ענת, מאמר נפלא, ובעיניי גם הסבר עמוק לאחד התהליכים המסוכנים ביותר שעוברים על החברה הישראלית.
ברשותך, הייתי מוסיף רק נדבך אחד: קטונתי, אבל בעיניי נקודות הייחוס שלנו אינן זזות תמיד מעצמן. לפעמים יש מי שפועל במכוון כדי להזיז אותן. אמירה שפעם הייתה בלתי נתפסת נאמרת שוב ושוב עד שהיא נעשית "עמדה לגיטימית"; מה שהיה קיצוני הופך לנקודת האמצע החדשה; ומי שממשיך להחזיק בסרגל הישן מוצג לפתע כקיצוני בעצמו.
לכן המאבק על בג"ץ, שומרי הסף, תקשורת חופשית, אקדמיה וחברה אזרחית הוא הרבה יותר ממאבק מוסדי. זה מאבק על הזיכרון הנורמטיבי שלנו כחברה – על היכולת לזכור מה חשבנו שמותר ואסור, ראוי ופסול, לפני שהרוח השתנתה.
ואהבתי מאוד את אודיסאוס שלך. אולי השאלה הגדולה של התקופה הזאת היא לא רק מי קושר אותנו אל התורן – אלא מי מנסה להתיר את החבלים דווקא כשהסירנות שרות בקול החזק ביותר.
