השקת הספר לזכרה של איריס וסילייב ז"ל בדצמבר האחרון בתל אביב הייתה אירוע מרגש ועצוב. נינה גלן, שאיבדה את בתה היחידה באפריל 2013, קיבלה את פני הנכנסים אל האולם הקטן של בניין משרד בשדרות רוטשילד בתל אביב.
היו שם בעיקר חברים, בני משפחה ופעילים למען נפגעות ונפגעי אלימות במשפחה. ניכר היה על נינה שהיא מתרגשת, עיניה דמעו וידה הייתה מונחת על התליון שתלוי על צווארה, ובו מלחי הרחה שעוזרים לה להתגבר על ההתרגשות.
הילדים של איריס לקחו חלק פעיל בהפקת האירוע, והפעילו את המחשב שהציג תמונות של אמם לאורך האירוע. נינה הקריאה ברוסית כמה משיריה של איריס, שתורגמו גם לעברית. מדי פעם עצרה וקרבה את התליון לאפה.
כל שיר שבר את הלב, אבל השיר שכתבה איריס על בנה נגע בי בצורה אחרת. השיר תיאר בצורה מדויקת את הקשר המיוחד שבין אם לילדיה – ההזדקקות של הילד, ורוך ואהבה של אם שיודעת שהוא מצפה לה בבית בסוף היום
כל שיר שבר את הלב, אבל השיר שכתבה איריס על בנה נגע בי בצורה אחרת. השיר תיאר בצורה מדויקת את הקשר המיוחד שבין אם לילדיה – ההזדקקות של הילד, ורוך ואהבה של אם שיודעת שהוא מצפה לה בבית בסוף היום.
כל הורה, בעצם כל אחד שהיה פעם ילד, יכול להתחבר לתחושה.
"אף קטן דבוק בערב לחלון,
ועיניים כל כך עצובות,
בדירה שמעל הכניסה
מחכה יקירי הבובון".
אירועי הנצחה וזיכרון, וספרים שמנסים לחבר אותנו ליקירנו שהלכו מאיתנו הם חלק בלתי נפרד מתרבות השכול הקולקטיבית של מדינת ישראל.
זה התחיל עם קרבנות השואה, המשיך לחללי צה"ל, ומשם לנפגעי פעולות האיבה, הקרבנות בדרכים, ועוד ועוד. ההנצחה מאפשרת למשפחה ולחברים להתאחד באבלם, ולהתמקד בסיפור חייו של הקרבן לא פחות מאשר בסיפור מותו.
אבל מה עושים כאשר החיים והמוות שלובים זה בזה, כאשר המוות הוא לפעמים תולדה ישירה של חיים כואבים ומושתקים, חיים שלא תמיד המשפחה והחברים רוצים להתגאות בהם או אפילו לזכור חלקים רבים מהם?
איריס וסילייב נרצחה באכזריות על ידי בעלה לשעבר, והערב והספר לזכרה הם חלק מתופעה מצומצמת יחסית של מפעלי הנצחה לקרבנות אלימות במשפחה.
למרות שבכל שנה נרצחות בישראל עשרות נשים בידי בני זוג בהווה או בעבר (בין השנים 2004-2019 נרצחו 176 נשים, והשנה נפתחה עם שלושה מקרים נוספים) הבושה, הכאב והפחד מונעים לפעמים מאוהביהן להנציח אותן כפי שהיו רוצים.
"בניגוד להנצחת גיבורי ישראל, קשה להנציח קרבנות רצח במשפחה כי מי שנותר חש הרבה פעמים אשמה ובושה, וקשה להנציח משהו שיש בו אות קלון", מספרת ד"ר אתי אבלין, עובדת סוציאלית קלינית ומומחית לטראומה, אבדן ושכול.
"בניגוד להנצחת גיבורי ישראל, קשה להנציח קרבנות רצח במשפחה כי מי שנותר חש הרבה פעמים אשמה ובושה, וקשה להנציח משהו שיש בו אות קלון", מספרת ד"ר אתי אבלין, עובדת סוציאלית קלינית ומומחית לטראומה
"בני המשפחה מאשימים את עצמם בכך שלא שמרו על האישה שנרצחה, אולי לא דיברו איתה בסמוך לאירוע, אולי לא האמינו לה כשאמרה שהיא כבר לא אוהבת את בעלה או מפחדת ממנו. אבל דווקא להנצחה יש חלק קריטי בטיפול והחלמה מהטראומה. כי זה עוזר לתת תוקף למה שקרה, לספר את זה כסיפור ולשים את זה במילים, ובכך לבנות את הזהות העצמית שלי מחדש על מנת להמשיך הלאה".
התקשורת עוברת הלאה
גם התקשורת והשיח הציבורי הם חלק מהמשוואה הזו. סיפור הרצח של איריס סוקר בהרחבה בערוצי החדשות השונים, והעלה עדויות מזעזעות מחקירת המשטרה, לפיהן הרוצח ורעייתו החדשה ניסו להעלים את גופתה של הנרצחת באמצעות המסתה בחומצה. אך במהרה, התקשורת הפסיקה להתעניין במשפחה.
גם בערב ההנצחה הזה הייתי העיתונאית היחידה, למעט חברת הכנסת לשעבר קסניה סבטלובה, שכותבת כיום טור שבועי על המזרח התיכון בזמן ישראל. סבטלובה היא שיזמה את הוצאת הספר לזכר איריס, שהייתה חברתה הטובה.
באירוע סיפרה סבטלובה על הרגע שבו קראה באתר חדשות על הרצח. "זה היה הלם כל כך גדול, שאני לא יכולה להתמודד עם הרעיון הזה עד היום. אשה שעבדתי איתה במשרד החינוך, שהייתה חברה שלי, נרצחה. אם זה קרה לה זה באמת יכול לקרות לכל אחת. אנחנו כאן כדי לזכור את הנרצחות, וכדי שלא יהפכו לעוד שם ברשימה. לכל אחת מהן היה שם, היו חיים, היה אור והיו ילדים שאהבו אותן". כשהציגה את בניה של איריס, קסניה השתנקה ופרצה בבכי.
נינה, אמה של איריס, סיפרה לי על הרצח ועל התקופה שאחריו. "זאב, הרוצח, היה בעלה הראשון של אירוצ'קה. הם התגרשו, והיא התחתנה בשנית. למרות שזאב לא עמד בתשלומי המזונות, אירוצ'קה הייתה מאושרת.
"ביום של הרצח איריס לא חזרה הביתה מהעבודה. מיד ידעתי שקרה לה משהו. התקשרתי למשטרה ואמרתי להם לחפש בדירה של הגרוש שלה. המשטרה באמת הגיעה לשם, אבל מכיוון שאף אחד לא פתח להם את הדלת הם הלכו. התחננתי בפניהם שיחפשו אותה, וסיפרתי להם שהוא חייב לה 70 אלף שקל מזונות.
"אירוצק'ה מאוד אהבה לקרוא, בין התמונות הראשונות שלה אפשר למצוא הרבה תמונות עם ספרים. היא מאוד אהבה את העיר שבה גדלה וכתבה גם עליה שירים. כמובן שיותר מכל היא אהבה את ילדיה"
"בלילה זאב ענה לטלפון, ומיד שאלתי אותו איפה איריס. החזקתי אותו על קו הטלפון עד שהמשטרה הגיעה לביתו. ידיו יהיו חבולות ועל בגדיו היו כתמים של דם. באמבטיה עמד דלי שחור ענק של בוילר, ובתוכו מה שנשאר מאירוצ'קה. אחרי שהבנתי מה קרה שם, ההלם היה גדול ונוראי. לא ידעתי מי אני ומה קורה איתי".
אבל באירוע עצמו סיפרה נינה על האופי והכישרון המיוחד של בתה לכתיבה, והקרינה תמונות מילדותה ומחייה הבוגרים בסנט פטרסבורג ובישראל.
"אירוצ'קה מאוד אהבה לקרוא, בין התמונות הראשונות שלה אפשר למצוא הרבה תמונות עם ספרים", התגאתה בבת שנלקחה ממנה. "היא מאוד אהבה את העיר שבה גדלה וכתבה גם עליה שירים. כמובן שיותר מכל היא אהבה את ילדיה".
ספר ההנצחה הכיל גם זיכרונות של נינה ושל ילדיה של איריס. אחד מהם כתב:
"כשאמא הייתה מגיעה הביתה מהעבודה הבית התמלא חום ואהבה. כשהייתי חולה אמא הייתה לוקחת אותי לעבודה שלה ומראה לי במה היא עוסקת. הדבר היחיד שמנחם אותי, הוא שביום האכזרי הזה, היום האחרון של אמא, אני התעוררתי מוקדם והספקתי לקבל מאמא את החיבוק האחרון לפני שהיא הלכה לעבודה".
בנה השני של איריס כתב בספר, שיצא בהוצאת קניגה-ספר:
"אני לא אשכח לעולם את השבתות שלנו שבהם טיילנו בכל רחבי הארץ מהדרום ועד הצפון. ואת הסרטים שהלכנו לראות בקולנוע ביחד. כל מה שקיבלתי מאמי ימשיך איתי. מיכולות אמנותיות כמו הספרות, דרמה ציור, ועד הדברים האחרים שחשובים בחיים כמו חינוך, אהבה, מוזיקה, חוכמה ועוד הרבה".
המשפחה של איריס לקחה חלק גם במיצב "איננה עוד" של האומנית קרן גולדשטיין יחזקאלי, אשר מורכב מבגדי נשים שנרצחו כתוצאה מאלימות במשפחה. המיצב הוצג לאחרונה בלובי עיריית תל אביב, ובקרוב ינדוד גם לחו"ל.
"נשים ועוד נשים"
במאי 2012, לפני כ-8 שנים, התייתמו שלושה ילדים מבאר שבע, מאמם שרה סולומון, לאחר שאביהם חנוך יאסו, סוהר בשב"ס, דקר וערף את ראשה לנגד עיניהם.
אחותה של שרה, אורה סולומון, הייתה אז בת 30, והתגוררה עם בן זוגה במרכז הארץ, אבל מיד לאחר הרצח עזבה את חייה ועברה לדרום כדי להיות קרובה לילדים. מאז היא שם, מנציחה את אחותה ונאבקת בשחרור המוקדם של הרוצח.
"במאי הקרוב אני מתכננת לפתוח תערוכה לזכרה, ביום השנה למותה", אומרת לי אורה, שמפעילה דף פייסבוק לזכר שרה. "עד אז אפתח את הארגזים הישנים שלה, עם התכשיטים, פרטי האופנה ושאר הדברים שאהבה. כבר שוחחתי עם כמה אמנים כדי שיעשו מזה מיצג, ויכתבו לזכרה דברים".
"במאי הקרוב אני מתכננת לפתוח תערוכה לזכרה, ביום השנה למותה. עד אז אפתח את הארגזים הישנים שלה, עם התכשיטים, פרטי האופנה ושאר הדברים שאהבה. כבר שוחחתי עם כמה אמנים כדי שיעשו מזה מיצג"
בדף לזכרה של שרה, מעלה אורה אחותה תכנים שקשורים לרצח נשים ולמאבק המשפטי שהיא מנהלת, אבל הוא גם משמש אותה להבעת האבל והכאב הפרטי שלה. השיר שכתבה בשנת 2016 מסמל זאת יותר מכל:
"אז על מה אני חושבת…
אני חושבת על נשים קסומות
אני חושבת על נשים אלופות
אני חושבת על נשים שאפתניות
אני חושבת על נשים שלמרות הכל לא ויתרו
אני חושבת על נשים מחבקות ועטופות
אני חושבת על נשים שתמיד שם
אני חושבת על נשים שלמדו יחד ניצחון
אני חושבת על נשים ועוד נשים…"
לדברי אורה, הפעילות למען נשים אחרות וההנצחה של אחותה נותנים לה כוח להמשיך. "אני אומרת לעצמי – אם לא הצלת את אחותך, אולי תצילי נשים אחרות. אני נוסעת לכנסים פמיניסטיים ומשתתפת בהפגנות. אבל לצערי אני רואה מה קורה במדינה, רצח ועוד רצח, וזה לא משתנה. הממשלה לא עושה כלום.
כאמור, אורה אינה מסתפקת בהנצחה ועוסקת גם במאבק אקטיבי נגד שחרור הרוצח של אחותה. באוגוסט האחרון הגישה (יחד עם ארגון משפחות נרצחים ונרצחות) עתירה לבג"ץ נגד תיקון שהוכנס לרפורמה בעבירות המתה, ולפיו יקוצר עונשם של רוצחים מסוכנים שפסק דינם חלוט.
הערעור נדחה, ובשבוע שעבר יצאו אורה וחבריה להפגין מול היכל המשפט בבאר שבע. גם ההתעניינות התקשורתית במחאה הזו הייתה מוגבלת.
"אני דורשת מהפרקליטות, שיודעת על כל הזוועות שהרוצח המתועב הזה עולל לאחותי, להתערב ולהוציא את התיק מחדש, ולא לשבת בחיבוק ידיים", היא אומרת. "הרוצח הזה נשפט ל-27 שנים בכלא ותו לא. הוא זוכה בכל סעיפי האשמה על מה שעולל בגופתה של אחותי. אז גם עכשיו לקצר את עונשו?
"אני לא מבינה באיזו מדינה אני חיה. מה אני אגיד לילדים של שרה, שאמא שלהם נרצחה אבל המדינה מחלה לרוצח? שזה בסדר לרצוח? אני לא אשב בחיבוק ידיים, אלא אצא לזעוק את זעקתה של אחותי ושל יתומיה.
"אני מאמינה שאנחנו האנשים הקטנים בסוף נחולל את השינוי במדינה. איך אני יכולה להירדם בשקט כשהרוצח של אחותי, שאנס את גופתה, צפוי להשתחרר?"
"חייה הקצרים של גנית צינמן"
במרץ 1996, לפני כ-24 שנים, נרצחה גנית צינמן, סטודנטית באוניבסיטת חיפה על ידי בן זוגה באותם הימים, לאחר שהחליטה כי אינה רוצה יותר בזוגיות הזו.
אמה של גנית, לרה צינמן, מנציחה את זכר בתה בעמוד הפייסבוק שהקימה – "חייה הקצרים של גנית צינמן", וכן בפעילותה כיו"ר ארגון משפחות הנרצחים והנרצחות, גוף שהייתה שותפה להקמתו כבר לפני 23 שנים.
"אספתי כל מה שבתי גנית כתבה, ואני מספרת על חייה ולא על מותה, כי אני רוצה שאנשים יזכרו אותה, את האישיות שהיא הייתה, ויחשבו איך היא הייתה יכולה להתפתח אם חייה לא היו נקטעים"
"בשנים הראשונות למותה, אספתי כל מה שגנית כתבה, בין אם זה מכתבים או העבודות שעשתה באוניברסיטה", מספרת לרה. "בעמוד הפייסבוק אני מעלה פוסטים בימי הולדת שלה ובאירועים מיוחדים, תמונות וחומרים שכתבה. אני מספרת על חייה ולא על מותה, כי אני רוצה שאנשים יזכרו אותה, את האישיות שהיא הייתה, ויחשבו איך היא הייתה יכולה להתפתח אם חייה לא היו נקטעים".
בחג חנוכה האחרון העלתה צינמן פוסט מרגש לזכר בתה ובו כתבה:
" ואי אפשר לדלג על תמונות חנוכה כי גנית נולדה בחנוכה והוא היה עבורנו חג בעל משמעות מיוחדת. גם החג שראשון אליו נחשפנו בארץ היה חנוכה. למדנו שירים באולפן והוקסמנו מהם. המורה טרחה להסביר מילים קשות והדגישה את ההבדל בין 'חוללו' ו'חיללו' (היינו פחות מחודש בארץ). הגננת הראשונה של גנית בגן יונה הייתה בעלת מוזיקליות נדירה, כמה חבל שאין תיעוד לשירים הנפלאים שהיא שרה עם הילדים, חלקם לא שמעתי לאחר מכן. המכנסיים מעשה ידיה של אמא שלי שתפרה לכולנו ולילדים את כל הבגדים במשך שנים רבות".
צינמן אומרת כי בשנים האחרונות חל שינוי הדרגתי ואטי לטובה, והנצחת קרבנות אלימות במשפחה נעשית נפוצה ומקובלת יותר, אך הקשיים והסטיגמות עדיין שם.
"לפני 24 שנים, כאשר בתי נרצחה, בכלל לא רצו לדבר על זה", נזכרת צינמן. "פעם מישהו אפילו אמר לי: 'אל תחשבי שזה היה רצח, ואל תלכי לדיונים המשפטיים. פשוט תחשבי שהיא מתה ושזה לא היה רצח. יהיה לך קל יותר'".
"היום יותר אנשים מוכנים להקשיב, אבל גם היום, אחרי רצח אישה, הסביבה והחברה מחפשים סיבה כדי להגן על עצמם, כך שיוכלו לומר 'לי זה לא יקרה'.
"הם אומרים: האישה הזו סירבה ללכת למקלט לנשים מוכות, היא לא עזבה אותו בזמן, היא בחרה באדם לא מתאים לחיות איתו, היא הביאה את זה על עצמה. התפיסה הזו מטילה את האשם על המשפחה, שמוצפת ברגשות בושה.
"פתאום גם כולם מתחילים לחטט בחייה האישיים של האישה שנרצחה, בזוגיות שהייתה לה ובחיי משפחה שלה, מה שלעולם לא היה נחשף אילולא הרצח, וזה מאוד כואב למשפחה", מוסיפה צינמן.
"הם לא מבינים למה את לא חוזרת לעצמך, למה את לא שומעת מוזיקה ולמה את לא נוסעת לטיולים בחו"ל. אני חושבת שעד היום לא חזרתי לעצמי, ושבעצם אף פעם לא אחזור. כששמעתי השנה על הרצח של מיכל סלה, הרגשתי שכל המדינה תומכת במשפחה, ושיש כבר הכרה בקהילה".
החקיקה בנושא נתקעה
גם מעמדן המשפטי של המשפחות השתנה מתוקף חוק זכויות נפגעי עבירה, שחוקק בשנת 2001, ושהארגון של צינמן היה מעורב בקידומו. החוק אפשר למשפחות ייצוג וליווי משפטי בהליכים הפליליים שהמדינה מנהלת מול הרוצחים.
בכנסת ה-20, קידם הארגון חוק שיאפשר פיקוח על רוצחים שמשתחררים מוקדם מהכלא. שר המשפטים, אמיר אוחנה, בהיותו ח"כ, הניח את הצעת החוק והיא עברה את ועדת השרים לענייני חקיקה, אך לא התקדמה בגלל פיזור הכנסת.
עם זאת רוב החקיקה בכנסת, שעסקה ברצח נשים בשנים האחרונות, הוקדשה למיגור התופעה, ולא לתמיכה במשפחות הנרצחות.
"כאשר עסקתי בנושא האלימות במשפחה בכנסת, ניסינו להציל כמה שיותר נפשות, ולא היה לנו בכלל פנאי לחשוב על מה קורה עם מי שנשאר", מסבירה קסניה סבטלובה, שהייתה פעילה בנושא כח"כית מטעם "התנועה"
"ניסינו להציל כמה שיותר נפשות, ולא היה לנו בכלל פנאי לחשוב על מה קורה עם מי שנשאר", מסבירה סבטלובה, שהייתה פעילה בנושא כח"כית מטעם "התנועה".
"רצינו לדרוש תקציבים על מנת להציל חיים של אחרות, ולהגדיל את מספר המקלטים לטיפול בנשים מוכות, וכדי להכניס לתחנות המשטרה, ללשכות הרווחה ולרשויות מקומיות דוברי שפות זרות (רוסית, אמהרית וערבית). זה הנושא הכי בוער, ולא היה מקום לדבר על השארים, אבל זה נושא בוער וכאוב לא פחות.
"באופן אישי החלטתי להשקיע בהנצחה של איריס ובהוצאת הספר, כדי להתמודד עם האבדן שלי ולתרום את חלקי הקטן לזכר הנשים האלה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהערה קטנה/גדולה. עם כל ההזדהות עם הסיפור העצוב והתוצאה הטראגית צריך לא להפנות בכתיבה אצבע מאשימה כלפי כל הגברים. " לא נרצחות עשרות נשים בשנה. למשל בשנת 2019 נרצחו 12 נשים. 5 מתוכן מהמגזר הערבי בשיעור גדול בהרבה מחלקם באוכלוסיה. 2 מתוכן נרצחו על ידי בן שהיה מוכר לבריאות הנפש. 3 מתוך שאר הנשים גם נרצחו על ידי הבן שהיה מוכר לבריאות הנפש. כאשר 2 מהן בכלל נרצחו בחו"ל ואחת בכלל גרה באוסטרליה – (אז למה היא נכנסה לסטטיסטיקה?). כל מקרה הוא נורא בפני עצמו. לא צריך להפוך את כל הגברים לרוצחים.