הלוויינים של המרכז מסתירים את השמש

אם יש דבר אחד שאפשר לסמוך עליו אחרי מיליון שנות עידן בנימין נתניהו, הוא שלכל ספין – מופרך ושחוק ככל שיהיה – יוצמדו מייד מקסמי שווא בשטח שיטפחו אותו. כמו גנן שמשקה עשבים ליד השיבר והופך אותם לגן ירק מפואר המאיים למוטט את הגינה כולה, נתניהו תמיד דואג לגבות את השקר התורן שלו בשקרי לוויין שיסייעו לו לצבור תאוצה.

לא מכבר הכריז בריאיון ב"הפטריוטים" על כוונתו "הכנה" להקים ממשלת אחדות רחבה אחרי הבחירות. כשנתניהו מכריז על אחדות – והוא עושה זאת אחת לכמה זמן, במקביל לקמפיין של שיסוי – כדאי לתפוס מחסה.

ואכן, מאז ההצהרה ההיא צברה תופעת מפלגות הלוויין (הפרוקסי) תאוצה והפכה לנחשול. בזו אחר זו צומחות יש מאין מפלגות חדשות, המאיימות לשבור את התיקו הבין־גושי – זה שמאיים על שלטונו של נתניהו.

אם עד לפני כמה חודשים חשבנו שרק בני גנץ הבלתי נלאה מאיים על הגוש בנטייתו להתאבד בעיניים פקוחות, הרי שכעת הצטרפו אליו שחקנים נוספים

כך, במקביל להתחזקותו המרשימה של גדי איזנקוט בסקרים, ולהפיכתה של ישר! למפלגה הגדולה ביותר ברובם, נוספו שברי מפלגות בהובלת שברי פוליטיקאים, המאיימים "ללכת עם כולם" – כלומר, לא ללכת עם אף אחד ולהותיר אותנו תקועים בסבבי בחירות בלתי נגמרים, בדומה למבוי הסתום שאליו התרגלנו לפני חמש שנים.

אם עד לפני כמה חודשים חשבנו שרק בני גנץ הבלתי נלאה מאיים על הגוש בנטייתו להתאבד בעיניים פקוחות, הרי שכעת הצטרפו אליו שחקנים נוספים.

חברי הכנסת בני גנץ וחילי טרופר בוועדה בכנסת, 6 בינואר 2025 (צילום: יהונתן זינדל/פלאש90)

גלעד ארדן ויולי אדלשטיין מבקשים למשוך "מאוכזבי ליכוד" באמצעות הבטחות לוועדת חקירה ממלכתית ולגיוס לכול. יועז הנדל, שהפינג'אן המצודד שלו קורץ לכל הכיוונים, חבר לחילי טרופר, ממאוכזבי גנץ.

לצידם נמצאים עופר וינטר ודדי שמחי, המחפשים ביצה ימנית חדשה, וירון זליכה – פעם איש אוצר רנסנסי, ובשנים האחרונות פוליטיקאי חסר תכלית המתעקש לרוץ ללא קהל.

לאלה אפשר להוסיף את אנשי "הרבעון הרביעי", המאיימים להתמודד על כרטיס ה"אנחנו לא בכיס של אף אחד", ועוד כמה שחקנים שעדיין שוקלים את דרכם בחודש שנותר עד למועד האחרון להודעה על ריצה, ב־8 בספטמבר.

בתקופה כזאת, הצבעה לגנץ, טרופר, זליכה, הנדל או לכל אחד מהאנשים שמאיימים להפוך את הפוליטיקה לפויקה מעורבב וחסר זהות היא מסוכנת ממש

אם בבחירות הקודמות הפיצול האינסופי היה בעיקר סיפורו של השמאל המתאבד למרחקים ארוכים – כמעט 9% מהקולות נבלעו כך בתהום – הרי שהפעם, להוציא את מפלגתו של אלון־לי גרין ו"עומדים ביחד", השמאל מגובש למדי, ואילו המרכז הוא שקופץ ראש אל סלעי האין־בינינו־מחלוקת ומאיים להביא לתיקו מצמית בין הגושים.

הצבעה למפלגות לוויין היא סוג של פינוק לגיטימי בימים רגילים, אם יש כאלה בישראל.

אבל אלה אינם ימים רגילים. הצבא קורס בשל בעיות כוח אדם והיעדר משמעת; מערכת המשפט נתונה לספסרות בידי שרלטנים; הכנסת נכבשה בידי חבורה אלימה ודורסנית, המעבירה חוקים מופרכים בסרט נע; האקדמיה והעיתונות מאוימות בהשתקה; שב"כ נכבש בידי אידיאולוג אנטי־ליברלי קיצוני; והרחוב מבעבע מאלימות מסוכנת.

גלעד ארדן, יולי אדלשטיין (צילום: יונתן זינדל/פלאש90, מונטז')

בתקופה כזאת, הצבעה לגנץ, טרופר, זליכה, הנדל או לכל אחד מהאנשים שמאיימים להפוך את הפוליטיקה לפויקה מעורבב וחסר זהות היא מסוכנת ממש.

אם המפלגות האלה לא יעברו את אחוז החסימה, הקולות ילכו לעזאזל ולא ייכללו בחישוב חלוקת המנדטים, שתיעשה בין המפלגות שעברו את אחוז החסימה לפי שיטת בדר–עופר. הדבר עלול לגזול מגוש השינוי שניים או שלושה מנדטים, ההכרחיים לשבירת התיקו המצמית.

אם הן יעברו את אחוז החסימה – והסיכוי לכך אינו גדול ככל שקמות עוד ועוד מפלגות לוויין – הן יחברו לנתניהו בקונסטלציה כזאת או אחרת, ויכריחו את השאר להסכים ל"ממשלת אחדות" שקרית נוספת או לסיבוב בחירות חדש, שיתיש עוד קצת את מדינת ישראל השחוחה והעייפה ממילא.

אם הן יעברו את אחוז החסימה – והסיכוי לכך אינו גדול ככל שקמות עוד ועוד מפלגות לוויין – הן יחברו לנתניהו בקונסטלציה כזאת או אחרת, ויכריחו את השאר להסכים ל"ממשלת אחדות" שקרית נוספת

המשמעות תהיה שהשינוי המיוחל שוב יתרחק מאיתנו, וניוותר עם הגישה הביטחונית המפוארת של ישראל כ"ץ, האסטרטגיה המדינית הכושלת של נתניהו, ההדתה וההפקרה במערכת החינוך של יואב קיש, המערכת המשפטית התקועה של יריב לוין ושמחה רוטמן ושאר תופיני הממשלה.

הניסיון ללכת עם ולהרגיש בלי בפוליטיקה הוא תמיד סוג של שקר מעוות, ששיטת המשטר הישראלית המקולקלת סובלת ממנו. הפעם השקר הזה עלול לעלות בעוד חיי אדם, פשוטו כמשמעו.

דדי שמחי בוועידה של "ישראל היום" בירושלים, 1 בדצמבר 2024 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הצבעה להנדל, גנץ, שמחי, טרופר, זליכה או לכל אחד אחר מאלה שמטיפים ל"אחדות" מזויפת, היא אפוא לא רק השלכתו של קול שפוי לפח האשפה של ההיסטוריה, אלא פגיעה בסיכוייה של ישראל הממלכתית לאחות את הקרעים ולצאת לדרך חדשה.