לאור רצף הפרסומים על סטטוס תוכנית הגרעין האיראנית, על רקע דו"חות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית המעידים על ההתקדמות חסרת התקדים של איראן בתחום ההעשרה, חשוב לעשות סדר בכל הנוגע ליכולותיה ולכוונותיה של איראן באשר לתוכניתה הגרעינית.

קצת היסטוריה: תוכנית הגרעין האיראנית נולדה עוד במוחו של השאה הפרסי, רזה פהלווי, אשר ביקש להשיג יכולת גרעינית לחיזוק עוצמתה וכסימן ליכולותיה המדעיות הגבוהות של איראן. השינוי הדרמטי התחולל בסוף שנות ה-90, כאשר מנהיג איראן, ח'אמנאי, ביקש להשיג פצצת גרעין כדי להבטיח את הישרדותה של המהפכה האסלאמית (במיוחד לאחר המלחמה עם עיראק, כאשר לפחות בשלביה הראשנים איראן היתה קרובה לתבוסה) וכעדות להפיכתה של איראן למעצמה.

השינוי הדרמטי בתכנית הגרעין האיראנית התחולל בסוף שנות ה-90, כשמנהיג איראן, ח'אמנאי, ביקש להשיג פצצת גרעין כדי להבטיח את הישרדות המהפכה האסלאמית וכעדות להפיכתה של איראן למעצמה

לאחר פלישת ארה"ב לעיראק, ולאור הגילויים בדבר מתקניה הגרעיניים של איראן, החליט מנהיג איראן לעצור את ההתקדמות לעבר פצצה, התקדמות שהובלה על-ידי מחסן פח'ריזאדה שעמד בראש פרויקט "אמאד".

בעקבות "שינוי האסטרטגיה", איראן אמנם החלה להרחיב את יכולות ההעשרה האזרחיות שלה, אבל קבוצת הנשק חדלה מפעילות שמטרתה המוצהרת הינה פיתוח נשק גרעיני, ועברה לפיתוחים טכנולוגיים שונים.

חוסר שתוף הפעולה של איראן עם הקהילה הבינלאומית, ההסתרה של אתר ההעשרה בפורדו (שגם הוא נחשף בסופו של דבר) הובילו, בין השאר, לגל סנקציות חסר תקדים כנגד איראן, שהסתיים עם ההגעה להסכם הגרעין ב-2015. ההסכם גלגל אחורה בצורה משמעותית את תוכנית הגרעין האיראנית והרחיק אותה הלכה למעשה מפצצה.

בתגובה ליציאת ארה"ב מההסכם, וביתר שאת לאחר מותו של פח'ריזאדה (ולקראת סיום תקופת נשיאותו של רוחאני), החלה איראן להפר בבוטות את ההסכם, ולהתקדם בתחום ההעשרה בצורה שהיא לא עשתה בעבר.

לקראת הבחירות לנשיאות ולאחריהן החלה איראן להעשיר אורניום לרמה גבוהה (60%), להתקין צנטריפוגות מתקדמות ולשמור חומר מועשר בכמות נרחבת ואף לייצר אורניום מתכתי, צעד שהוא מבחינה טכנולוגית "על הגבול" שבין תוכנית גרעין אזרחית לצבאית.

לאחר יציאת ארה"ב מההסכם, וביתר שאת לאחר מותו של פח'ריזאדה (ולקראת סיום תקופת נשיאותו של רוחאני), החלה איראן להפר בבוטות את ההסכם, ולהתקדם בתחום ההעשרה בצורה שהיא לא עשתה בעבר

יחד עם זאת, לצד ההתקדמות המטאורית של איראן בתחום ההעשרה, קבוצת הנשק (קבוצת ספ'נד שהיא הגלגול של "אמאד") אמנם עסקה במחקר מדעי, אבל נראה כי לפי דברי בכירים במערכת הבטחון, מחקר זה לא נוגע במישרין לייצור פצצת גרעין. זו גם הסיבה שאיראן עודנה רחוקה (לפי אמ"ן) שנתיים לפחות מפצצה.

מה איראן מנסה להשיג? נדמה כי איראן "מעלה את סכום ההימור" מול המעצמות, ומנסה להציב את עצמה בעמדה טובה יותר לקראת חידוש שיחות הגרעין, תוך צבירת קלפים משמעותיים אל מול המעצמות. זאת, במטרה לחייב אותן להתחשב בהישגי איראן מאז עזיבת ארה"ב את הסכם הגרעין.

זו גם הסיבה שאיראן איננה "רצה בקו ישר" ומנסה להעשיר אורניום לרמה צבאית של 90%. כמובן שאיראן יכולה לעשות זאת טכנית (בכירים איראנים רמזו לכך בעבר), אבל לא ברור האם מדינית נכון לה לעשות צעד זה, שהוא התרסה אל מול הקהילה הבינלאומית ועלול לייצר אי נוחות גם בקרב המעצמות שתומכות באיראן

אם נסכם, איראן התקדמה משמעותית בתחום ההעשרה באופן שמעורר ספקות באשר ליכולת לגלגל את התוכנית אחורה שלא באמצעות הסכם. טהראן כבר "חצתה" את הרוביקון בכל הנוגע ליכולתה להעשיר אורניום לרמה צבאית (אם תחפוץ בכך), וחמור מכך: איראן שולטת במעגל ההעשרה באופן מלא (מהכריה ועד העשרה לרמה גבוהה בצנטריפוגות מתקדמות). לכן, ספק רב אם פעולות עלומות כאלו ואחרות יכולות אפילו לעכב זאת. כנראה שבתחום זה אנחנו כבר אחרי נקודת האל חזור.

טהראן חצתה את הרוביקון באשר לכולתה להעשיר אורניום לרמה צבאית וחמור מכך: היא שולטת במעגל ההעשרה באופן מלא. לכן ספק רב אם פעולות עלומות יכולות אפילו לעכב זאת. נראה שאנו כבר אחרי נקודת האל חזור

יחד עם זאת, בתחום קבוצת הנשק – איראן עוד רחוקה, ולפי הערכת אמ"ן המעודכנת מדובר במרחק של שנתיים לפחות מרגע קבלת החלטה. המרחק הזה משמעותי שכן מקבל ההחלטות האיראני כיום לא בטוח ביכולתו להשיג פצצה. שהרי טהראן יכולה להיחשף ולהיות נתונה לסנקציות או אפילו תקיפה (וכבר הוכח בעבר שאיראן מתקשה להסתיר את פעילותה בתחום הגרעין בפני ארגוני ביון מערביים).

ולכן – הדאגה במקומה, אבל לא ההיסטריה. יש עוד זמן, שכן כאמור גם אם מנהיג איראן יחליט היום להשיג פצצה, הוא יצטרך לחכות שנתיים ליכולת שכזו (במקרה הטוב).

מבחינת האסטרטגיה הישראלית – צריך להודות – ישראל נכשלה כשלון עמוק במערכה מול אתרי הגרעין והמדענים האיראנים. הדחיפה של הממשל האמריקני לצאת מהסכם הגרעין תוך התבססות על לחץ כלכלי ופעולות עלומות, לא הביאו לתוצאה המקווה. להיפך– מהלכים אלו, רק יצרו קונצנזוס בהנהגה האיראנית באשר לצורך לקדם משמעותית את תוכנית הגרעין, פגעו קשות במשטר הפיקוח על אתרי הגרעין האיראנים, והכי חמור – יצרו את האשליה כאילו ניתן לגלגל לאחור את תוכניתה הגרעינית של איראן בצעדים אלו.

אך נראה כי בישראל ישנה התפכחות מהמדיניות השגויה הזו. הנכונות הישראלית לקבל חזרה אמריקנית להסכם הגרעין, והנכונות הישראלית שלא לתקוף את האמריקנים סביב נושא זה, מהווים הכרה כי איראן בתחום ההעשרה נמצאת בנקודת האל חזור, והפתרון היחידי לגלגל את התוכנית לאחור הוא חזרה להסכם הגרעין.

גנץ: נוכל לקבל הסכם גרעין חדש עם איראן, מקבל את גישת ארה"ב https://t.co/vn7LPaTdk7

— Haaretz הארץ (@Haaretz) September 15, 2021

אסטרטגית, ישראל נכשלה כשלון עמוק במערכה הזו. דחיפת הממשל האמריקני לצאת מהסכם הגרעין תוך התבססות על לחץ כלכלי ופעולות עלומות, לא הביאו לתוצאה המקווה. להיפך

על ישראל להזהר שלא לעמוד בחזית הבמה במערכה מול הגרעין האיראני. כמעט בכל תרחיש, בין אם זה חזרה להסכם או בוודאי אם המציאות ההסכמית בין איראן והמעצמות תתמוטט, ישראל תצטרך את עזרת המעצמות, ובוודאי את זו של ארצות הברית. לכן כל פעילות שתדחוף את ישראל לקדמת הבמה, לאו דווקא תסייע לה לגייס את העולם למערכה מול הגרעין האיראני.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. היה חוקר עמית במכון לדיפלומטיה בינלאומית על שם אבא אבן וכיום חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS).

בארגון בו עבדתי בצעירותי חלקו עמי עמיתים ותיקים ממני תובנות על גידול ילדיהם. האחד סיפר, שכשנולד ילד כל שצריך הוא לתת לו לבכות לילה אחד ולא לגשת אליו, וכך ילמד לא לבכות בלילות. האחר אמר שבהתחלה כלל לא חשובים לתינוק כל אותם ציודים ממותגים מחנויות התינוקות, ופעם כשיצא עם משפחתו ותינוקו הקטן לאכול ב״מסעדה מזרחית״ אף הניחוֹ על גבי השולחן, מעל מצע פיתות רכות.

בארגון בו עבדתי בצעירותי חלקו עמי עמיתים ותיקים ממני תובנות על גידול ילדיהם. האחד סיפר, שכשנולד ילד כל שצריך הוא לתת לו לבכות לילה אחד ולא לגשת אליו, וכך ילמד לא לבכות בלילות

אינני בטוחה שכך אכן פעלו, אך אני כן בטוחה ששני התינוקות לא יזכרו את פרטי האירועים האמורים, לוּ אכן קרו. ברם גוונים מאיכותן הרגשית של החוויות נצברו ודאי בנפשם. התינוק ש״למד לא לבכות״ בעצם למד משהו על ״לבכות לאף אחד״, והתייאש. ואילו השני, בהנחה שהדברים שתוארו נעשו באחריות ובבטחה ובנוכחות שמחה, קלט ככל הנראה הֵמיה נעימה שאפפה אותו, בלוּלה בריחות טובים.

נזכרתי בדברים לנוכח החלטה תקדימית של שופטת לאחרונה במשפט מסעיר וחשוב במקרה של אלימות בבית, בו הורשע אב בניסיון ברצח אשתו ובהתעללות בבנם כבן השנתיים שנכח באירוע.

ניסיון רצח שירה איסקוב: בפסיקה תקדימית הורשע אביעד משה גם בהתעללות בבנם שצפה במעשיו | כל העדכוניםhttps://t.co/Dse7jGaDFA pic.twitter.com/ZbRsTepFvp

— ynet עדכוני (@ynetalerts) August 25, 2021

קטונתי מלתת את הדעת על משמעותה החוקית והמשפטית של ההחלטה, אך לנוכח תקדים משפטי זה, אולי חשוב להתייחס לנושא המוכַּר, השחוק אך הבלתי-מובן מאליו של משמעותה הרגשית של ההתנסות הילדית, והאחריותיות שנגזרת מכך על התנהלות המבוגרים בחיי הילד.

שני התינוקות לא יזכרו את פרטי האירועים האמורים, לוּ אכן קרו. ברם גוונים מאיכותן הרגשית של החוויות נצברו ודאי בנפשם. התינוק ש״למד לא לבכות״ בעצם למד משהו על ״לבכות לאף אחד״

איננו זוכרים את שנות חיינו הראשונות, כותבת הפסיכואנליטיקאית סלמה פרייברג: ״לכל היותר משתיירים בזיכרוננו הדים עמומים ומעורפלים, קומץ תמונות מטושטשות ומעוּותות, שזכו משום מה להיחרת בדמיוננו. תקופה ראשונה זו של הילדות, חמש השנים הראשונות בקירוב, דומָה לעיר ששקעה במעמקי האדמה, וכאשר אנו חוזרים בדמיוננו לזמנים אלה, אנו מתהלכים בה כזרים ובקושי מוצאים שם את ידינו ואת רגלינו״.

עוד לפניה דימה פרויד את הנפש לעיר היסטורית, כמו רומא. אך בניגוד לעיר בה טמונות שכבות קדומות מתחת לאלו שבאו אחריהן, בַּנפש דָרוֹת כל השכבות בכפיפה אחת, בו-זמנית בממשותה, מעֵבֵר לחוקי הזמן והמרחב. מאורעות טראומטיים הפורצים בעוצמה פתאומית את השכבה שמגינה על הנפש מפני עודף גירויים, ״מסתובבים בנפש״ באופן חווייתי חזרתי וחסר-פשר, מבלי שימצאו את מקומם כחוויה שניתן להבין, לזכור ולשאת, מוסיף פרויד.

פסיכואנליטיקאים רבים עסקו באופן בו נחוות ומקודדות חוויות טראומטיות. דונלד וויניקוט תיאר חוויה טראומטית בשנים הראשונות לחיים כדבר שהאני לא מסוגל לתפוס ולארגן, השולחת את האדם להיות רדוף תמידית בחרדה מפני התמוטטות עמומה שצפויה לקרות.

אך בעצם, לפיו, מדובר בהתמוטטות שכבר קרתה, רק שהאדם לא באמת היה שם עדיין כדי שזה יקרה לו. לדבריו, ביחסים טיפוליים מתבטאים ניואנסים חווייתיים שמאפשרים לגעת בחוויה הקשה ש״התרחשה אך לא קרתה לאדם עצמו״, וכך לארגן ולהכיל אותה בהדרגה.

וויניקוט תיאר חוויה טראומטית בשנים הראשונות לחיים כדבר שהאני לא מסוגל לתפוס ולארגן, השולחת את האדם להיות רדוף תמידית בחרדה מהתמוטטות עמומה הצפויה לקרות

אך אין צורך להמתין לטיפול פסיכולוגי עתידי כדי להשגיח בחותמם של אירועים מערערים וקשים בחיי תינוקות ופעוטות. מספיק להתבונן בהם: הם כבר יראו סימנים לַשֵבר שפקד אותם. הם יַראו אם קשה להם רגשית בזה הרגע, ויאותתו אם עברו חוויה קשה ומערערת.

למשל, מחקרי היקשרות (Attachment) מראים כיצד מגיבים פעוטות בני 12-20 חודשים למצב בו יוצאת אמם מהחדר והם נותרים לרגע במחיצת אישה זרה, למצב בו שבה האם לחדר: ילדים שסגנון ההיקשרות שלהם אינו בטוח אינם מתאוששים ומתנחמים עם שובה, אלא מפגינים כעס וחרדה או לחילופין נתק, התעלמות ואדישות יוצאי-דופן.

מחקרים אחרים מראים שפעוטות שאמם מתַקְשֵרֵת עמם ופתאום קופא מבטה מגיבים תחילה בהפתעה; אחר-כך הם מנסים לעורר את תשומת-ליבה וכשאינם מצליחים בכך הם מוחים, ולבסוף מתייאשים ונהיים אפאטיים. עוד מראים מחקרים שילדים משגיחים במבוגר שכועס על מישהו אחר לידם, ומשנים את התנהגותם כדי שלא לעורר עוד את חמתו.

מחקרים שעקבו אחר פעוטות שבעבר היו מתאשפזים בבתי-חולים לבדם, ללא השגחת הוריהם, כנהוג בשנות החמישים, הראו שתחילה מבטאים הילדים כאב ודרישה לנוכחות ההורה המוכר, אך במהירה הם מוותרים ונהיים אֲפאטיים.

פרייברג מתארת תינוקות נטולי-אהבה שגדלים במוסדות. הם אמנם מתפתחים מהבחינה המוטורית אך נותרים מעוכבים בתחומי ההתפתחות המנטליים, שתלויים בקשר עם סביבה מיטיבה. הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ׳ שחקר ילדי-מוסדות הזוכים למענה פיזי בלבד ולא לטיפול רגשי אוהב ועקבי מצא, שחלקם לקו אפילו בהתפתחותם המוטורית, וכמעט כולם הפכו למדוכאים, לנמנעים ולאפאטיים.

הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ׳ שחקר ילדי-מוסדות הזוכים למענה פיזי בלבד ולא לטיפול רגשי אוהב ועקבי מצא, שחלקם לקו אפילו בהתפתחותם המוטורית, וכמעט כולם הפכו למדוכאים, לנמנעים ולאפאטיים

מחקרים מראים גם שתינוקות ופעוטות אשר נחשפו לאירועים טראומטיים, שכללו סכנה להם או לאחרים קרובים, חוו הצפה במנגנוני ההתמודדות שלהם, שהובילה להתנהלות חסרת-אונים או לחילופין להתנהגות בלתי-מאורגנת ונסערת.

הזיכרון האוטוביוגרפי נחקק בעוצמה מיוחדת במצבים טעוני-רגש: זיכרונות ילדות-מוקדמת טראומטיים אינם מקודדים באופן נהיר וזמין, אלא כאוסף רשמי-חושים פוגעניים שצצים כהבזקי-זיכרון פולשניים. הניסיון להימנע מטריגרים שיעוררו את הפלאשבקים הקשים מגביל את חופש-התנועה הנפשי וההתנהגותי של מי שנחשף לחוויות רגשיות קשות.

כלומר, ידע מחקרי וקליני עשיר שקצה-קצהו תואר פה מלמד, שפעוטות ואפילו תינוקות קולטים ומרגישים מה קורה להם ומה קורה סביבם. הם אולי לא מבינים מה בדיוק אירע, ואף לא יֵידעו לספר על כך, אך כן יבטאו את רשמי החוויה בהתנהגותם, ולבטח יישאו אותה בנפשם.

תמיד מפתיע אם כן מחדש לגלות שמקבלי-ההחלטות לא מביאים בחשבון את המידע הקריטי הזה בתהליכי קבלת החלטות פרלמנטריות, תקציביות וממסדיות, למשל בדאגה למערך פסיכולוגי מבוסס שילווה מסגרות לגיל הרך.

לפי תיאוריית שלבי ההתפתחות הפסיכו-חברתית שתיאר הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, המשימה ההתפתחותית הבסיסית הראשונה והקריטית שניצבת בפני התינוק היא לכונן תחושת אמון בסיסי בעולם. התפתחות זו תלויה בקיומה של סביבה בטוחה ומהימנה בחיי התינוק.

זיכרונות ילדות-מוקדמת טראומטיים צצים כהבזקי-זיכרון פולשניים. הניסיון להימנע מטריגרים שיעוררו את הפלאשבקים הקשים מגביל את חופש-התנועה הנפשי וההתנהגותי של מי שנחשף לחוויות רגשיות קשות

ממשמעותה הרגשית הקריטית של ההתנסות היַלְדִית נגזרת אכן אחריותיוּת עצומה על התנהלות המבוגרים בחיי הילד. ההחלטה השיפוטית שהביאה בחשבון את הצורך הרגשי המובן-מאליו של פעוט לזכות בסביבה בטוחה ומוגנת, עשויה לתרום משהו לתחושת האמון-הבסיסי הציבורית במהימנותן של המערכות שמנהלות את חיינו.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה