JavaScript is required for our website accessibility to work properly. אורי אגוז: מגדל בבל ולוחמת שלא הוכנסה למוצב – פרשת נח | זמן ישראל

קשת אחים מגדל בבל ולוחמת שלא הוכנסה למוצב - פרשת נח

לוחמות בצה"ל, אילוסטרציה (צילום: Gili Yaari / Flash 90)
Gili Yaari / Flash 90
לוחמות בצה"ל, אילוסטרציה

בס"ד

וַיְהִ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים" (בראשית יא א)

המבצר
תיעוד המלחמה שהכריזה ממשלת נתניהו על הדמוקרטיה הישראלית
362
אירועים מתועדים
76
תיקים
19,674
מקורות מקושרים

יש משהו מפתה בעולם שבו כולם מסכימים. שבו כולם מדברים באותה שפה, רוצים אותם דברים ובונים יחד את אותו מגדל. אין ויכוחים, אין סטיות מהתוכנית, אין צורך להסביר מדוע בחרת בדרך אחרת.

אבל דווקא בפרשת נח, בסיפור מגדל בבל, התורה מציבה בפנינו שאלה על מחיר האחידות.

אנשי בבל אינם מסתפקים בבניית עיר ומגדל. הם מבקשים גם "לעשות להם שם", ובעיקר חוששים מפני האפשרות שיתפזרו על פני הארץ. הם רוצים להישאר יחד, מרוכזים, מוגנים בתוך המפעל המשותף שלהם.

בפרשת נח, בסיפור מגדל בבל, התורה מציבה שאלה על מחיר האחידות. אנשי בבל אינם מסתפקים בבניית עיר ומגדל. הם חוששים מהאפשרות שיתפזרו על פני הארץ. הם רוצים להישאר יחד, מוגנים בתוך מפעלם המשותף

אלא שאחידות היא סכנה גדולה בראיית הסיפור המקראי:

"אמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת".

עצם האחידות הכוללת היא הרסנית, היא מייצרת כוח שהוא לא מוגבל. ולכן השם מחליט לרדת אליהם:

"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהו" (בראשית יא ו-ז).

השם מזהה שמנגנון האחידות מקשה על האדם לחשוב בעצמו. כשהמטרה היא שכולם יישארו יחד, מי שמעז לפנות לכיוון אחר עלול להיתפס כאיום.

ואנשי בבל, שמטרת בניית המגדל היא המטרה הנערצת עבורם, מוכנים לשלם במחיר חיי האנשים שבונים אותו. המגדל הוא המטרה. לא האנשים. ואז מבלבל השם את שפתם, וכעת לכל אחד תהיה השפה שלו, והם נפוצים על פני הארץ.

ואני מסתכלת על הרוחות המנשבות היום. הופכת ונהיית אחידות בקריאות נגד נשים המשרתות בתפקידים מסוימים בצבא. בתוך הרצון החשוב לגיוס חרדים ומתן מקום לבני הישיבות הדתיים הנפלאים, מתחילות להיות קריאות נגד נוכחות נשים שלכאורה מפריעות להשתלבות הזו.

כיוון הרוח הזה מדאיג אותי מאוד ומכאיב לי מאוד. כי יש דרך להתקיים יחד. היא לא דרך סגירת השער לנשים. אמא שלי לא שירתה בצבא, בעת ההיא זה לא היה שייך לה. אבל לי היה ברור שאתגייס וגם שאהיה קצינה. לבישת המדים היא גאווה עבורי. אני זוכרת איך באתי להראות לסבא ניצול השואה שהנכדה הבכורה שלו משרתת בצבא יהודי, ישראלי.

כתבתי פה בעבר על השיחות שיזמנו בפורום דבורה, פורום נשות ביטחון, עם הרבנים שקוראים כנגד הגיוס (בסיפור ראש הישיבה). והנה השבוע התפרסמה ידיעה, שקצינה שניסתה להיכנס למוצב שיש בו חרדים – נחסמה כניסתה. ובבת אחת עלתה בי תחושת מגדל בבל. האחידות שמוחקת אחדות. כי אחדות זו הכרה בשונות אבל אחידות היא מחיקת השונות.

השבוע התפרסם שקצינה שניסתה להיכנס למוצב שיש בו חרדים – נחסמה כניסתה. בבת אחת עלתה בי תחושת מגדל בבל. האחידות שמוחקת אחדות. כי אחדות זו הכרה בשונות אבל אחידות היא מחיקת השונות

היום מתגייסות נערות דתיות רבות לצה"ל. הן מרחיבות את השער, מרחיבות את נקודת המבט. חברה זקוקה לאנשים כאלה. נשים כאלו. נשים ואנשים שאינם מסתפקים בשאלה איך ממשיכים לבנות את המגדל, אלא מעזים לשאול לשם מה אנחנו בונים אותו.

קשת אחים: צעד אחד קדימה

כשעמדה בפתח המוצב הגבוה מתנשמת מהטיפוס והחייל החרדי הצעיר החזיר לידיה את תעודת הקצינה ואמר שהוא מצטער אבל אין אישור להיכנס, רצתה לצעוק לעברו את פרקי דרבי אליעזר, להטיח:

"אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבין ובוכין ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה".

לנופף מולו באגרוף כמו שהיה אבא שלה מנופף בכף יד פתוחה כל פעם שנתמעטו ונדחקו אנשים ואנושיות מפני עיקרון.

אבל במקום זאת אמרה בקול מדוד:

"הגעתי לוודא שהמערכות שלכם פועלות. אני מציעה שתבדוק שוב".

ולא נתנה לרטט ולו קל של דוחק לחלוף בקולה ועמדה זקופה והקפידה שתווי הלסת שלה יוותרו ישרים מקבילים והפה סגור בקו דק, שישווה לה ארשת כוח ותקיפות שנזקקה להם כדי להמשיך לעמוד שם איתן ולא לסגת.

החייל הצעיר כנראה לא הכיר את מדרש אנשי בבל שמטרתם איחדה אותם עד שכל לבנה נחשבה בעיניהם הרבה יותר מחיי האדם שנשאו אותה לבנה ומתו תחתיה, אבל את הטון הנוקש הכיר מצוין וגם דרגת הקצינה על כותפותיה למול הדרגות על זרועו לא נסתרו מעיניו, והנהן בראשו ואמר שיבדוק והסתובב למכשיר והרים את השפופרת.

בפתח המוצב הגבוה, מתנשמת מהטיפוס כשהחייל החרדי החזיר לה את תעודת הקצינה ואמר שהוא מצטער אך אין אישור להיכנס, רצתה לנופף מולו באגרוף כמו שהיה אבא שלה עושה כשנדחקו אנשים ואנושיות מפני עיקרון

עמדה והמתינה, סוקרת בינתיים את הרפפות מפלסטיק שנועדו להצל על חלונות תא השומר הקטן והיו מעוקמות ומפותלות כך שאי אפשר היה עוד לפתוח אותן. הבחינה בעטיפות ממתקים בפינה ודפי מחברת תלושים שעקבות נעליים רבות חלפו מעליהם ואיש לא חשב להרימם וידעה שעזובה כזו היא סימן לדריכות שהגיעה לקצה הפרבולה וצנחה ונפלה לתחתית, לא מעילת השגרה אלא כי אפסו הכוחות ושהם זקוקים לה מאוד כאן במוצב.

רצתה לומר לו שינקו ממקום דומה. שהיא בת למשפחה דתית לאומית, שגדלה בבני ברק ולאט לאט התחילה לבנות חיים אחרים מהשגרה. שהלכה לשירות לאומי כמו האחרות ואהבה את הדרכת הנוער וגם שועשעה מהעיניים המצועפות שלעיתים נתלו בה כשהקריאה ממדרשי חז"ל "כה עשו חכמינו".

בתום השירות החליטה לנסוע להולנד, לרכב שבועיים וחצי עם אופניים בין התעלות. "אף אחת אצלנו לא עושה טיול לבד", אמרה אחותה. אבל היא נסעה, לא להרבה זמן הבטיחה לכולם, וכשחזרה כבר היו ההפגנות בשיאן ושמעה קריאות נגד נוכחות נשים ביחידות, ועוד תמונות רוססו בהילוכה בבני ברק, והבינה, שגם היא, בת אולפנה לשעבר עם שמלת ג'ינס ארוכה וחולצות מכסות אחרי המרפק, גם אותה ירססו עוד מעט. שסוגרים גם עליה את הדלת.

זכרה איך הייתה רצה לאחיה שחזרו בכל פעם עם המדים, מריחה ריח כבד של בד שהייתה בו מתכתיות לא מוכרת וזיעת גברים שהתנדפה וגם לפעמים לפעמים, פרודות ריחות אקליפטוס שנלכדו באריג הגס והחליטה ללכת להתגייס. החליטה שזו התשובה שלה.

היו כמה גבות שהורמו, היו ששאלו בחתונה של בת דודתה מירב איך זה שהיא חוזרת לצבא ולא הולכת ללמוד, וראתה את דודתה ניגשת לאמה ומסתודדת והמבט שלוכסן אליה הבהיר גם על מה, והצחיק אותה כמה טרדה נגרמת לאנשים מחייהם של אחרים שהם כלל לא חייהם שלהם.

שמעה קריאות נגד נוכחות נשים ביחידות, ועוד תמונות רוססו בהילוכה בבני ברק, והבינה, שגם היא, בת אולפנה לשעבר עם שמלת ג'ינס ארוכה וחולצות מכסות מרפק, גם אותה ירססו עוד מעט. שסוגרים גם עליה את הדלת

"אבל באמת בשביל מה את צריכה את זה?" שאלה אותה אמה כשחזרו באותו לילה הביתה. והיא משכה בכתפיה ולא אמרה שמזמן כבר הרגישה שהכנפיים המגוננות של קהילה הופכות משקולת כשהיא מנסה לקום ולצאת מתוכן ולצעוד בדרך משלה.

לוותר עליהן לא רצתה, לא. הידיעה שיהיו מי שידאגו לה אם תזדקק לעזרה ניחמה אותה. בהולנד אמנם הרגישה עצמאית אבל גם בודדה והתחושה נצרבה בה.

ידעה שלתלוש את רשת הקורים הדקיקה והבלתי נראית שטוות מעליך קהילה לא תתלוש, אבל רצתה לדעת שיתמכו בה גם אם תצעד מחוץ לרשת. גם אם תלך מעבר לקווי המעגל המשורטט בקפדנות למי משלנו ואיך עליו לנהוג. רצתה לדעת שגם אם תעמוד ותימתח למלוא תנופת התנועה שלה, עדיין יהיה לה מקום ביניהם. אחרת איזה ערך יש בקהילה אם עליה לקטון למענה.

"אין כאן כניסה לנשים", חזר החייל ונתן בידיה את התעודה. כאילו מחק מעליה כל מה שיגעה בשעות ארוכות של לימוד, כאילו לא פילסה לה דרך מעצמה בסבך משלה. חיפשה זיק של התנצלות בעיניו ולא ידעה לומר אם היא מוצאת. לאיזו קהילה היא משתייכת כעת. מי יעטוף אותה.

בסוף רק אמרה "המערכות שלכם על סף קריסה. תאמר למפקד שלך שלא תקבלו התראות". וסבה לאחור, עוד מספיקה להבחין בבהלה שפשטה בו והמשיכה לצעוד גם כשקראו לה וכבר פתחה את דלת הרכב כשקצין מתנשף הדביק אותה ובתחינה בקולו ביקש ללוותה חזרה ואמר שנפלה טעות.

"אבל באמת בשביל מה את צריכה את זה?" שאלה אותה אמה. והיא משכה בכתפיה ולא אמרה שמזמן כבר הרגישה שהכנפיים המגוננות של קהילה הופכות משקולת כשהיא מנסה לקום ולצאת מתוכן ולצעוד בדרך משלה

"אז יש כניסה לנשים?" לא יכלה להתאפק. והעפילה חזרה למעלה ובתוכה התרוננה מחשבה שסטייתה מהדרך לא הייתה טעות והיא מפלסת כעת דרך אחרת, חדשה. עבורה ועבור האחרות שתלכנה בעקבותיה.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)

הוסיפו את זמן ישראל כמקור מועדף בגוגל
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 1,205 מילים
כל הזמן // יום שישי, 16 באוקטובר 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.