בכל שבוע שאינו השבוע המטורף שעבר על ישראל – בין בחירות ללא-הכרעה (שוב) לווירוס הקורונה שהגיע לישראל – כנס איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית המשמעותית ביותר בארצות הברית, היה זוכה לסיקור רחב ומקיף. לא רק בגלל מפגן הכוח הפוליטי של ארגון שאין שני למידת ההשפעה שלו בארה"ב (אולי חוץ מלובי הרובאים), בו 18,000 תומכיה ואוהביה של ישראל מתכנסים בבירה לחגוג את הברית בין המדינות – הכנס של שנת 2020 היה יוצא דופן, ביותר ממובן אחד. אם הייתי צריך לתמצת את התובנות שלי, אלה היו חמש המרכזיות שבהן:

1

גיוון המשתתפים

בניגוד למה שנהוג לחשוב, איפא"ק אינו ארגון יהודי – אלא ארגון "פרו-ישראלי", שנשען על ההכרה שלא צריכה להיות זיקה דתית, יהודית או אוונגליסטית, כדי להכיר בשותפות הערכית ובברית האסטרטגית בין המדינות.

השנה, לאור מיעוט משתתפים ישראליים (בגלל הבחירות), הגיוון הזה בלט במיוחד עם נוכחות מרשימה של שחורים, אסייתים ומוסלמים – קבוצות בחברה האמריקאית שלכאורה אין להן זיקה מיוחדת או היכרות מוקדמת עם ישראל.

גם בקרב היהודים שנכחו בכנס הייתה נציגות מרשימה לכל הקשת הדתית, מחב"דניקים וש"סניקים בחליפותיהם ועד רבות רפורמיות חובשות-כיפה בצבעי הקשת.

גם בקרב היהודים שנכחו בכנס הייתה נציגות מרשימה לכל הקשת הדתית, מחב"דניקים וש"סניקים בחליפותיהם ועד רבות רפורמיות חובשות-כיפה בצבעי הקשת

באחת משיחות הצד שלי עם חבר קונגרס מאריזונה, מצאנו את המקום שבו שלושת היסודות של הברית בין המדינות – ערכים משותפים, אינטרסים משותפים וברית בין העמים – נפגשים: ארצות הברית וישראל הן שתיהן אומות מהגרים, שלא רק שהן מוקירות גיוון כערך העומד בפני עצמו, אלא השגשוג של כל אחת מהן מתאפשר בזכות הקוסמופוליטיות האנושית והתרבותית שלהן.

2

רוח סנדרס

גם אם הנאומים וההרצאות הרשמיים נשארו ממלכתיים, שיחות המסדרון בכנס, שתמיד היו בעלות אופי פוליטי כזה או אחר (אם על כל שני ישראלים יש שלוש דעות, כמה דעות יש ל-18,000 ישראלים ותומכי ישראל?), היו השנה פוליטיות במיוחד.

הסיבה העיקרית הייתה לוח הזמנים הפוליטי: יום לפני הכנס התקיימו הפריימריז בדרום-קרוליינה, במהלכן רשם סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן הישג מרשים ביותר. בנוסף, כל המערכת הפוליטית בארה"ב נערכה לקראת "יום שלישי הגדול" שהתקיים יום אחרי הכנס, ובו הצביעו בפריימריז 14 מדינות ברחבי ארה"ב ושביידן יצא ממנו כמנצח (גם אם רחוק מהבטחת המועמדות), אחרי שהקמפיין שלו כבר הוספד.

ברני סנדרס (צילום: AP Photo/Damian Dovarganes)

בין לבין, ישראל יצאה להצביע; שני יריביו של ביידן מהמחנה המתון במפלגה (פיט בוטג'ג' ואיימי קלובשר) פרשו מהמירוץ; סגן הנשיא מייק פנס וראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג נאמו – אבל נראה שהאיש שרוחו ריחפה מעל הכנס הוא דווקא זה שהוזכר הכי פחות.

כמה ימים לפני הכנס הודיע הסנאטור ברני סנדרס – מי שהיה באותו רגע המועמד המוביל לזכות במועמדות הדמוקרטית לנשיאות והיום מתמודד ראש-בראש מול ביידן – כי לא יגיע לכנס איפא"ק בגלל "הבמה שהוא נותן למנהיגים המתכחשים לזכויות פלסטינים".

סנדרס יכול היה להימנע מהעימות עם הארגונים הפרו-ישראליים, יריביו במפלגה והממשלה בירושלים ולהגיד שלא יגיע לכנס "בגלל אילוצי קמפיין" (כאמור, אף מועמד חוץ מבלומברג לא הגיע לכנס) ובכל זאת בחר לפתוח בתגרה פוליטית. סנדרס הצליח, כפי שאמר נשיא העליון המנוח מאיר שמגר על יורשו אהרן ברק, "להיכנס לבריכה יבשה ולצאת ממנה רטוב".

סנדרס יכול היה להימנע מהעימות עם הארגונים הפרו-ישראליים, יריביו במפלגה והממשלה בירושלים ולהגיד שלא יגיע לכנס "בגלל אילוצי קמפיין" ובכל זאת בחר לפתוח בתגרה פוליטית

סנדרס אינו צורר ישראל ומרבית רכיבי המדיניות שלו אינם כה קיצוניים כמו שניתן לחשוב. אבל העובדה שהוא מעדיף בכל הזדמנות שהוא נשאל על ישראל לבחור בעמדה האגרסיבית יותר, כנראה בהשפעת המקורבות הפוליטיות שלו (ובראשן חברות הקונגרס אילהאן עומאר וראשידה טלאיב, התומכות בתנועת ה-BDS ומתנגדות לקיומה של מדינת ישראל) היא סימן מדאיג באשר למעגלי המקורבים שלו.

אף שכמעט ולא שמעתי את שמו מוזכר במפורש, המחשבה על כיצד תיראה מדיניות החוץ של ממשל סנדרס ריחפה באוויר כמו ענן קודר.

3

אתגר הא-פוליטיות

כאמור, איפא"ק הוא לא ארגון פוליטי אלא פרו-ישראלי. המשמעות היא שאיפא"ק תומך במדיניות הממשלה הנבחרת בישראל; חברים בו רפובליקאים, דמוקרטים ועצמאיים; והוא קידם ומקדם מדיניות פרו-ישראלית עם נשיאים דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד וללא קשר לזהות המפלגה ששלטות בקונגרס.

אבל 11 שנים של ממשלת ימין, ובהן שנתיים של עימות פומבי בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא הדמוקרטי ברק אובמה, מלוות בהמשך ב-Bromance עם הנשיא דונלד טראמפ, חידדו עוד יותר את הדילמה המובנית של איפא"ק עם חלק מתפיסות העולם של המפלגה הדמוקרטית.

מייק בלומברג בכנס איפא״ק, 2 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

המרכז הדמוקרטי – זה של אובמה, ביידן, הילארי וביל קלינטון ולמעשה רוב המפלגה – מחויב באופן בלתי מתפשר לברית בין ארה"ב וישראל, אך באותה מידה גם מחויב להצביע על אי-הסכמות בנושאי מדיניות. כמו שחברים אומרים אחד לשני כשהם לא מסכימים זה עם זה, כך גם בעלות ברית: כישראלים ואמריקאים האינטרסים שלנו מצטלבים, אך אינם זהים.

אפשר להבין למה הנכונות להצביע ולהתווכח על פערי מדיניות נמצאת במתח עם האג'נדה של איפא"ק, שרשמית תומך במדיניות של כל ממשלה נבחרת.

אבל אם המרכז הדמוקרטי נמצא במתח מסוים עם העמדות של איפא"ק, השמאל הדמוקרטי – אשר סנדרס הוא נציגו המובהק – נמצא בעמדת התנגשות עם הארגון.

ביסוד התפיסה הפרוגרסיבית ביחס לישראל עומד הטיעון הלוגי הבא: אם ישראל היא בעלת ברית חשובה כמו שסיפרו לנו, עליה לנהוג בהתאם לסטנדרטים דמוקרטיים גבוהים; ישראל אינה נוהגת בהתאם לסטנדרטים דמוקרטיים גבוהים; לכן, אנחנו מטילים ספק במידת החשיבות של הברית.

מייק פנס בכנס איפא״ק, 2 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

כשהטיעון הלוגי הזה מיתרגם להצעות פרקטיות – למשל, התניית הסיוע הביטחוני לישראל בשינוי מדיניות בירושלים – אפשר להבין למה מי שמבקש לכבד את ההחלטות של הממשלה הריבונית בישראל רואה בזרם הפרוגרסיבי אתגר ליחסים.

האתגר הזה מתעצם שבעתיים נוכח החשיבות שבהשארת ישראל כנושא על-מפלגתי והאפשרות הסבירה בהחלט שב-2021 סנדרס יוזמן לכנס איפא"ק לא בתור סנאטור, אלא בתור הנשיא.

4

דפוסי הצבעה

בשישי שלפני הכנס, יצאתי לבר ופגשתי שם את אליזבת׳, ברמנית בת 28 מפרדריקס, מרילנד – מעוז רפובליקאי הנמצא בסך הכל שעה וחצי נסיעה מוושינגטון הבירה.

אליזבת׳ סיפרה שהיא, כל משפחתה וכל מי שגר בפרדריקס מצביעים לטראמפ וסולדים מסנדרס, "כי אנחנו לא מדינה קומוניסטית". מנגד, כששאלתי אותה מה דעתה על "Medicare for All" – תכנית שתבטיח ביטוח בריאות ממלכתי לכולם – היא דווקא הייתה בעד.

המפגש האקראי הזה שימש כתזכורת חשובה למה ששורת מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית מצביעים עליו: רוב האנשים לא מצביעים על בסיס מדיניות. הקהל של איפא"ק, שיש לו דעה מנומקת על העברת השגרירות לירושלים ושחותם על מכתבים לחברי קונגרס כדי שיגבירו את הסנקציות על איראן, הוא לא קהל מייצג.

הקהל בכנס איפא״ק (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)

בעבור רוב האזרחים, להצביע למפלגה זה כמו לאהוד קבוצת כדורגל: יש בזה ערך זהותי (אישי וחברתי); הבחירה שלנו מושפעת ישירות מהסביבה בה גדלנו; וגם אם השחקנים, המאמן והאידיאולוגיה יתחלפו – רוב האוהדים לא מחליפים קבוצה.

זו קלישאה להגיד שבחירות באמריקה לא מוכרעות על נושאי חוץ (אין קורס במדע המדינה שבו המרצה לא מצטט את ביל קלינטון המטיח "It's the economy, stupid!" ביריבו, ג׳ורג׳ בוש האב). אבל באמריקה כל כך מקוטבת, המפולגת לשני שבטים (כחול ואדום), אולי אפשר להגיד שבחירות 2020 לא יוכרעו גם על מדיניות פנים, אלא על שאלות של מנהיגות, אישיות, סגנון וחזון.

5

קצת נחת

אם נניח בצד את הניתוח האנליטי והסקת המסקנות, כנס איפא"ק הוא ללא ספק אירוע מיוחד, שהציניות פשוט לא מצליחה להחזיק בו מעמד.

ההזדמנות לפגוש מאות (ולראות אלפים) אנשים שישראל היא בלבם ובנשמתם ושמקדישים את הזמן, הרגש וההון הציבורי שלהם כדי לתמוך בה היא לא פחות ממרגשת.

רותם אורג עם חבר הקונגרס סטני הוייר ממרילנד, מנהיג הרוב הדמוקרטי ומגדולי ידידיה של ישראל בקונגרס

כששמונה-עשרה אלף באי הוועידה נעמדו לכבוד ניצולי השואה והווטרנים ששחררו את אושוויץ אשר השתתפו בכנס, וצפו כיצד הגיבורים האלו – אלו שלבשו דרגות ואלו שלא – נעמדים בקושי בעודם נתמכים זה על ידי זה, אף עין לא נשארה יבשה.

איפא"ק הוא המייצג הבולט ביותר של הברית בין העמים, שהיא יסוד מכריע ביחסי ארצות הברית וישראל. עם כמה שחשוב שנזכור כי כמו כל יסוד עלינו לטפח אותו ולשמר אותו, מותר גם לעצור לרגע ולהתרגש.

רותם אורג הוא חוקר, פעיל חברתי והמייסד של העמותה "הברית הישראלית דמוקרטית", המחברת בין ישראלים ודמוקרטים בארה"ב על בסיס ערכים ליברליים משותפים. Ildem.org

אז מה לא מספרים לנו בערוצי ה"חדשות" על ה"סקרים" שהם מפרסמים? בזכות הצייצן ניר קלקשטיין נברתי באתר של ועדת הבחירות המרכזית, שהערוצים מחויבים על פי חוק לדווח לה על הסקרים שלהם. הנה כמה ממצאים מעניינים שמשום מה לא תראו על המסכים שלכם:

אז מה לא מספרים לנו בערוצי ה"חדשות" על ה"סקרים" שהם מפרסמים? נברתי באתר ועדת הבחירות המרכזית, שהערוצים מחויבים עפ"י חוק לדווח לה על סקריהם. הנה כמה ממצאים מעניינים שמשום מה לא יראו לכם

סקר חדשות 12 בנושא מנדטים ואקטואליה

מה לגבי מתלבטים? ומה לגבי מידת הביטחון בהצבעה שהנשאל/ת מוסר לסוקר, אולי אפילו תחת לחץ מסוים לתת תשובה? ובכן, כל אלה "לא נלקחים בחשבון". הבנתם? האם סקר כזה יכול להיחשב מהימן? תענו לעצמכם.

סקר: לאיזו מפלגה היית מצביע

ומה לגבי מי שכאשר מציבים אותם בפני שאלה בינארית – נגיד נתניהו או לפיד – אומרים "נייט" לשניהם? יש הרבה כאלה. אבל גם את זה לא יספרו לנו.

סקר: מי מבין האישים הבאים הכי מתאים לראשות הממשלה

רוב מוחץ של ישראלים טורקים לסוקרים את הטלפון או מסרבים לענות לשאלה באמצעות סמס/מייל/אינטרנט. אילו מין אנשים כן מוכנים לענות? מה מאפיין אותם? האם הם יכולים להיחשב "מדגם מייצג"? תחשבו לבד

לכל השקשוקה הזו יש להוסיף את גודל המדגם. 500 איש זה מדגם קטן. סקרים רציניים דוגמים 1500 איש ומעלה. ואת הישענות מכוני הסקרים על "פאנלים" אינטרנטיים, כלומר אנשים שנרשמים לפאנלים במטרה לענות על סקרים מכל סוג *תמורת תשלום*. ולפי השמועות מפלגות "דואגות" לשלב אנשים שלהם בפאנלים כאלה.

אז עד כמה הסקרים הללו משקפים מציאות, או יוצרים מציאות? כדי לקבל בוחן-מציאות שווה לחזור לסקרים של הסבב הקודם, באותה נקודת זמן.
המספרים והפערים מדברים בעד עצמם.

ברור שככל שהדברים תלויים בכלי התקשורת או בסוקרים – ה"חגיגה" על חשבון הציבור תימשך.

בכנסת הבאה ראוי שהמחוקקים/ות יידרשו לנושא, ויצרו סטנדרט מקצועי ומחייב לסקרים פוליטיים, בפרט בתקופת בחירות.

זוכרים את הפינה השבועית שלי ????️איך נראו הסקרים באותה תקופה לפני הבחירות האחרונות?????️
אז קבלו את סקר אין12 שבוצע 75 יום לפני בחירות 2021 שזה בערך מקביל להיום מול הבחירות הקרובות בנובמבר.
ואם אתם תוהים איפה נעלמה מפלגת "העבודה" אז בשלב הזה היא הייתה במצב של מוות קליני עם 1.3% pic.twitter.com/lltBOXKVzB

— ???????????????????????? ???????????????????? ???? (@limor_moyal) August 15, 2022

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

הפוליטיקה הישראלית רוויה דמויות שטניות ודמויות סתמיות. יש סיכוי לא רע שגדי איזנקוט אינו כזה. טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה.

האם טוב שהצטרף לבני גנץ ולא ליאיר לפיד? זה כבר יותר מסובך.

טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה. האם טוב שהצטרף לגנץ ולא ללפיד? זה כבר יותר מסובך

לגנץ שאיפות להיות ראש ממשלה, ואלה מפריעות מאוד ליצירת מומנטום מאחורי ראש הממשלה לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד של הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית ביום הבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים ליצחק רבין, גנץ מלהק עצמו כאן כחתרן סטייל שמעון פרס דווקא. זה לא עושה חסד עם הזיכרון של אף אחד מהם.

מצד שני, יש לגנץ (ושותפו גדעון סער) כרגע יותר סיכויים למשוך קולות מהימין השפוי. רק אלוהים יודע מדוע שפויים אלה רואים עצמם כימין (לא רוצים מדינה דו-לאומית; לא רוצים תאוקרטיה; לא רוצים אוטוקרטיה; אבל ימין, רק ימין – כוחו של מיתוג, אולי). אופטימלית שלישיית ה"מחנה הממלכתי" תוכל להביא מספר משמעותי של קולות ימין מבלי לגרוע מלפיד, ובזאת להגדיל את הגוש.

ההתפתחות גם עשוייה להזיק לאיילת שקד – סליחה, ל"רוח הציונית" – ולהורידה שאולה אל מתחת לאחוז החסימה. זה כמעט חשוב כמו שמרצ כן תעבור, כי הרי ברור שאם שקד בפנים היא חוברת לבנימין נתניהו ולפי הסקרים דהיום מביאה אותו לרוב. הכחשותיה זוכות בצדק לאפס התייחסות.

איילת שקד אומרת כי הרוח הציונית בעד הקמת ממשלת אחדות רחבה אבל בשיחות שניהלה עם חבר מפלגתה מתן כהנא היא סרבה להתחייב שלא תהיה חלק בממשלה צרה בראשות נתניהו ותשלים לו ל-61 מנדטים, אם יידרש לכך. כעת הפרטים במלואם באתר וואלהhttps://t.co/9qYLconYmp

— יקי אדמקר (@YakiAdamker) August 14, 2022

לקינוח – וזה ממש סופלה שוקולד – אם שקד תיעלם היא תיקח אתה גם את כייס הבחירות המיוסר, שותפה יועז הנדל, האיש שמנע מגנץ להקים ממשלה ב-2020. יהיה בזה צדק פואטי.

לגנץ שאיפות להיות רה"מ, שמפריעות ליצירת מומנטום מאחורי רה"מ לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית בבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים לרבין, גנץ מלהק עצמו כחתרן סטייל פרס

עם זאת, יש כאן עניין גדול אפילו יותר מחסימת נתניהו והחזרת הפוליטיקה למידת זוהמה נסבלת.

בראיון ל"מעריב" מינואר הבהיר איזנקוט כי הוא מבין את ההתאבדות הדמוגרפית הגלומה בהמשך התמזגות ישראל עם הפלסטינים בגדה המערבית. הוא חזר על זה השבוע כאשר הודיע על הצטרפותו לגנץ. עוד כרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת הסכינים הוא התריע נגד אצבע קלה על ההדק והפגין את הגועל הראוי מפסטיבל אלאור אזריה (החייל שהוציא להורג תוקף פלסטיני פצוע, והוריו זכו לטלפונים פופוליסטיים מנתניהו).

נראה ש"שמאלנות" זו היא המניע העיקרי של איזנקוט לכניסה לפוליטיקה.

חשוב שזה מגיע מגנרל, ועוד אחד שנראה יותר מיושב מיאיר גולן. תמיד הרגשתי שהציבור לא מבין באמת את המידה המדהימה שבה האנשים המופקדים על ביטחונו אינם אוהבים את הכיבוש. עמדתם זו נובעת בעיקר מהנימוקים האסטרטגיים-דמוגרפיים לעיל – וגם, לפעמים, כסוגיה משנית, במודל של אהוד ברק, גם על רקע מוסרי.

הייתם חושבים שהנקודה הזו הובהרה היטב כבר ב-2012 על ידי הסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל. ריבונו של עולם – ראשי השב"כ, הממונה על שמירת אותו כיבוש!

הדבר חל במידה רבה, כמובן, על רוב ה"ביטחוניסטים" הבכירים, גם כמוסד ואפילו במשטרה.

הייתם חושבים שהנקודה הובהרה כבר ב-2012 בסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל

זה שהמרכז-שמאל לא עשה מזה שימוש יעיל, מול ציבור די מיליטריסטי, זה פשוט מטורף. מדובר במקרה קלאסי של בזבוז משאב יקר. זה צריך להופיע בכל ספר לימוד על פוליטיקה שלומיאלית.

זה נבע מפחד לומר דברים ברורים, מחלה של המרכז-שמאל ברוב העולם. כיוון שעמדותיו לרוב דורשות תחכום והעמקה, הבנת היסטוריה, וראיה קדימה, הוא מפחד מהציבור (ודי לקורא ברמיזא). גם ה"בטחוניסטים" עצמם כאלה (מלבד אולי אהוד ברק ואותו יאיר גולן). גם גיבורים גדולים בורחים מהמונח "שמאלני".

זה מביא אותנו לניסוי 2019 עם מפלגת "כחול לבן", ששיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות. גנץ ניסה אף להדוף את הסכנה באמצאות תשדירים המתהדרים בכלל בהרג מחבלים, משל היה רפול איתן או אפי איתם. כך כחול לבן גם לא הציגה חזון, וגם ספגה בוז על היותה "מפלגת גנרלים" מהגוורדיה של המופת האזרחי בימין.

זה עבד בערך כמו שהקמפיין של בוז'י הרצוג הלא-גנרל עבד ב-2015. רק באמצאות עריקת אביגדור ליברמן לשמאל (כי נזכר שאינו רוצה תאוקרטיה) השיג גנץ תיקו, וההמשך ידוע. איכשהו החבורה הזאת חושבת שהגיעה להישגים אדירים בכך שירשה את האלקטורט השבוי של מפלגת העבודה, ולא הרבה יותר. אנשים הרי אוהבים להתהדר.

בניסוי 2019 מפלגת "כחול לבן" שיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות

אפשר לקוות שאיזנקוט רציני מעט יותר. אם כך, אולי סוף סוף היתרון הבטחוניסטי – שפשוט חייב להיות קיים פוטנציאלית – יתממש.

אני מבין שכרגע הוא מרוכז כמו קרן לייזר בסילוק נתניהו, ולכן גם הוא יהסס להתבטא בכל נושא אחר. זה לא חכם לדעתי, אבל גם לא מופרך לחלוטין.

השאלה היא מה יהיה אחר כך. נאמר שביבי נכשל בפעם החמישית ברציפות, אולי עושה עסקת טיעון, אולי זוכה בחבילת חינון, ואז נחזה בליכוד נטול נתניהו, מראה אחרית הימים. האם הליכוד הזה יהיה פרטנר לממשלה הרחבה שאיזנקוט מנסה לקדם, אולי כדי לעשות שלום?

פעם הייתה תקווה שליכוד שפוי יותר יכול להיות חלק ממהלך להציל את ישראל – בגדה המערבית, ביחס לחרדים, כל הסיפור. התקווה הזו תמיד הייתה קלושה – אבל היא הייתה קיימת. הרי היו שם פעם דן תיכון ומשה ניסים ודומיהם – אלה לא משוגעים. היו לליכוד כמה בעיות (הקבעון בלבנון, אינפלציה של 400 אחוזים, מניעת הסכם לונדון שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינית לירדן, ועוד) – אבל זו לא היתה מפלגה אוטוריטרית לפחות. היא ידעה שיש שופטים בירושלים.

רשימת הכנסת שנבחרה לאחרונה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של דונלד טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני הזה, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא היה מטורף.

הכנופיה החדשה – אפשר לקרוא לה אולי "הליכודניקים החדשים" – תלך עם הראש בקיר ותשמח לשרוף את המועדון. היא גם לא תנטוש את נתניהו כל כך מהר. היא אינה שותפה סבירה לקואליציה "ממלכתית" עתידית. היא גם לא שותפה לגדי איזנקוט כפי שהוא מציג את עצמו.

היא לא ממלכתית.

רשימת הכנסת שנבחרה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא מטורף

האם איזנקוט מתעתע, כמו חלק מקודמיו? העת עת צרה. אין זמן לבזבז. איזנקוט יצטרך להחליט בהקדם מי הוא באמת.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan