רגע לפני שהוריש את לשכתו לאף אחד (לפחות עד שהכנסת תתכנס שוב לבחור את מבקר המדינה הבא), מבקר המדינה היוצא מתניהו אנגלמן הניח על השולחן מקבץ שמנמן של דוחות שבמדינה עם סדר יום הגיוני היו פותחים מהדורות, סוגרים אותן וגם מספקים בשר לכל הכתבות שבאמצע.
בישראל הם הפכו ללינק באתר של המבקר, שיחסוך הרבה עבודה לוועדות החקירה העתידיות, אם אי פעם יוקמו כאן כאלה.
אנגלמן והקדנציה שלו היו מתעתעים מהרגע הראשון: הוא הגיח מאלמוניות, מונה על ידי בנימין נתניהו, סומן כמבקר ביתי, הסתייג מביקורת שמית וגרס שתפקידו גם להחמיא. ההתעקשות שלו לחקור את מחדלי 7 באוקטובר נחשדה כחלק מהניסיון לטרפד את ועדת החקירה הממלכתית וכמשרתת את האינטרס של מי שמינה אותו.
אם בתחום הביטחון אנחנו כבר יודעים מה הממשלה המיטה עלינו, בתחום הסביבה והאקלים, אומר המבקר, האסון בדרך
אבל לצד זה, צריך לומר: בתחום הסביבה, במובנה הרחב, אנגלמן היה אחד המבקרים המשמעותיים שהיו כאן, אם לא ה־. משבר האקלים ושלל סוגיות סביבה ואנרגיה תפסו מקום בולט בסדר היום שלו כמבקר, והדוחות שהוא חתום עליהם לא עשו הנחות לנתניהו וממשלתו.
אלה שפרסם בימים האחרונים לכהונתו מצטרפים לכמה מקודמיהם ומשרטטים תמונה מבהילה של המציאות שהממשלה הזו משאירה אחריה. אם בתחום הביטחון אנחנו כבר יודעים מה היא המיטה עלינו, בתחום הסביבה והאקלים, אומר המבקר, האסון בדרך.
הדוח על ניהול משק הגז עוד מאופק יחסית. המבקר בסך הכל קובע שמדיניות יצוא הגז נקבעה על סמך תחשיבים לא ריאליים של ועדת דיין (בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה יוסי דיין), שהעריכה בחסר את צרכי האנרגיה של המשק הישראלי, בעיקר לאור מתקפת חוות השרתים וה־AI שכבר החלה לפקוד אותנו (ואת העולם) ודורשת היקפים דמיוניים של חשמל.
לפי המבקר, בתוך 20–22 שנה ישראל תצטרך להתחיל לייבא גז – אותו גז שעכשיו היא מייצאת – ותאבד את העצמאות האנרגטית, שבשנות המלחמה האחרונות קיבלנו הזדמנות להבין כמה היא קריטית.
כדי להמחיש: בקצב הייצוא הנוכחי – אלא אם יתגלו אוצרות גז נוספים בים הישראלי שכרגע לא נראים באופק – המרחק של ישראל מאובדן העצמאות האנרגטית דומה למרחק שלנו משנת 2005. 2005 היתה אתמול, ואובדן העצמאות יהיה מחר.
אם מחסור בגז הוא העתיד, ההפקרה של ים המלח היא העבר וההווה. רגע לפני שעשה טופס טיולים, המבקר שחרר דוח בו קבע בפשטות שהממשלה, ובכן, לא עושה דבר בכל הנוגע למצבו העגום של הים
אם מחסור בגז הוא העתיד, ההפקרה של ים המלח היא העבר וההווה. רגע לפני שעשה טופס טיולים, המבקר שחרר דוח בו קבע בפשטות שהממשלה, ובכן, לא עושה דבר בכל הנוגע למצבו העגום של ים המלח והנסיגה המהירה של המפלס.
"כבר לפני יותר משני עשורים הכירה הממשלה בצורך לגבש מדיניות בשאלת ההתמודדות עם ירידת מפלס ים המלח", כותב המבקר, "חרף הזמן הרב שעבר, נכון לפברואר 26' טרם גיבשה הממשלה מדיניות בנושא". וכמובן שבחודשים שחלפו מאז פברואר דבר לא השתנה.
ההפקרה של ים המלח – פלא טבע בקנה מידה עולמי – פשוט בלתי נתפסת: דוח המלצות של צוות בין־משרדי שעבד במהלך 2022 מעולם לא הושלם ולא הוגש לממשלה על ידי השרה להגנת הסביבה, ולכן גם דבר לא יושם.
הפוטנציאל התיירותי של האזור ושל ארץ הבולענים לא מנוצל משום שהמדינה כבר 20 שנה מדברת על הצורך להסדיר את הנושא הביטוחי אבל לא טורחת לעשות את זה; בקיצור הים וסביבתו גוססים, ובירושלים אדישים.
הצומת הקריטי הקרוב של ים המלח מתרחש בימים אלה, לקראת פקיעת הזיכיון של המפעלים ב־2030 והחלת חוק זיכיון חדש. מכיוון שהממשלה כגוף מתכלל לא נמצאת באירוע, אל הוואקום נכנס האוצר שכותב את החוק.
המבקר מביע חשש – מסתמן שבצדק – שהחוק שיקודם ידחוק לשוליים היבטים של קיימות וטבע בים המלח, ויתייחס אליו כאל פיסת נדל"ן תעשייתי שיש להסדיר חוזית מול התאגיד שפועל בו
המבקר מביע חשש – מסתמן שבצדק – שהחוק שיקודם ידחוק לשוליים היבטים של קיימות וטבע בים המלח, ויתייחס אליו כאל פיסת נדל"ן תעשייתי שיש להסדיר חוזית מול התאגיד שפועל בו.
שני הדוחות הללו היו רק הקדימון לדוח המסכם על היערכות ישראל למשבר האקלים. זו הפעם השלישית שהמבקר נדרש לנושא בתוך חמש שנים. ב־2023 הוא העניק לטיפול של הממשלה במשבר האקלים את הציון "בין פיגור לאפס". לאור ההצלחה, הוא חזר רגע לפני סוף הקדנציה לבדוק מה השתנה. התשובה: מעט מאוד.
ממשלת ישראל אולי לא אימצה רשמית רטוריקה של הכחשת אקלים, אבל בפועל זה מה שהיא עושה. כשמִנהלת ההיערכות הממשלתית לשינוי האקלים כוללת שני אנשים, זה אומר שמבחינת הממשלה אין משבר ולא צריך להיערך לשום דבר. ספק אם בתולדות ממשלות ישראל היה תחום קריטי כל כך שזכה להפקרה בוטה כל כך.
המבקר מונה את המחדלים: ישראל היא המדינה היחידה במערב שלא חוקקה חוק אקלים שמתכלל ומסדיר את היערכות המדינה והמשק להשלכות שינוי האקלים; לטיפול באקלים אין מסגרת תקציבית; אין גורם ממשלתי שמוביל את האירוע; ועדת שרים לענייני אקלים שהוקמה ב־2023 והייתה אמורה לפעול בראשות השרה להגנת הסביבה לא התכנסה אפילו פעם אחת.
"בחינה עקבית מעלה שהממשלה עדיין מדשדשת וגוררת רגליה", מסכם המבקר, "דוח זה מרים דגל אדום בפני הממשלה והעומד בראשה ומציין בפניהם באופן שאינו משתמע לשני פנים – הכתובת על הקיר".
"דוח זה מרים דגל אדום בפני הממשלה והעומד בראשה ומציין בפניהם באופן שאינו משתמע לשני פנים – הכתובת על הקיר"
את מקבץ דוחות הפרידה של המבקר אפשר לסכם בפשטות: בכל הנוגע לסביבה ואקלים, הממשלה הזו משאירה את ישראל במצב של גראונד זירו.
הבעיה היא שמההשפעה ההיסטורית של מוסד המבקר – כמו של שאר שומרי הסף – נותר רק הד עמום. הדוחות תופסים נפח שולי בסדר היום המטורלל שקשה להכניס בו סיכה, ומבחינת הממשלה כל ביקורת היא עוד מכה קלה בכנף שהדיפ סטייט מנסה להחטיף לה.
ואם בבוא היום יתברר שהמבקר צדק וישראל הופקרה לגורלה מול אסון אקלימי גלובלי, תמיד אפשר יהיה להאשים את היועמ"שית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו