נציב התלונות על שופטים הפך את עצמו לערכאת ערעור על בג"ץ

מבנה מערכת בתי המשפט במדינת ישראל השתנה, ואפילו לא טרחו לספר לנו: במקום מערכת של שלוש דרגות – השלום, המחוזי והעליון – נולדה יש מאין קומה רביעית, המשקיפה על בית המשפט העליון מלמעלה: לערכאה הזו קוראים נציב תלונות הציבור על שופטים.

מעולם, לפני הנציב הנוכחי אשר קולה, שמונה לאחר שהקואליציה שינתה את החוק כדי לאפשר שליטה פוליטית על הליך המינוי, לא כיהן נציב שסיפח לעצמו סמכויות נרחבות כל כך, כאילו היה ערכאת ערעור על בית המשפט העליון עצמו.

התנהלותו של קולה בהקשר זה חורגת מכל אמת מידה סבירה: לא ניתן לטעון כי מדובר במדיניות שונה, כאילו יש נציב שמרן יותר ונציב אקטיביסט יותר, וקולה נטוע בצד האקטיביסטי.

מה שעושה קולה תוך ניצול סמכויותיו ותפקידו הוא משהו אחר לגמרי: הנציב הפך את עצמו לזרוע, בשירות גורמים פוליטיים וגורמים נוספים העוינים את מערכת המשפט, שמטרתה לגמד את בית המשפט העליון, למתוח ביקורת על שיקוליו והחלטותיו, ולמזער את מעמדם הציבורי של שופטיו. והכול תוך פלישה לתחומים שבהם נציבות השופטים בכלל לא אמורה לעסוק – כגון שמירת שבת על ידי שופטים במסגרת תפקידם.

הנציב הפך את עצמו לזרוע, בשירות גורמים פוליטיים וגורמים נוספים העוינים את מערכת המשפט, שמטרתה לגמד את בית המשפט העליון, למתוח ביקורת על שיקוליו והחלטותיו, ולמזער את מעמדם הציבורי של שופטיו

מאז הוקמה נציבות התלונות בחקיקה לפני כ-25 שנים, חלש על פעולת הנציבים קו אחד מקודש: אם מדובר בהחלטה שקיבלו שופטים, בכל ערכאה שהיא, שעליה ניתן להגיש ערעור, הרי שלא מדובר ב"התנהלות" שופט שהיא עניין לביקורת הנציב, אלא בתוכן ההכרעות השיפוטיות.

אשר קולה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בעת כהונתו כשופט, 7 ביוני 2022 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

הכלל הזה נכון גם לגבי תלונות המוגשות נגד שופטי בית המשפט העליון: עליהן אומנם לא ניתן לערער, אבל הקו המפריד בין תוכן ההחלטות השיפוטיות, שאמור להימצא מחוץ להישג ידו של הנציב, לבין סוגיות של התנהלות שיפוטית – עודנו מתקיים.

לא אצל קולה. בהחלטתו בשבוע שעבר בחר הנציב לצדד בתלונתו של שר התקשורת שלמה קרעי נגד נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והשופטים אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ – ולקבוע כי הם קיפחו את זכות הטיעון של קרעי, במסגרת דיון בעתירות התוקפות את הרחבת תחום התדרים של תחנות רדיו אזוריות.

העתירות הללו עודן תלויות ועומדות בבג"ץ, אך מבחינת קולה זה תקין לחלוטין שהפוליטיקאי יגיש תלונה נגד השופטים בעוד העתירות בעניינו מתבררות, והנציב ייתן החלטה המצדדת במתלונן, ובכך יסייע לדרג הפוליטי לייצר "מאזן אימה" מול השופטים.

במסגרת העתירות הללו, החליטו השופטים בחודש מאי האחרון להוציא צו על-תנאי וכן צו ביניים, שהקפיא את הרחבת תחומי השידור של התחנות האזוריות.

העתירות הללו עודן תלויות ועומדות בבג"ץ, אך מבחינת קולה זה תקין לחלוטין שהפוליטיקאי יגיש תלונה נגד השופטים בעוד העתירות בעניינו מתבררות, והנציב ייתן החלטה המצדדת במתלונן

העתירות המקוריות תקפו החלטה של "ועדת התדרים" ולא של קרעי עצמו, כך שהוא לא היה צד לעתירה, אך בהמשך, לאחר ששר התקשורת החליט להרחיב את תחומי השידור של התחנות מכוח סעיף חוקי אחר, התרחב היקף העתירה, וקרעי צורף אליה.

שר התקשורת שלמה דרעי בדיון של הוועדה המיוחדת לחוק התקשורת בכנסת, 28 באפריל 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

טענתו של קרעי התמקדה בכך שצו הביניים השיפוטי שניתן לפני צירופו לעתירה הגביל בפועל את תחומי סמכותו אף שבאותו שלב הוא לא היה צד להליך ולא ניתנה בידיו זכות טיעון.

הטענה הזו מופרכת מכמה בחינות, ויש להניח שאילו הנציב קולה היה שופט בדימוס של בית המשפט העליון, הוא היה כנראה יודע זאת.

ראשית, לבית המשפט יש סמכות להוציא צווי ביניים גם במעמד צד אחד, עוד לפני שנשמעו עמדות כל הצדדים; שנית, מי שקובע את העמדה המשפטית של המדינה, לרבות של שר התקשורת, היא היועצת המשפטית לממשלה – והפרקליטות דווקא הייתה מעורבת בהליך מראשיתו. השאלה אם היועצת תתיר לשר ייצוג נפרד בעתירה מסוימת איננה בסמכותו של בית המשפט, ובוודאי שאיננה בסמכותו של הנציב קולה.

כאמור, מאז נכנס הנציב לתפקידו, הוא פועל בשיטתיות על מנת להרחיב עוד ועוד את תחומי סמכותו. חלק מההחלטה בעניינו של קרעי מוקדש לשאלה האם בסמכותו של הנציב לברר תלונות על הליך תלוי ועומד. "דווקא קיומו של הליך תלוי ועומד", כתב הנציב בהחלטתו, "עשוי להצדיק במקרים המתאימים את בירור התלונה על ידי נציב תלונות הציבור על שופטים".

העמדה הזו מובילה למציאות אבסורדית שבה הנציב סוקר את ההחלטות השיפוטיות שנתנו השופטים בעתירה עד עתה, לרבות החלטות מהימים האחרונים, ומחלק להן ציונים

העמדה הזו מובילה למציאות אבסורדית שבה הנציב סוקר את ההחלטות השיפוטיות שנתנו השופטים בעתירה עד עתה, לרבות החלטות מהימים האחרונים, ומחלק להן ציונים. הוא אף פנה אל השופטים שישבו בעתירה זו ודרש הסברים על יסוד תלונתו של השר קרעי.

נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בדיון בעתירה בנושא מתווה הכותל, 17 בפברואר 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

בכך נוצרה עוד מציאות אבסורדית: במקום האתוס הוותיק שלפיו שופטים אינם מדברים על תיקים שבהם דנו ועמדתם נשמעת בפסק הדין בלבד – קולה מייצר פרקטיקה שלפיה שופטי בג"ץ נאלצים למסור לו הסברים בזמן אמת על פעולותיהם, שיקוליהם והחלטותיהם, עוד בטרם הכריעו בתיק.

אי אפשר גם לחמוק מהנסיבות הסובבות את מועד פרסום ההחלטה: ימים אחדים לאחר שבג"ץ קיבל את העתירות נגד מהלכיו של קרעי למנות בדרכים פסולות חברים למועצת הרשות השנייה. בכך סייע קולה לקרעי לשנות את הנרטיב הציבורי ולהפוך ממי שספג מהלומה משופטי בג"ץ – למי שמחטיף להם.

קולה טרח וכתב החלטה בת 27 עמודים, אף שבסופה אפילו הוא עצמו ציין כי "בסופו של דבר לא נגרם לשר כל נזק, שכן עמדתו נשמעה לגופה, גם אם באיחור". אז לשם מה היה צורך בכל העניין?

קולה טרח וכתב החלטה בת 27 עמודים, אף שבסופה אפילו הוא עצמו ציין כי "בסופו של דבר לא נגרם לשר כל נזק, שכן עמדתו נשמעה לגופה, גם אם באיחור". אז לשם מה היה צורך בכל העניין?

בבית המשפט תלויה ועומדת עתירה נגד התיקון לחוק הנציבות – אותו חוק שאפשר לקואליציה למנות את קולה לנציב. היה זה נשיא העליון עמית עצמו שקבע כי ללא קשר להכרעה שתינתן בעתירה זו, מינויו של קולה עצמו לתפקיד הוא בגדר עובדה מוגמרת, ואת הגלגל הזה לא ניתן יהיה להשיב לאחור.

אך גם בהינתן ההחלטה הזו, קשה להשתחרר מהרושם שהנציב מתעקש להלום בשופטי בג"ץ גם כדי לייצר מאזן אימה מצידו שלו, כל עוד העתירה תלויה ועומדת.