוד מספר המועסקים היהודים כמעט לא השתנה.

העיר תלויה בעובדים הערבים, בעיקר בבינוי, בתחבורה, באחסנה, בדואר ובשירותי תשתית. בענף הבינוי, 21% מהמועסקים הערבים עובדים בענף, לעומת 2% בלבד מהמועסקים היהודים. אולם התלות אינה מתורגמת לשוויון: שכירים יהודים השתכרו בשנת 2024 בממוצע 11,300 שקל בחודש לעומת 8,300 שקל לערבים, והאוכלוסייה הערבית, שהיא כ־40% מתושבי העיר וכ־33% מכוח העבודה, מקבלת רק כ־73% מהשכר הממוצע של מקביליה היהודים. 60% מתושבי ירושלים הערבים חיים מתחת לקו העוני, לעומת 30% מהיהודים. זו אינה רק בעיה חברתית; זו פצצת זמן שמערערת על היציבות בעיר.

העיר תלויה בעובדים הערבים, בעיקר בבינוי, בתחבורה, באחסנה, בדואר ובשירותי תשתית. בענף הבינוי, 21% מהמועסקים הערבים עובדים בענף, לעומת 2% בלבד מהמועסקים היהודים. אך התלות אינה מתורגמת לשוויון

תחום תכנון המקרקעין הוא אולי הכישלון המבני החריף ביותר. כ־72% מהקרקעות בשכונות מזרח העיר שבתוך הגדר אינן מוסדרות, ובמזרח ירושלים כולה מצוין כי 90% מהקרקעות אינן בבעלות מוסדרת. כ־20 אלף בתים נבנו ללא היתרים, לא משום שתושביהם חובבים עבירות בנייה כתחביב משפחתי, אלא משום שאין כמעט תוכניות מתאר שמאפשרות היתרים. בשנים 2023–2025 קודמו לשכונות היהודיות במזרח העיר תוכניות בהיקף שיא של 33,512 יחידות דיור, בעוד התכנון למגורים פלסטיני מדשדש.

תוכנית החומש החדשה אמנם הציבה יעד של 2,000 יחידות דיור בשנה בשכונות הפלסטיניות, אך יישומה מתעכב. במקביל נמשכות הריסות הבתים: בשנים 2018–2025 נהרסו 2,646 מבנים במזרח ירושלים, ממוצע של 378 בשנה. זו אינה מדיניות תכנון; זו מדיניות דחיקה.

מעל לכל מרחפת שאלת הר הבית. הדוח קובע כי הממד הדתי, ובראשו השינוי בהסדרי הביקור והתפילה בהר, הוא הגורם המעצב המרכזי של יחס הפלסטינים לישראל ולריבונותה.

העלייה במספר היהודים העולים להר והשינוי המעשי בסטטוס קוו בכל הקשור לפולחן יהודי על ההר – מייצרים סביבה עוינת ותסיסה מתמדת. גם אם שנת 2025 התאפיינה ברף אלימות נמוך יחסית מצד ערביי מזרח ירושלים, אין בכך כדי להעיד על יציבות. לעיתים שקט הוא לא הסכמה, אלא הרתעה, עייפות ופחד. בירושלים, זהו חומר דליק בתחפושת של סדר ציבורי.

גם אם שנת 2025 התאפיינה ברף אלימות נמוך יחסית מצד ערביי מזרח ירושלים, אין בכך כדי להעיד על יציבות. לעיתים שקט הוא לא הסכמה, אלא הרתעה, עייפות ופחד. בירושלים, זהו חומר דליק בתחפושת של סדר ציבורי

ממשלת ישראל ועיריית ירושלים צריכות להפסיק לראות במזרח ירושלים רק זירת הכרעה לאומית ולהתחיל להתייחס אליה כאל עיר שבה חיים בני אדם.

• ראשית, יש להקפיא הרחבת התיישבות יהודית בלב שכונות פלסטיניות, משום שהיא אינה מחזקת ריבונות אלא מייצרת חיכוך קבוע.
• שנית, יש להאיץ הסדרת קרקעות ותכנון למגורים בשכונות הפלסטיניות, תוך יעד מחייב של אלפי יחידות דיור מאושרות בשנה.
• שלישית, יש לצמצם הריסות בתים באמצעות מסלולי הכשרה, תכנון והיתרים, ולא באמצעות ענישה קולקטיבית בפועל.
• רביעית, יש להשקיע בשכונות שמעבר לגדר כמרחב עירוני לכל דבר, או להודות שהמדינה יצרה אזורי הפקר בתחום שיפוטה.
• חמישית, יש להרחיב חינוך, עברית, השכלה גבוהה ותעסוקת נשים, אך בלי לנסות למחוק זהות פלסטינית באמצעות כפייה.
• שישית, יש להבטיח ייצוג מוסדי לתושבי מזרח ירושלים גם בהיעדר השתתפות רחבה בבחירות, למשל באמצעות מנגנוני היוועצות מחייבים ומינהלים שכונתיים בעלי תקציב וסמכות.
• ולבסוף, יש לשמור בקפדנות על הסטטוס קוו בהר הבית. מי שמחפש ניצחון סמלי על ההר עלול לקבל הפסד אסטרטגי בכל העיר.

מזרח ירושלים מלמדת כי ריבונות אינה נמדדת במספר הדגלים אלא במספר ההיתרים, הכיתות, המשרות, המרפאות והאזרחים שמאמינים שהמערכת פועלת גם עבורם. ישראל יכולה להמשיך לנהל את מזרח ירושלים כמרחב של שליטה, חשד ואכיפה, ואז להתפלא אחת לכמה שנים שהעיר מתפרצת.

מזרח ירושלים מלמדת כי ריבונות אינה נמדדת במספר הדגלים. ישראל יכולה להמשיך לנהל את מזרח ירושלים כמרחב של שליטה, חשד ואכיפה, ואז להתפלא אחת לכמה שנים שהעיר מתפרצת

או שהיא יכולה להבין שהדרך היחידה ליציבות עוברת בשוויון אזרחי, תכנון הוגן, ריסון לאומני ושמירה על הרגישויות הדתיות. זו אינה מתנה לפלסטינים. זו חובת הניהול הבסיסית של מי שמתעקש לומר שירושלים מאוחדת תחת ריבונותו.

אל"מ במיל' רון שצברג הוא מנכ"ל שותף בקרן לשיתוף פעולה כלכלי ומרכז את תחום ירושלים בקבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה".