כשמדברים על בריאות בהכרח קיים חולי כלשהו. הרי מה שחולה הוא אוטמטית ההפך ממה שבריא. אבל האמת שבמקרה של הנפש שלנו זאת בכלל לא עובדה מוגמרת שהיא יכולה לחלות. אז איך נכון להסתכל על הנפש שלנו, והאם באמת היא יכולה לתפוס צינון או מחלה טרמינלית כלשהי?

כשמדברים על בריאות בהכרח קיים חולי כלשהו. הרי מה שחולה הוא אוטמטית ההפך ממה שבריא. אבל האמת שבמקרה של הנפש שלנו זאת בכלל לא עובדה מוגמרת שהיא יכולה לחלות

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הקושי הגדול בדיני נפש הוא העובדה שעד היום אין תשובה חד משמעית לשאלה הנצחית "מה היא הנפש". אבל בעולם הפסיכולוגי יש נטייה לראות את הנפש כחוויה המודעת של האדם – הרגשות, המחשבות והחוויה הסובייקטיבית של כל אחד ואחת מאיתנו.

בעולם שבו הנפש היא חלק מהגוף, אם הגוף יכול לחלות אז גם הנפש יכולה לחלות כחלק ממנו. אבל המורכבות היא שהנפש היא החלק בגוף שלנו שיש לנו שליטה מאוד גדולה עליו. אם לאדם יש אי ספיקות לב, יכולת ההשפעה שלו על המצב היא אינה משמעותית כמו היכולת של אדם הסובל מדיכאון לקום מהמיטה. וזאת למרות שה"חולי" הזה מתרחש באיבר בגוף ממש כמו הלב, המוח.

הבעיה בתיוג של מחלה במקרה הזה מאוד ברורה. אם נתייג מצוקה נפשית מסוימת כמחלה, אנחנו עלולים לייצר ראיה דיכוטומית של בריא וחולה, ובעולם כל כך צבעוני בו כל אדם שונה בהרבה רבדים וחווה חוויות אחרות לחלוטין – ברור שלא יכול להיות סטנדרט קבוע לנפש בריאה.

בגלל הסיבה הזאת, אם אדם לא מדווח על מצוקה בעקבות המצב הנפשי שלו, למרות שיש לו חלק נכבד מהתסמינים, לרוב הוא לא יאובחן. אבל אם אחרים מדווחים על מצוקה בשמו או מצוקה שהוא גורם לאחרים, העניינים שוב מסתבכים. כאן נכנס הפן החברתי – אנשים עם דלוזיות, אנטי-סוציאלים, פסיכופטיים ועוד שלל נכבד של אבחנות שיכולות להישען על הפרעה לחברה להתנהל בצורה תקינה.

האבחנות האלה מראות שיש עניין חברתי הישרדותי מאוד ברור לחוקים חברתיים, להתאמת הנפש שלנו לסטנדרט הבריא. יש מעלה מאוד ברורה בסיווג הנפש כחולה – היא יכול לקבל טיפול ולקבל הכרה בירוקרטית במצוקה שלה, שזה דבר הכרחי. אבל איך אפשר להתמודד עם לקיחת השליטה מהאדם והכניעה שלו למצב שנוצר בעקבות סיווג הנפש כמחלה?

יש מעלה בסיווג הנפש כחולה – היא יכול לקבל טיפול ולקבל הכרה בירוקרטית במצוקה שלה. אבל איך אפשר להתמודד עם לקיחת השליטה מהאדם והכניעה שלו למצב שנוצר?

אפשר לנסות לתייג אנשים כמתמודדי נפש, אבל אין בזה את ההכרה האמיתית במצוקה ובכאב הקיים. כולנו מתמודדים, לכולנו קשה, אז לך פשוט קשה יותר? לא. אתה באמת סובל ממשהו.

לכן אני מאמין שנכון וצריך לתייג את הנפש כחולה, אבל עם הבנה מלאה שכמו קרוהן ומחלות כרוניות אחרות, אף אחד לא מצופה להבריא לחלוטין מהמחלה הזו. לכל מחלה יש את דרגת השליטה האפשרית בה. בסרטן היא נמוכה מאוד, בקרוהן היא בינונית, ובמחלות נפש היא לרוב הגבוהה ביותר (יש מחלות פסיכוטיות ואחרות שבהן השליטה נמוכה מאוד).

ההבנה שבמחלה נפשית אפשר להילחם היא הדבר הכי הכי משמעותי לכל מי שסובל מהפרעה כזאת או אחרת. אדם צריך לדעת לחבק את המחלה שלו ולהילחם בה – הדואליזם הזה של קבלה ומלחמה מתאר בדיוק את התהליך שכל חולה נפש עובר, מלחמה נגד דבר שהוא חלק ממך. נגד הרגשות שלך. נגד הפחדים. הדבר שאדם שמתמודד עם מחלה נפשית צריך לזכור הוא, שבמלחמה הזאת לא מנצחים על ידי תבוסה, אלא רק על ידי ברית חזקה, שפעמים רבות נוצרת ממלחמות.

גיא פלביאן הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, עבד בעבר ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי, מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".

האירועים הטרגיים שהתרחשו במתחם בז"ן בעקבות התקפת הטילים האיראנית, אשר גבו אובדן חייהם של שלושה עובדים מסורים, הם בראש ובראשונה טרגדיה אנושית שהותירה את כולנו אבלים וכואבים.

מבצע "עם כלביא", במסגרת מלחמת חרבות ברזל, הרחיב את הסיכונים הביטחוניים בכלל המדינה, ובתוך כך בערים כמו בת ים, ראשון לציון, בני ברק, תל אביב, באר שבע וחיפה. עם זאת, אין לגזור ממשבר ביטחוני זה מסקנות פזיזות באשר לעתידו של משק האנרגיה בישראל, כפי שמובאות בכתבתו של אביב לביא שפורסמה לאחרונה ב"זמן ישראל". למרבה האירוניה, העובדות המובאות בכתבה מובילות דווקא למסקנה הפוכה מזו שהכותב מציע – והן מחייבות חיזוק התעשייה המקומית, בוודאי שלא פירוקה.

ניר קנטור הוא מנהל איגוד הכימיה, פרמצבטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים.

"אני לא מספיק רזה", "לא מספיק שרירי", "רחוקה מהאידיאל" – אלו רק חלק מהאמירות הנפוצות שמהדהדות בקרב רבים בקהילה הלהט"בית, המשקפות את הלחץ החברתי הנרחב בנושא דימוי הגוף. חודש הגאווה השנה היה אמור להביא איתו צבעוניות, שמחה וחגיגה של נראות – אך המלחמה השאירה את כולם במרחבים המוגנים מאימת הטילים האיראניים.

גם בימים כתיקונם, ללא ההסתגרות במקלטים ובממ"דים שחווינו במלחמה מול איראן, ישנם רבדים פנימיים עמוקים של התמודדות עם דימוי גוף ומשקל, המשפיעים באופן משמעותי על הבריאות הנפשית והפיזית של הקהילה.

ד״ר אסנת רזיאל היא מומחית בכירורגיה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל.

מתחילת השנה נרצחו בישראל 20 נשים על רקע של אלימות במשפחה. האלימות המשתוללת אינה פוסחת על נשים מאף קבוצה בישראל, ולרוצחים לא משנה גיל הקורבן, ההשתייכות החברתית או המיקום הגיאוגרפי.

אחת הנרצחות האחרונות היא קוותר זיתאווי בת ה-60 מאום אל-פחם, שנדקרה למוות בידי בנה. הוא ניסה לרצוח בדקירות גם את אשתו ההרה. בשבת לפניה נרצחה דניאלה יעקובוביץ', בת 67 מנהריה, שבנה דקר אותה למוות. כמה ימים לפני כן נרצחה ילנה גאלובסקי, בת 51 מבת ים, כשבן זוגה דקר אותה לעיני בתם והתאבד. הרשימה האיומה והמדממת הזו הולכת ומתארכת, שתיקת הרשויות רועמת וברור לכולנו שהרצח הבא הוא רק עניין של זמן.

עו"ד מרים זלקינד היא מנהלת הקליניקה למשפט ומגדר במכללה למנהל, בעלת תואר ראשון במשפטים מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב עם התמחות במדיניות ציבורית.

שובל גל היא סטודנטית למשפטים במכללה למנהל, משתתפת בקליניקה למשפט ומגדר ומתנדבת במקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן.