כל הטלאים הישראליים תפורים בשני חוטים דקים ופרומים; מלחמה מתמדת מבחוץ, ומבפנים האשליה שיש דבר כזה "יהודית ודמוקרטית". על שקר המלחמה נאמר הרבה ונקלט מעט. על נוסחת ההבל יהודית ודמוקרטית לא מדברים מספיק.

שתי מילים מחזיקות את התודעה העצמית של המדינה הזאת: יהודית ודמוקרטית. הן חקוקות בחוקי היסוד, נישאות בכל נאום ממלכתי, מוטחות בכל עתירה לבג"ץ, והפכו זה מכבר למובן מאליו שאיש אינו מהרהר אחריו.

מבחן המציאות אכזרי מן ההצהרה. מסע קצר לאורך הרצף היהודי החדש שנוצר כאן, מן הגבעות ועד הקבינט, מבתי הכנסת לקסרקטינים – מגלה חברה שעושה שפגאט קורע ומתרחקת בצעדים גדולים משני חלקי הצירוף גם יחד. בסוף המסע ממתינות שתי טענות מבניות המסבירות מדוע הצירוף הזה נידון לקרוס אל תוך עצמו.

שתי מילים מחזיקות את התודעה העצמית של המדינה הזאת: יהודית ודמוקרטית. הן חקוקות בחוקי היסוד, נישאות בכל נאום ממלכתי, מוטחות בכל עתירה לבג"ץ, והפכו זה כבר למובן מאליו שאיש אינו מהרהר אחריו

בקצה האחד של הרצף היהודי החדש עומדים פושעי הגבעות. נערים חמושים ומבוגרים בלתי אחראים, המציתים בשם התורה כרמי זיתים, מגרשים רועים קשי יום ומתעמרים בחלשים משום חולשתם.

סביבם רבנים ספוגי חטא באשר לגר בתוכנו, זה אשר התורה חוזרת ומצווה עליו יותר מכל מצווה אחרת. הם עוברים ביודעין על תמצית תורתו של הלל הזקן, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. דרכם בארץ הזו מטפחת שנאות ומקרבת חורבנות. והיא כל כך מעוררת בחילה עד שהפסוק המתריע "ולא תקיא הארץ אתכם" קרוב מתמיד. בגללם.

לצידם על הרצף קיימת החברה החרדית. עולמה כביכול מלא תורה, חסד פנימי ומסירות שיש המשתאים ממנה. המון שיחי אטד המעלימים את היער החרדי הגדול; הפרישה מן הסולידריות המסורתית של כל ישראל ערבים זה בזה וזה לזה.

הערבות ההדדית, שהייתה במשך אלפיים שנות גלות סוד הקיום היהודי, הפכה אצלה לרחוב חד-סטרי. התקציבים נכנסים, ההגנה ניתנת, ובתמורה הם דואגים רק לעצמם.

אין בכל בתי הקברות בישראל קבר אחד, אפילו לא אחד, של מי שהמית עצמו באוהלה של תורה. ולעומת זאת החלקות הצבאיות הולכות וגדלות בין השאר בגללם. אלה המתיימרים לשאת את נטל הזהות והאחריות הם הגורם הנצלן וחסר האחריות ביותר בקרבנו.

התקציבים נכנסים, ההגנה ניתנת, ובתמורה הם דואגים רק לעצמם. אין בכל בתי הקברות בישראל אפילו קבר אחד, של מי שהמית עצמו באוהלה של תורה. לעומת זאת החלקות הצבאיות גדולות והולכות

משם ממשיך הרצף אל הניאו-יהודים, התופעה החדשה והמסוכנת מכולן. הזהות שלהם מורכבת מסמלים: ציציות בחוץ, אדידס או פומה מוזהבות, רובה על הכתף, כיפה גדולה על הראש ושנאה יוקדת בלב לשמאלנים ולערבים.

היהדות שלהם היא מדים שבטיים, סימן היכר של כנופיה, ולא מערכת מוסרית התובעת מן האדם דבר. הם למדו מן המסורת את הלהט ושכחו את התוכן, אימצו את הלבוש והשליכו את הצלם. אצלם אהבת ישראל היא שנאת כל מי שאיננו הם, ויראת שמיים היא הטלת אימה על הארץ.

ובקצה הרצף, בצמרת או בתחתית תלוי בנקודת המבט, הפוליטיקאים. אלה החוזרים שוב ושוב על הצירוף יהודית ודמוקרטית בלי לחשוב לרגע על מובנם של דברים. כמו מדובר בקמע או לחש מכשף שמשמעותו אבדה מזמן.

הם לא מבינים יהדות וגם לא דמוקרטיה. וככל שהבנתם קטנה צעקותיהם מתגברות. היהדות שלהם היא דמוגרפיה, ספירת ראשים ופחד מרחם ערבי, והדמוקרטיה שלהם היא אריתמטיקה של שישים ואחד. מי שמחזיק ברוב רשאי בעיניהם לדרוס מיעוט, לרוקן בית משפט, לקנות עסקאות פטור בדם של אחרים.

את אברהם המתווכח עם אלוהיו על צדקת סדום הם לא פגשו מעולם, ואת רוח הדמוקרטיה, שעיקרה הגבלת הכוח ולא האדרתו, הם מבקשים לגרש מן הארץ. נאמר מעתה: בורות יהודית ועריצות דמוקרטית.

את אברהם המתווכח עם אלוהיו על צדקת סדום הם לא פגשו מעולם, ואת רוח הדמוקרטיה, שעיקרה הגבלת הכוח ולא האדרתו, הם מבקשים לגרש מן הארץ. נאמר מעתה: בורות יהודית ועריצות דמוקרטית

מן התיאור הסוציולוגי הזה עולה הטענה המבנית הראשונה. אף ארגון אנושי מוועד ההורים ועד המדינה לא יכול להתקיים לאורך זמן עם שני מקורות סמכות סותרים ומתנגשים.

ה"יהודית" של ישראל 2026 איננה תרבותית או אזרחית כמו שהייתה עם הקמת המדינה. היא דתית בעיקרה על פי אחד מהזרמים הנ"ל. הסמכות הדתית שלה היא אנכית, שרשרת פיקוד היורדת מאלוהים דרך תורתו, ועוברת אל רבניו-פרשניו הרדודים, עד המאמין הבודד באשר הוא. בעולם הזה יש מְצַוֶּוה ויש מצֻווה, יש גוזר ויש מקיים.

הסמכות הדמוקרטית לעומתה היא אופקית. מישור אחד שעליו ניצבים כל בני האדם כשווים זה לזה, והשלטון שואב את סמכותו מהסכמתם החופשית בלבד. שתי הגאומטריות הללו, האנך והמישור, אינן ניתנות לאיחוד.

כל נקודת חיכוך, מיהו יהודי, מי רשאי להינשא למי, מה מותר בשבת ברשות הרבים, מי מכריע כשההלכה והחוק מתנגשים, מחייבת הכרעה בין שני המקורות, לא פשרה. הצירוף יהודית ודמוקרטית הוא לא סינתזה, הוא הזמנה להתנגשות מתמדת. דחיית הפגישה בין הניטרו לגליצרין, בלבד, והדוחה סופו לגלות יום אחד שהפיצוץ בלתי נמנע.

כל נקודת חיכוך בין ההלכה והחוק מחייבת הכרעה בין שני המקורות, לא פשרה. הצירוף יהודית ודמוקרטית הוא לא סינתזה, הוא הזמנה להתנגשות מתמדת. דחיית הפגישה בין הניטרו לגליצרין עד הפיצוץ הבלתי נמנע

הטענה המבנית השנייה קשה ממנה. יחסי הדת והמדינה בישראל הם בעצם מלחמת דת ומלחמת אזרחים קרה. שתי מגמות מתנגשות מנהלות אותה.

מלמעלה למטה נעה המדינה אל עבר מודלים מוסלמיים של היתוך בין דת למדינה: הדת היא מנגנון שלטוני, המשפט הדתי חודר אל המשפט האזרחי, ואנשי הדת הם פקידי הריבון וזרועו הארוכה. מתקפת החקיקה האחרונה תעיד: רבנים בשכר המדינה בכל מוסד, כשרות ככלי כוח, סמכויות הולכות ומתרחבות לבתי הדין, וכסף ציבורי הזורם למפעלים שכל ייעודם כפייה.

ומלמטה למעלה נעים יותר ויותר ישראלים בכיוון ההפוך, אל המודל הנוצרי המערבי של הפרדה: תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים. הם מתחתנים בקפריסין, בחצר הבית עם משיאים כמוני והעיקר בלי הרבנות. נקברים בקבורה אזרחית, צורכים כשרות עצמאית, מקימים קהילות תפילה בלי ממסד ומגדלים ילדים שיהדותם עשירה כתרבות ואמונתם חופשית מכפייה. הריבון מתאסלם במבנהו והאזרחים מתנצרים בהרגליהם, וביניהם התהום פוערת את פיה ובולעת.

מלחמה קרה כזאת מסתיימת באחת משתי דרכים: בהתלקחות או בהסדר חדש. ההסדר החדש מחייב אומץ שהמערכת הפוליטית הנוכחית חסרה אותו: הפרדה מלאה בין הדת ובין המדינה, שתשחרר את שתיהן זו מציפורניה של זו. הדמוקרטיה תשוחרר מן הכפייה, והיהדות תיפטר מהשחיתות שהשלטון הפוליטי זיהם אותה בה.

יהדות חופשית, הומניסטית, זו של אברהם המתווכח והלל המכיל, של הגֵּר שאהבתו היא מצווה השווה לאהבת האל עצמו ושל הערבות ההדדית האמיתית. זהות היברידית שיכולה להשתלב בשלום גמור עם הדמוקרטיה. כי שתיהן יוצאות מאותה נקודת מוצא: האדם שנברא בצלם וכבודו קודם לכל כתר.

מלחמה כזאת מסתיימת בהתלקחות או בהסדר חדש. ההסדר החדש מחייב אומץ שהמערכת הפוליטית הנוכחית משוללת אותו: הפרדה מלאה בין הדת ובין המדינה, שתשחרר את שתיהן זו מציפורניה של זו

היהדות השלטת היום בישראל רחוקה מזה מרחק שמיים וארץ, והדמוקרטיה הנאנקת תחתיה מתרוקנת משנה לשנה. עד שנמצא את האומץ להכריע, נמשיך לחיות במדינה שמדקלמת 'יהודית ודמוקרטית' ומחריבה את שתיהן במעשיה.

ובשולי הדברים – ובלי פוליטיקה הרי כמעט אי אפשר אצלנו אז הנה: גוש 'הימין על מלא' כבר מזמן התגרש מהדמוקרטיה ומעלה את היהודית על ראש שמחתו. השאלה היא אם לגוש השינוי יש את אומץ הלב הרוחני והאינטלקטואלי להתחייב לדמוקרטיה מלאה בלי השלייקס של הקלישאה היהודית-דמוקרטית. כי יהדות הימין לא מסוגלת להכיל את הדמוקרטיה של כל אזרחי ישראל ואילו הדמוקרטיה שלנו מסוגלת להכיל גם את היהדות החולה והמעוותת שלהם. מישהו?

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.