על מאיר שלו ועל תהליך הבשלתם של סופרים ומשוררים

מאיר שלו הלך לעולמו באפריל 2023, בגיל 74, כחצי שנה לפני ה-7 באוקטובר. מאז אותו יום שחור קולו חסר כאן במיוחד, בדומה לקולותיהם של כותבים ויוצרים נוספים אשר עליהם או לאורם גדלנו והם אבדו לנו בשנים האחרונות. ביניהם א.ב. יהושע, מוטי קירשנבאום, יונתן גפן, עמוס עוז.

שוב ושוב חוזרת השאלה: מה מאיר שלו היה כותב ואומר היום בעקבות האירועים המבעיתים? הוא נחשב לדובר בולט של השמאל הציוני. האם היה משכיל לראות ולהראות לנו איזשהו אור בקצה המנהרה? או שמא היה מתייאש מאמונתו בשלום?

למרבה הצער אין לדעת מה הוא היה חושב. אבל ספריו עדיין רלוונטיים וכן גם דבריו במדורו השבועי הקסום שפורסם במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" במשך יותר משלושים שנה, ממש עד למותו.

שוב ושוב חוזרת השאלה: מה מאיר שלו היה כותב ואומר היום בעקבות האירועים המבעיתים? הוא נחשב לדובר בולט של השמאל הציוני. האם היה משכיל לראות אור בקצה המנהרה, או מתייאש מאמונתו בשלום?

סרט התעודה על מאיר שלו – "הדבר היה ככה" – נושא שם של ספר מאת שלו שיצא לאור בשנת 2009. עדי ארבל היא יוצרת הסרט אשר הוקרן לאחרונה בערוץ כאן 11 במסגרת הסדרה "האבות והאימהות גיבורי התרבות של ישראל". 

מאיר שלו הפציע כסופר ב-1988, בגיל מאוחר יחסית, כמעט 40. עלילת ספרו הראשון – "רומן רוסי" – מתרחשת במקום שהוא מעין גלגול דמיוני של מושב נהלל, שם נולד המחבר. הספר נחל הצלחה מטאורית, היה לרב מכר וגרף שבחים מופלגים. בשנים הבאות מאיר שלו פרסם שמונה רומנים נוספים, ספרי ילדים וכן גם ספרי עיון. ספריו תורגמו לשפות רבות, בהן אנגלית, רוסית, גרמנית, צרפתית ועוד.

כדי להתרכז בכתיבת ספריו, פרש שלו מעבודתו בערוץ הטלוויזיה הראשון, שהיה אז הערוץ היחיד, שאליו הצטרף ב-1975. הוא נחשב לכוכב טלוויזיה בולט, מצליח מאוד ובעל סגנון ייחודי. היה מנחה תוכניות של ראיונות ושעשועים, מחבר תסריטים, מגיש פינת לשון שכותרתה "פתח-חטף" ופינת ביקורת עיתונות.

באחד הראיונות עם שלו הכלולים בסרט התעודה "הדבר היה ככה" הוא מספר על שני רומנים גנוזים שחיבר בצעירותו, בין גיל 20 ל-30. כל אחד משני הרומנים השתרע על 100–80 עמודים. "הרגשתי", גילה שלו, "שהם לא נכונים לי, אפילו טיפשיים, וזרקתי את שניהם. לא הסקתי מכך שאני צריך לחדול מכתיבה, כי אם הבנתי שעלי עוד לחכות".

בעקבות הצלחתו של ספר הביכורים "רומן רוסי" מאיר שלו התראיין בתוכנית טלוויזיה ואמר למראיין ירון לונדון:

"תהליך ההבשלה שלי כסופר לקח אצלי הרבה יותר זמן מאשר אצל כותבים רבים אחרים. הסיפור הזה של רומן רוסי בער בי זמן ממושך. במהלך הכתיבה חשתי התרגשות עצומה. לא חוויתי רגשות כאלו בגיל יותר צעיר".

בהמשך סרט התעודה הוא נצפה "בתפקודו" כאבא של בנו ובתו. "אני חושב", הוא אומר בראייה לאחור, "שלא הייתי כותב ספרים אלמלא החוויה של ההורות". נראה שגם לאבהות נועד מקום משמעותי בתהליך הבשלתו של מאיר שלו כסופר.

הנה סיפורים אחדים המוכרים לי משמיעה וקריאה על הבשלתם של משוררים וסופרים ועל כתיבה "צעירה", לעיתים בוסרית, בהבדל מכתיבה בוגרת ואף מאוחרת. סופרים שבגרו והבשילו מרגישים לפעמים לא בנוח עם ספרי ביכורים שחיברו ואף פרסמו. לעיתים הם היו מעדיפים להעלים אותם, למחוק כל אזכור לקיומם.

כך למשל נהגה המשוררת המוערכת אגי משעול. בגיל 19 היא פרסמה את ספרה הראשון "קודם תפסתי רגע". כעבור זמן מה היא אספה את הספר מהחנויות, גנבה את עותקיו מספריות והשמידה את כל העותקים הפזורים במקומות נוספים.

גם הצלחה מוקדמת מדי עלולה לגרור קשיים. שמעתי את דורית רביניאן אומרת על-כך בהרצאה:

"סופרים מבוגרים רבים מבקשים: אל תזכירו לי את ספר הבוסר ההוא. עברו כבר עשרים שנה מאז פרסומו ואנחנו מתבגרים, משתכללים. אבל הספר הזה נשאר תקוע בשלב התפתחות מוקדם".

ספר הביכורים של רביניאן – "סמטת השקדיות בעומריג'אן" – יצא לאור בהיותה בת 21 בלבד ונחל הצלחה מטאורית. בהרצאתה היא סיפרה שההצלחה הייתה מבלבלת למדי. "עדיין לא הייתי מגובשת", אמרה, "לא הייתי אני. ונזקקתי לפרק זמן של שתיקה לצורך הבשלה".

"עלמות הכותבות שירים" – כך כינתה לאה גולדברג אותן עלמות שמחברות שירים מתייפייפים. אבל כדבריה הן לא באמת משוררות. בני עשרים ומשהו, אמרה, מנסים לעיתים להיכנס אל "משפחת המשוררים".

יש כמובן גם יתרונות בולטים בכתיבה צעירה. הלהט, הרעננות, ההעזה, הספונטניות. גם היעדר ביקורת עצמית העלולה לגרור מחסומי כתיבה. "המילים היו נעוריי, השנים הן האבן הזאת שעל פי", כתבה לאה גולדברג באחד משיריה המאוחרים. והעיתונאי רוגל אלפר נזכר לימים בעצמו ככותב צעיר.

לדבריו "העט הייתה רצה לפני המחשבות, והמחשבות התגבשו תוך כדי כתיבה".

המשוררת המוערכת אגי משעול פרסמה בגיל 19 את ספרה הראשון "קודם תפסתי רגע". כעבור זמן מה אספה את הספר מהחנויות, גנבה את עותקיו מספריות והשמידה את כל העותקים הפזורים במקומות נוספים

ולקינוח אני חוזרת אל מאיר שלו. אל רשימה מענגת בשם "דשא" – אחת מחמישים רשימות הכלולות בספרו "גינת בר". הרשימות מספרות על הגינה ששלו טיפח בביתו באלוני אבא בעמק יזרעאל. על הטבע החי והצומח, על ארץ ישראל ועל הגיבור הראשי, הגנן.

שלו התגורר לסירוגין באלוני אבא ובשכונת קטמון הישנה בירושלים. ברשימה "דשא" מדובר על "הדשא הגדול" שהיה לאחד מסמלי השוויון בקיבוצים. בעיניי הרשימה משקפת את סגנונו הייחודי של שלו ואת זיקתו החושנית אל ארצנו ונופיה.

כל משפט ברשימה הוא מלאכת מחשבת. אין אמירות ותיאורים בנאליים. הטקסט כל כולו מקוריות והוא הציף אותי בגעגועים אל "הדשא הגדול" בקיבוץ של ילדותי.

"בארץ ידועות מאוד המדשאות של ההתיישבות העובדת, בעיקר של הקיבוצים. לא של כל הקיבוצים, אלא של אלה שעוד יכולים להרשות לעצמם את השקייתן. יותר מכול מרכיב אחר בגינון העברי, נוסדו המדשאות האלה כהתרסה נגד הטבע המקומי וכמגן מפניו. אינני אומר את הדברים האלה כביקורת על מייסדי הקיבוצים. היום אנו נוטים לשכוח ולהשכיח את גודל מפעלם ואת הקשיים שהתגברו עליהם. חיו שנים באוהלים ובצריפים, בשטח קשה, לוהט, חשוף, מאובק, בוצי וקוצני. לבד מהכשרתם ועיבודם של השטחים החקלאיים, הם זרעו ושתלו גם צמחים ועצי נוי בתוך הקיבוץ כי חשו צורך בצל ובקרירות ובתחושה של בית ושל תרבות.

תחילה נטעו עצים גדולים ומהירי צמיחה, ואחר כך זרעו מדשאות רחבות ידיים שכיסו שטחים ציבוריים רבים. "המדשאה מצננת את האוויר, מפחיתה את האבק, מספקת מקום לשבת ולהשתרע בו, ביחידות ובצוותא, היא נעימה לעין, מרחיבה את הדעת ואת המבט, משרה אווירה של סדר ושל ניקיון ובשל צבעה הירוק, גם של חיים ולבלוב".

עניינה של הרשימה "דשא" הוא "הדשא הגדול" שהיה לאחד מסמלי השוויון בקיבוצים. הרשימה משקפת את זיקתו החושנית אל ארצנו ונופיה והציפה אותי בגעגועים ל"דשא הגדול" בקיבוץ ילדותי

"המדשאה הצמודה לחדר האוכל נקראת בדרך כלל 'הדשא הגדול' והיא מאפיין מובהק של הנוי הקיבוצי. היא הפן הנעים והרך של 'נלבישך שלמת בטון ומלט', והיא אחד מדגלי החברה השוויונית – הדשא של כולם – ושל ההתמודדות בשרב, בבוץ ובאבק, ושל העמידה מול גחמות של גורל ושל טבע".

(מתוך "דשא" בספר "גינת בר" של מאיר שלו)

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.