בכל שבוע שאינו השבוע המטורף שעבר על ישראל – בין בחירות ללא-הכרעה (שוב) לווירוס הקורונה שהגיע לישראל – כנס איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית המשמעותית ביותר בארצות הברית, היה זוכה לסיקור רחב ומקיף. לא רק בגלל מפגן הכוח הפוליטי של ארגון שאין שני למידת ההשפעה שלו בארה"ב (אולי חוץ מלובי הרובאים), בו 18,000 תומכיה ואוהביה של ישראל מתכנסים בבירה לחגוג את הברית בין המדינות – הכנס של שנת 2020 היה יוצא דופן, ביותר ממובן אחד. אם הייתי צריך לתמצת את התובנות שלי, אלה היו חמש המרכזיות שבהן:

1

גיוון המשתתפים

בניגוד למה שנהוג לחשוב, איפא"ק אינו ארגון יהודי – אלא ארגון "פרו-ישראלי", שנשען על ההכרה שלא צריכה להיות זיקה דתית, יהודית או אוונגליסטית, כדי להכיר בשותפות הערכית ובברית האסטרטגית בין המדינות.

השנה, לאור מיעוט משתתפים ישראליים (בגלל הבחירות), הגיוון הזה בלט במיוחד עם נוכחות מרשימה של שחורים, אסייתים ומוסלמים – קבוצות בחברה האמריקאית שלכאורה אין להן זיקה מיוחדת או היכרות מוקדמת עם ישראל.

גם בקרב היהודים שנכחו בכנס הייתה נציגות מרשימה לכל הקשת הדתית, מחב"דניקים וש"סניקים בחליפותיהם ועד רבות רפורמיות חובשות-כיפה בצבעי הקשת.

גם בקרב היהודים שנכחו בכנס הייתה נציגות מרשימה לכל הקשת הדתית, מחב"דניקים וש"סניקים בחליפותיהם ועד רבות רפורמיות חובשות-כיפה בצבעי הקשת

באחת משיחות הצד שלי עם חבר קונגרס מאריזונה, מצאנו את המקום שבו שלושת היסודות של הברית בין המדינות – ערכים משותפים, אינטרסים משותפים וברית בין העמים – נפגשים: ארצות הברית וישראל הן שתיהן אומות מהגרים, שלא רק שהן מוקירות גיוון כערך העומד בפני עצמו, אלא השגשוג של כל אחת מהן מתאפשר בזכות הקוסמופוליטיות האנושית והתרבותית שלהן.

2

רוח סנדרס

גם אם הנאומים וההרצאות הרשמיים נשארו ממלכתיים, שיחות המסדרון בכנס, שתמיד היו בעלות אופי פוליטי כזה או אחר (אם על כל שני ישראלים יש שלוש דעות, כמה דעות יש ל-18,000 ישראלים ותומכי ישראל?), היו השנה פוליטיות במיוחד.

הסיבה העיקרית הייתה לוח הזמנים הפוליטי: יום לפני הכנס התקיימו הפריימריז בדרום-קרוליינה, במהלכן רשם סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן הישג מרשים ביותר. בנוסף, כל המערכת הפוליטית בארה"ב נערכה לקראת "יום שלישי הגדול" שהתקיים יום אחרי הכנס, ובו הצביעו בפריימריז 14 מדינות ברחבי ארה"ב ושביידן יצא ממנו כמנצח (גם אם רחוק מהבטחת המועמדות), אחרי שהקמפיין שלו כבר הוספד.

ברני סנדרס (צילום: AP Photo/Damian Dovarganes)

בין לבין, ישראל יצאה להצביע; שני יריביו של ביידן מהמחנה המתון במפלגה (פיט בוטג'ג' ואיימי קלובשר) פרשו מהמירוץ; סגן הנשיא מייק פנס וראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג נאמו – אבל נראה שהאיש שרוחו ריחפה מעל הכנס הוא דווקא זה שהוזכר הכי פחות.

כמה ימים לפני הכנס הודיע הסנאטור ברני סנדרס – מי שהיה באותו רגע המועמד המוביל לזכות במועמדות הדמוקרטית לנשיאות והיום מתמודד ראש-בראש מול ביידן – כי לא יגיע לכנס איפא"ק בגלל "הבמה שהוא נותן למנהיגים המתכחשים לזכויות פלסטינים".

סנדרס יכול היה להימנע מהעימות עם הארגונים הפרו-ישראליים, יריביו במפלגה והממשלה בירושלים ולהגיד שלא יגיע לכנס "בגלל אילוצי קמפיין" (כאמור, אף מועמד חוץ מבלומברג לא הגיע לכנס) ובכל זאת בחר לפתוח בתגרה פוליטית. סנדרס הצליח, כפי שאמר נשיא העליון המנוח מאיר שמגר על יורשו אהרן ברק, "להיכנס לבריכה יבשה ולצאת ממנה רטוב".

סנדרס יכול היה להימנע מהעימות עם הארגונים הפרו-ישראליים, יריביו במפלגה והממשלה בירושלים ולהגיד שלא יגיע לכנס "בגלל אילוצי קמפיין" ובכל זאת בחר לפתוח בתגרה פוליטית

סנדרס אינו צורר ישראל ומרבית רכיבי המדיניות שלו אינם כה קיצוניים כמו שניתן לחשוב. אבל העובדה שהוא מעדיף בכל הזדמנות שהוא נשאל על ישראל לבחור בעמדה האגרסיבית יותר, כנראה בהשפעת המקורבות הפוליטיות שלו (ובראשן חברות הקונגרס אילהאן עומאר וראשידה טלאיב, התומכות בתנועת ה-BDS ומתנגדות לקיומה של מדינת ישראל) היא סימן מדאיג באשר למעגלי המקורבים שלו.

אף שכמעט ולא שמעתי את שמו מוזכר במפורש, המחשבה על כיצד תיראה מדיניות החוץ של ממשל סנדרס ריחפה באוויר כמו ענן קודר.

3

אתגר הא-פוליטיות

כאמור, איפא"ק הוא לא ארגון פוליטי אלא פרו-ישראלי. המשמעות היא שאיפא"ק תומך במדיניות הממשלה הנבחרת בישראל; חברים בו רפובליקאים, דמוקרטים ועצמאיים; והוא קידם ומקדם מדיניות פרו-ישראלית עם נשיאים דמוקרטיים ורפובליקאים כאחד וללא קשר לזהות המפלגה ששלטות בקונגרס.

אבל 11 שנים של ממשלת ימין, ובהן שנתיים של עימות פומבי בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא הדמוקרטי ברק אובמה, מלוות בהמשך ב-Bromance עם הנשיא דונלד טראמפ, חידדו עוד יותר את הדילמה המובנית של איפא"ק עם חלק מתפיסות העולם של המפלגה הדמוקרטית.

מייק בלומברג בכנס איפא״ק, 2 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

המרכז הדמוקרטי – זה של אובמה, ביידן, הילארי וביל קלינטון ולמעשה רוב המפלגה – מחויב באופן בלתי מתפשר לברית בין ארה"ב וישראל, אך באותה מידה גם מחויב להצביע על אי-הסכמות בנושאי מדיניות. כמו שחברים אומרים אחד לשני כשהם לא מסכימים זה עם זה, כך גם בעלות ברית: כישראלים ואמריקאים האינטרסים שלנו מצטלבים, אך אינם זהים.

אפשר להבין למה הנכונות להצביע ולהתווכח על פערי מדיניות נמצאת במתח עם האג'נדה של איפא"ק, שרשמית תומך במדיניות של כל ממשלה נבחרת.

אבל אם המרכז הדמוקרטי נמצא במתח מסוים עם העמדות של איפא"ק, השמאל הדמוקרטי – אשר סנדרס הוא נציגו המובהק – נמצא בעמדת התנגשות עם הארגון.

ביסוד התפיסה הפרוגרסיבית ביחס לישראל עומד הטיעון הלוגי הבא: אם ישראל היא בעלת ברית חשובה כמו שסיפרו לנו, עליה לנהוג בהתאם לסטנדרטים דמוקרטיים גבוהים; ישראל אינה נוהגת בהתאם לסטנדרטים דמוקרטיים גבוהים; לכן, אנחנו מטילים ספק במידת החשיבות של הברית.

מייק פנס בכנס איפא״ק, 2 במרץ 2020 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

כשהטיעון הלוגי הזה מיתרגם להצעות פרקטיות – למשל, התניית הסיוע הביטחוני לישראל בשינוי מדיניות בירושלים – אפשר להבין למה מי שמבקש לכבד את ההחלטות של הממשלה הריבונית בישראל רואה בזרם הפרוגרסיבי אתגר ליחסים.

האתגר הזה מתעצם שבעתיים נוכח החשיבות שבהשארת ישראל כנושא על-מפלגתי והאפשרות הסבירה בהחלט שב-2021 סנדרס יוזמן לכנס איפא"ק לא בתור סנאטור, אלא בתור הנשיא.

4

דפוסי הצבעה

בשישי שלפני הכנס, יצאתי לבר ופגשתי שם את אליזבת׳, ברמנית בת 28 מפרדריקס, מרילנד – מעוז רפובליקאי הנמצא בסך הכל שעה וחצי נסיעה מוושינגטון הבירה.

אליזבת׳ סיפרה שהיא, כל משפחתה וכל מי שגר בפרדריקס מצביעים לטראמפ וסולדים מסנדרס, "כי אנחנו לא מדינה קומוניסטית". מנגד, כששאלתי אותה מה דעתה על "Medicare for All" – תכנית שתבטיח ביטוח בריאות ממלכתי לכולם – היא דווקא הייתה בעד.

המפגש האקראי הזה שימש כתזכורת חשובה למה ששורת מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית מצביעים עליו: רוב האנשים לא מצביעים על בסיס מדיניות. הקהל של איפא"ק, שיש לו דעה מנומקת על העברת השגרירות לירושלים ושחותם על מכתבים לחברי קונגרס כדי שיגבירו את הסנקציות על איראן, הוא לא קהל מייצג.

הקהל בכנס איפא״ק (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)

בעבור רוב האזרחים, להצביע למפלגה זה כמו לאהוד קבוצת כדורגל: יש בזה ערך זהותי (אישי וחברתי); הבחירה שלנו מושפעת ישירות מהסביבה בה גדלנו; וגם אם השחקנים, המאמן והאידיאולוגיה יתחלפו – רוב האוהדים לא מחליפים קבוצה.

זו קלישאה להגיד שבחירות באמריקה לא מוכרעות על נושאי חוץ (אין קורס במדע המדינה שבו המרצה לא מצטט את ביל קלינטון המטיח "It's the economy, stupid!" ביריבו, ג׳ורג׳ בוש האב). אבל באמריקה כל כך מקוטבת, המפולגת לשני שבטים (כחול ואדום), אולי אפשר להגיד שבחירות 2020 לא יוכרעו גם על מדיניות פנים, אלא על שאלות של מנהיגות, אישיות, סגנון וחזון.

5

קצת נחת

אם נניח בצד את הניתוח האנליטי והסקת המסקנות, כנס איפא"ק הוא ללא ספק אירוע מיוחד, שהציניות פשוט לא מצליחה להחזיק בו מעמד.

ההזדמנות לפגוש מאות (ולראות אלפים) אנשים שישראל היא בלבם ובנשמתם ושמקדישים את הזמן, הרגש וההון הציבורי שלהם כדי לתמוך בה היא לא פחות ממרגשת.

רותם אורג עם חבר הקונגרס סטני הוייר ממרילנד, מנהיג הרוב הדמוקרטי ומגדולי ידידיה של ישראל בקונגרס

כששמונה-עשרה אלף באי הוועידה נעמדו לכבוד ניצולי השואה והווטרנים ששחררו את אושוויץ אשר השתתפו בכנס, וצפו כיצד הגיבורים האלו – אלו שלבשו דרגות ואלו שלא – נעמדים בקושי בעודם נתמכים זה על ידי זה, אף עין לא נשארה יבשה.

איפא"ק הוא המייצג הבולט ביותר של הברית בין העמים, שהיא יסוד מכריע ביחסי ארצות הברית וישראל. עם כמה שחשוב שנזכור כי כמו כל יסוד עלינו לטפח אותו ולשמר אותו, מותר גם לעצור לרגע ולהתרגש.

רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית, יוצא אגף המודיעין בצה"ל, סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ומחבר הספר "לב ארי".

לגבי השפעת הספרדית: אפריל 1918 עד אפריל 1919. שנה תמימה. ההערכה היא שנדבקו בה 500 מיליון איש. מדובר ברבע מהאנושות דאז. מספר בני האנוש האוניברסלי היה אז 2 מיליארד איש. מספר המתים: בין 20 מיליון ל-50 מיליון. כלומר, בין 4 אחוזים ל-10 אחוזים מכלל הנדבקים. מלבד המספרים המחרידים, מדובר גם במחלה ייחודית. היא לא המיתה תינוקות או קשישים כמו מגפות אחרות עד אז. היא המיתה בעיקר בני 20-40. טוב, אני עוד מעט בן 47. זו הייתה המגיפה האוניברסלית הכי מחרידה בתקופה המודרנית.

לגבי נגיף הקורונה: יותר ממיליון נדבקים עד כה. יותר מ-52 אלף מתים (מדווחים). זו לא תהיה השפעת הספרדית. אבל מאד לא נעים. מאד לא נעים זה אנדרסטייטמנט. איטליה, ספרד, צרפת, בריטניה, הולנד וגם ארצות הברית. עכשיו כנראה בעיקר ארצות הברית.

אני חושש שהנזק שממיטים חלק ממי שמכונים גדולי הדור על חלק גדול מהציבור החרדי הוא עצום. בני ברק בהסגר. הערכת מנכ"ל מכבי שירותי בריאות: 38 אחוזים מתושבי העיר נושאים בגופם את הנגיף. מדובר בעשרות אלפים. פוטנציאל ההתפרצות האלימה הוא ממשי. המשמעות יכולה להיות אסון הומניטרי וגם קריסת מערכת הבריאות הישראלית.

הנזק שממיטים חלק ממי שמכונים גדולי הדור על חלק גדול מהציבור החרדי הוא עצום. בני ברק בהסגר. הערכת מנכ"ל מכבי שירותי בריאות: 38 אחוזים מתושבי העיר נושאים בגופם את הנגיף. מדובר בעשרות אלפים

נקודות האיזון בין החשש מקטסטרופה רפואית לבין החשש המתממש מקטסטרופה כלכלית, הן עדינות מאד. אבל אל חשש: חרף הפקרת מדינת הרווחה מחד ועל אף הפקרת מערכת הבריאות מאידך, נתניהו נתפס בעיני רוב הציבור כמי שמנהל את המערכה בתבונה. הוא קלט היטב את פוטנציאל התפשטות הנגיף. הוא אכן פועל כמיטב יכולתו למנוע את התפשטותו. לא התחוללה קריסה רפואית כדוגמת מוקדים שונים באיטליה, ספרד, ארצות הברית ואולי בריטניה. אבל מלבד האסון הכלכלי שמונח לפתחנו, קשה לתאר את עוצמת היקף הפקרת מערכת הבריאות לאורך יותר מעשור.

צריך לזכור שגם במרבית מדינות אירופה ואמריקה הלטינית לא התחוללה קטסטרופה. גם במרבית מדינות המזרח התיכון (למעט איראן למיטב ידיעתנו) ובאפריקה לא התחוללה התפרצות המונית או קריסה של מערכות הבריאות. אבל כל זה לא משנה. גם הפעם יצא נתניהו המנצח הגדול. וגנץ? מממ…פחות.

*  *  *

בלתי נתפס שנתניהו אכן מאמין בקיומה של דיפ סטייט דמיונית. בקיומה של פרקליטות מסתורית שמבקשת להפילו. במערכת משפט שמבקשת לתפור אותו בכלא. זה כל כך חולני. כל כך פתולוגי. אבל הוא שכנע את עצמו כנראה שאלו פני הדברים. מכאן ההסתה האיומה ורקימת עלילת השווא הבדיונית נגד מערכת אכיפת החוק ונגד מערכת המשפט. האסון שטמון בקריסת אמון הציבור במערכות הללו בשל עלילות השווא (להבדיל מביקורת קשה, חיונית ולגיטימית) הוא עצום.

למעשה, כך אי אפשר לקיים מדינת חוק דמוקרטית. לא כך ולא תוך כדי המשך המשטר הצבאי לצד 2 מערכות חוק נפרדות לפי מוצא אתני שונה בגדה. גם לא תוך כדי ההסתה נגד 20 אחוז מאזרחי המדינה שמצביעים ברובם המכריע לרשימה המשותפת. ואם הרשימה המשותפת לא לגיטימית (לרבות עלילת השווא של "תומכי טרור"), שום ממשלת מרכז-שמאל לא תהיה לגיטימית. נתניהו לנצח אפוא. אוטוקרטיה גזענית, כבר אמרנו?

בלתי נתפס שנתניהו אכן מאמין בדיפ סטייט דמיונית. בקיום פרקליטות מסתורית שמבקשת להפילו. במערכת משפט שמבקשת לתפור אותו בכלא. זה כ"כ חולני. כ"כ פתולוגי. אבל הוא כנראה שכנע את עצמו בכך

זה משתלב בהשתלת מדקלמי דף המסרים מבלפור בכל ערוצי החדשות. להבדיל מעיתונאי ימין רציניים. למעשה, מוטב כבר שרק ביסמוט, ברדוגו ואראל סג"ל ירוצו מערוץ לערוץ. קצת הערצה מענגת (אראל). קצת דברי שבח מענגים (ביסמוט). וקצת עילגות משובחת (ברדוגו). נראה לי שזה בהחלט יעניק פרשנות פוליטית מצוינת ומעמיקה על המצב.

התחלנו בשפעת הספרדית וכמעט סיימנו בנתניהו. אז חשוב לסגור את המעגל: נתניהו אמר שהשפעת הספרדית המיתה יותר ממלחמת העולם השנייה. שקר קל נוסף. השפעת הספרדית הייתה טרגדיה אוניברסלית מזוויעה. אבל 20-50 מיליון מתים אינם 65 מיליון מתים. בקטנה. מה זה פער של 15-45 מיליון בינו וביניכם? בן של היסטוריון, לא?

*  *  *

ולסיכום: בחסות משבר הקורונה אסור להפגין בקבוצה שמונה יותר מ-10 אנשים, מותר וצריך לפרק אופוזיציה, אסור להכריע אם להגיש כתב חשדות נגד שר הבריאות ושר הפנים (מה קורה, מנדלבליט?), אסור לפתוח בחקירת פרשת המניות (מה קורה, מנדלבליט?) ואין מצב לועדת חקירה ממלכתית בפרשת הצוללות (מה קורה, בני וגבי? הכל טוב?).

הצלילה במדד הדמוקרטי נמשכת. נראה אם תקום אחרי תקופת המשבר ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הפקרת מערכת הבריאות. משהו אומר לי שראש הממשלה הנצחי יעשה הכל כדי שזה לא יקרה. הראשון שזיהה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

ככל שחולפים הימים התמונה מתבהרת והמציאות הרעה מתבררת: בני גנץ מעולם לא התכוון להיות ראש ממשלת ישראל. בני גנץ הונה אותנו, רימה את בוחריו ואת חברי מפלגתו. בני גנץ אינו האדם הישר שחשבנו שהוא.

כל הקלפים כבר הסתדרו לטובת גוש המרכז־שמאל. גנץ קיבל 61 המלצות ואת המנדט להרכיב ממשלה, הרשימה המשותפת כולה כולל בל"ד המליצה על גנץ לראשות הממשלה. ליברמן התפשר והיה מוכן ללכת לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. רק הנדל והאוזר עשו בעיות אבל היה אפשר לטפל גם בזה. הניצחון נראה ממש מעבר לפינה. ימיו של הנאשם נתניהו בשלטון נראו לקראת סופם. ואז בא המעשה המכוער והפחדני של גנץ, טרף את כל הקלפים והחזיר את כל הכוח לנתניהו.

כל הקלפים כבר הסתדרו לטובת גוש המרכז־שמאל. הניצחון נראה מעבר לפינה. ימי הנאשם נתניהו בשלטון נראו ספורים. ואז בא המעשה המכוער והפחדני של גנץ, טרף את כל הקלפים והחזיר את הכוח לנתניהו

האמת חייבת להיאמר: גם כשהאמנו לגנץ מעולם לא חשבנו שהוא המנהיג המוחלט ואין בלתו. ידענו את מגרעותיו אבל העדפנו בימים טרופים אלו להתמקד בעיקר, או במה שטעינו לחשוב שהוא העיקר, והוא יושרתו של גנץ.

סלחנו לו על ה"גמגומים", סלחנו לו על חוסר ניסיון פוליטי, סלחנו לו על עברו כרמטכ"ל, ואפילו מחלנו לו על תגובות אנמיות ומוזרות ועל טעויות ילדותיות שעשה במסעות הבחירות שלו. המצב חמור, אמרנו לעצמנו, ישראל במצב חירום, זה לא הזמן להתעקש על ניסיון פוליטי מול הפוליטיקאי הוותיק נתניהו.

ראינו את גנץ ואת תגובותיו ההססניות והמאוחרות, שלא פעם היו לא רלוונטיות ותמוהות – ובחרנו להתעלם, לעצום עיניים. בתוך הלב חשנו שגנץ לא באמת רוצה להיות ראש ממשלה, האש בעיניים לא הייתה אצלו. אבל הדחקנו את המחשבה הזאת. ימים לפני הבחירות ואחריהן הוא נפגש עם אנשי רוח ומנכ"לים למיניהם, ואנחנו תמהנו מה הדחיפות בכך ומדוע אחרי שקיבל מנדט הוא לא פועל כבר להרכבת ממשלה.

על הכול סלחנו לגנץ כי האמנו שבסופו של דבר מדובר באדם אכפתי, אוהב ישראל ובעיקר בעל מוסר, יושרה פנימית וכנות. בתמימותנו חשבנו שזה מספיק כדי להביס את הנאשם נתניהו.

אבל נפלנו בפח. כולנו. בני גנץ הערים על כולנו כאחד. איש לא ידע מה עובר בראשו ומה הוא מתכנן, איש לא תיאר לעצמו שבעוד חברי מפלגתו המורחבת מתכננים לבחור במאיר כהן ליו"ר הכנסת כדי להחזיר את הרשות המחוקקת לתפקוד עצמאי הוא עצמו מתכנן לשמש יו"ר הכנסת, לפרק את כחול לבן, לחבור לנתניהו ולשמש לו אסקופה נדרסת, סמרטוט שימושי שנזרק לפח לאחר השימוש.

על הכול סלחנו לגנץ כי האמנו שבסופו של דבר מדובר באדם אכפתי, אוהב ישראל ובעיקר בעל מוסר, יושרה פנימית וכנות. בתמימותנו חשבנו שזה מספיק להבסת הנאשם נתניהו. אבל נפלנו בפח. כולנו. גנץ הערים על כולנו

זוכרים את הרוטציה בין גנץ ללפיד? זוכרים שהרבה אנשים איימו שלא להצביע לכחול לבן בגלל אותה רוטציה ואז לפיד ויתר עליה בבחירות הקודמות כשדובר על אחדות? אז עכשיו מתברר שגנץ היה צריך לוותר, לא לפיד. גנץ היה צריך לוותר על ראשות כחול לבן לטובת יאיר לפיד. אילו עשה זאת הייתה היום ממשלה בראשות לפיד.

המעשה שעשה גנץ לא יסולח. אין מדובר רק בפחדן מוג לב שנבהל מעצמו וברח, אין מדובר באדם שקלט מה עומד לקרות וקיבל פיק ברכיים. מדובר בדבר חמור וקשה הרבה יותר. מדובר בנוכל רמאי שתכנן את צעדיו בקפידה מתחת לפני השטח. לא אגזים אם אומר שגנץ מתברר כנוכל ושקרן לא פחות מנתניהו, לפחות ממה שמתפרסם בתקשורת.

המעשה שעשה גנץ לא יסולח. הוא פירק את החלופה השלטונית היחידה לשלטונו הארוך והארור של נתניהו תמורת כלום ושום דבר. הוא חבר לנתניהו, ניהל ומנהל עימו משא ומתן ללא כוח פוליטי וללא קלפי מיקוח כלל, ונתניהו כמו נתניהו "אוכל אותו בלי מלח".

גם אם נניח – ולשם הנחה זו נצטרך לשחק לרגע אנשים תמימים מאוד על גבול הטיפשים – גם אם נניח שנתניהו יעמוד בכל ההתחייבויות שלו לגנץ ואחרי שנה וחצי גנץ אכן יהיה ראש הממשלה כאן – מה אחר כך? מה יהיה אחרי זה? איזו חלופה שלטונית תהיה כאן אחרי שלוש שנים? התשובה: לא תהיה. גנץ פורר אותה.

נתניהו יכול לסמן ניצחון על עוד יריב שלו. לקח לו קצת זמן אבל לנתניהו יש סבלנות וראייה לטווח רחוק. הוא ידע שהיום הזה יגיע, הוא תכנן אחת לאחת בקפידה יתרה את כל המהלכים לקראת היום הזה. נתניהו הצליח לפורר לא רק את כחול לבן אלא את כל מחנה המרכז־שמאל – העבודה־גשר־מרצ שמתפוררת בעצם ימינו אלה. לא בכדי תומכיו מכנים אותו קוסם.

המעשה של גנץ לא יסולח. הוא פירק את החלופה השלטונית היחידה לשלטונו הארוך והארור של נתניהו תמורת כלום ושום דבר. חבר לנתניהו, מנהל עימו מו"מ ללא כוח פוליטי או קלפי מיקוח, ונתניהו כמו נתניהו "אוכל אותו בלי מלח"

גנץ לא יהיה ראש ממשלה. גם שר בממשלתו המושחתת של נתניהו הוא לא יהיה. נתניהו יעיף אותו הרבה לפני כן. זו אינה נבואה אלא הסתכלות נכוחה במציאות נוכח ניסיון העבר.

מבחינתו של גנץ זו תוצאה מעולה, שהרי האיש מעולם לא התכוון להיות ראש ממשלה. הוא גם מעולם לא התכוון להיבחר לתפקיד כלשהו, כפי שלחש לאוזנה של מיקי חיימוביץ ביום בחירתו ליו"ר הכנסת ("מעולם כל כך לא רציתי להיבחר למשהו", ניסוח חופשי שלי מהזיכרון).

גנץ שבר את התקווה. הוא בגד באמון שלנו בו ובאמון של חברי מפלגתו בו. פתאום התברר לנו שהאיש הנחמד והחביב הזה שטוען שישראל לפני הכול אינו מי שחשבנו שהוא. גילינו שאין לו טיפת יושרה ולא שמץ של הגינות. שהרי אדם ישר והגון היה מתפטר מייד כשמרגיש שהתיק גדול עליו בכמה מידות – ומעביר את הפיקוד ליאיר לפיד.

הבעיה העיקרית אינה פניית הפרסה שגנץ עשה והסיבוב 180 מעלות בגישתו ובתפיסת עולמו, מותר לאדם לשנות את דעתו, להתחרט מסיבותיו־שלו. הבעיה העיקרית אצל גנץ היא היעדר היושרה הפנימית לבוא לחברי מפלגתו ואז לבוחריו ולומר: טעיתי, חשבתי שזה מתאים לי וגיליתי שזה גדול עליי ולכן אני פורש ומעביר את ראשות המפלגה ליאיר לפיד. אבל גנץ, כפי שנחרדנו לגלות, אינו אדם ישר.

את הנעשה אין להשיב, קל להרוס וקשה מאוד לבנות, בעיקר אמון. אפשר רק לנסות למזער נזקים. שום דבר אינו חתום עדיין, גנץ וצוותו יכולים בכל רגע לחזור בהם מההסכמות המתגבשות ומהמו"מ המתנהל – ולהעביר את הלפיד ליאיר, שהתברר כמנהיג אמיתי שלומד מטעויות ונאמן לערכיו ועקרונותיו.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.