ברור לגמרי שטפטוף המידע הבעייתי בעניינו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בעת הנוכחית, הוא מבצע מתוזמר ומתוכנן מצד הנאשם בפלילים בנימין נתניהו.
ברור שנתניהו הגה את התוכנית מלכתחילה: כפי שכבר נכתב כאן, החקירה הפלילית נגד מנדלבליט בשנים 2014-2015 לא היוותה מכשול בעיני נתניהו מלמנות את מנדלבליט, אז מזכיר הממשלה שלו, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה – אלא דווקא תמריץ.
נתניהו אוהב לשתול בתפקידים רגישים אנשים שעננה מרחפת מעל ראשם. להזיק זה לא יכול, ובכל מקרה – זה יכול לסייע להחליש את עוצמתו של בעל התפקיד, אם יגיע יום סגריר והוא יחליט לפעול נגד פטרונו לשעבר.
ברור אם כך שעיתוי החשיפות בעניין נסיבות סגירת תיק החקירה של מנדלבליט, שהיה בין החשודים בפרשת הרפז-אשכנזי, בשנת 2015 – אינו מקרי. ואולם בעניין זה מוטב להיתלות באילנות גבוהים, ולהידרש לדבריו של דוד בן-גוריון מ-1939: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמת עולם".
ברוח דברים אלה – יש להקפיד על מיצוי הדין עם הנאשם נתניהו כאילו לא התגלו כשלים בהתנהלות משרד המשפטים בנוגע לסגירת תיק מנדלבליט, ויש לבדוק את הכשלים בהתנהלות משרד המשפטים בנוגע לסגירת תיק מנדלבליט, כאילו לא מתקיים במקביל משפטו של נתניהו.
הסיפור סובב סביב העילה הפורמלית להחלטה בדבר סגירת תיק החקירה בעניין מנדלבליט. זה נשמע עניין ערטילאי, שולי, בלתי חשוב: ובאמת, מדוע צריך להתעורר עניין ציבורי סביב השאלה אם תיק החקירה נגד מנדלבליט נסגר בשל "חוסר ראיות מספיקות" או בשל "היעדר אשמה"? כך או כך, כתב אישום לא הוגש.
יש להקפיד על מיצוי הדין עם נתניהו כאילו לא התגלו כשלים בהתנהלות משרד המשפטים בתיק מנדלבליט, ויש לבדוק את הכשלים בהתנהלות משרד המשפטים בנוגע לתיק מנדלבליט, כאילו לא מתקיים משפט נתניהו
במציאות, יש תפקידים במערכת אכיפת החוק ובמערכת המשפטית, שהשאלה הזו משמעותית ביותר לגבי הנושאים בהם. כך למשל בעניינו של שופט בית המשפט העליון בעבר, פרופ' יורם דנציגר. בתקופה שבה כיהן כשופט בעליון התנהלה נגדו חקירה פלילית בגין חשדות הנוגעים לתקופת כהונתו כעורך דין פרטי, ביחס עם ראש עיריית בת ים לשעבר, שלומי לחיאני. דנציגר יצא לחופשה בתקופת החקירה.
אף שהדבר לא נכתב בשום מקום, היה ברור לחלוטין שאם התיק נגדו ייסגר בשל חוסר ראיות, הוא לא יוכל להמשיך ולכהן כשופט בעליון, כשעננה של חשדות פליליים שלא הופרכו תלויה מעל ראשו. רצה הגורל, ובעיקר רצה היועץ המשפטי דאז יהודה וינשטיין, ותיק החקירה נגד דנציגר נסגר בשל היעדר אשמה – מה שסלל את דרכו של דנציגר בחזרה לכס השיפוט.
כך גם בעניין משרת היועץ המשפטי לממשלה. בשום מקום לא נקבע כי מי שנחקר והתיק נגדו נסגר בשל חוסר ראיות אינו יכול לשמש היועץ המשפטי לממשלה. ובכל זאת – הדבר היה ברור גם למנדלבליט, שנלחם כארי כדי לוודא שהתיק נגדו ייסגר בשל היעדר אשמה.
בשום מקום לא נקבע כי מי שנחקר והתיק נגדו נסגר בשל חוסר ראיות אינו יכול לשמש היועץ המשפטי לממשלה. ובכל זאת – הדבר היה ברור גם למנדלבליט, שנלחם כארי כדי לוודא שהתיק נגדו ייסגר בשל היעדר אשמה
בעבר נקבע כי "היעדר אשמה" הוא מצב שבו אין ולו שמץ ראיה נגד החשוד. עם השנים רוכך המבחן, ונוכח משקלה של חזקת החפות, נקבע בהנחיות פרקליט המדינה כי תיק חקירה ייסגר בשל חוסר ראיות רק אם לתביעה יש "ספק ממשי בדבר חפותו של אדם".
כתם כבד על התנהלות הפרקליטות
חשיפתה של אילה חסון בחדשות 13 שלשום חושפת שלושה נתונים משמעותיים חדשים, השופכים אור חדש על המהלכים לסגירת תיק מנדלבליט, בטרם התמנה לתפקיד היועץ המשפטי וגם לאחריו.
- עמדתו של פרקליט המדינה שי ניצן, כפי שהועברה ליועץ המשפטי וינשטיין בינואר 2015, הייתה כי אין מקום לסגור את תיק החקירה של מנדלבליט בשל חוסר אשמה.
- ביולי 2016, כחצי שנה אחרי שמנדלביט התמנה ליועץ המשפטי, פנה סנגורו עו"ד ז'ק חן לפרקליט המדינה ניצן, וביקש ממנו לקבוע כי תיק מנדלבליט ייסגר בשל חוסר אשמה.
- במרץ 2017 מודיע ניצן לעו"ד חן בשיחה טלפונית כי מאחר שכל אנשי הפרקליטות שדנו בתיק מנדלבליט כפופים לו כעת, בהיותו היועמ"ש, הוא אינו רואה מקום להידרש לעניין ולקבל החלטה.
הפרטים הללו מטילים כתם כבד על התנהלות הפרקליטות ומשרד המשפטים כולו בנוגע לטיפול בתיק מנדלבליט, כאשר כבר היה ידוע כי נעשים מהלכים לקראת מינויו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
התנהלותו הכושלת של משרד המשפטים בסוגיה הביאה להטעיה ביודעין של שופטי בית המשפט העליון, שהוטעו להסיק, במסגרת העתירות נגד מינויו של מנדלבליט ליועמ"ש, כי התיק נגדו נסגר בעילה של היעדר אשמה.
התנהלות זו מחייבת בירור בדיעבד: לא בהקשר הפלילי (על פני הדברים לא מדובר כאן בביצוע עבירות פליליות) אך בוודאי בהקשר המערכתי, לשם הסקת מסקנות וקביעת הוראות שיביאו לכך שהתנהלות מעין זו לא תחזור על עצמה.
מי שחייבים תשובות לציבור הם בראש ובראשונה היועץ הקודם וינשטיין; פרקליט המדינה לשעבר ניצן – שלא עמד על כך שחוות דעתו תוצג באופן ראוי בהחלטת הסגירה של וינשטיין ובעמדה שהוצגה לבג"ץ בעתירות; ומנהלת מחלקת הבג"צים לשעבר, אסנת מנדל, שייצגה את המדינה בעתירות בעניין מינוי מנדלבליט.
הדרך הראויה לבירור עניין זה צריכה להיות באמצעות מינוי של ועדה ציבורית או מומחה חיצוני, ומן הראוי שמומחה זה או יו"ר הוועדה יהיה שופט בדימוס של בית המשפט העליון. למרבה המזל, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מפרטות את הדרך הראויה למינוי ועדה ציבורית מייעצת מן הסוג הזה. הכדור בעניין זה מונח לפתחו של שר המשפטים, אבי ניסנקורן.
במקרים אחרים אפשר היה להיזקק לבירור העניין באמצעות נציב התלונות על מייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס דוד רוזן, אלא שלנציב אין סמכות לבחון את התנהלות היועץ המשפטי לממשלה, ובמקרה הזה נדרשת בחינת התנהלותו של וינשטיין.
הדרך הראויה לבירור עניין זה צריכה להיות באמצעות מינוי של ועדה ציבורית או מומחה חיצוני, ומן הראוי שמומחה זה או יו"ר הוועדה יהיה שופט בדימוס של בית המשפט העליון
התפקיד שמשחק מנדלבליט במחזה זה אינו של יועץ משפטי, אלא של חשוד שנאבק בכל דרך כדי שתיק החקירה שהתנהל נגדו לא ישמש אבן נגף בדרכו לתפקיד היועץ.
"אין מקום לסגור מחוסר אשמה"
קצרה היריעה מלפרוש שוב את כל קורותיו של החשוד מנדלבליט והמהלכים שנעשו כדי שהחקירה בעניינו לא תמנע את מינויו לתפקיד היועץ.
מנדלבליט נחשד כי בתקופה ששימש הפרקליט הצבאי הראשי, ב-2010, עיכב את מסירת המידע ללשכת היועמ"ש וינשטיין על כך שהרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, מחזיק בידו את "מסמך הרפז" שמשרד המשפטים חיפש בנרות. הוא גם שינה את גרסתו בעניין זה מספר פעמים במסגרת חקירותיו.
עד שהתעשת, מנדלבליט פעל כמעין סנגור פרטי של אשכנזי ולא כאיש שלטון החוק. יש שיגידו שבכך מרח מנדלבליט כתובת ענקית שהייתה על הקיר, גם לשלבים הבאים בקריירה שלו, כאשר העדיף לשרת אינטרס פרטי ולא את האינטרס הציבורי.
במאי 2015, כאשר כבר התברר שמנדלבליט – אז מזכיר הממשלה – הוא מועמדו של נתניהו לתפקיד היועמ"ש, הודיע וינשטיין על סגירת תיק החקירה נגד מנדלבליט. באופן חריג הוא נמנע מלנקוב בעילת סגירה, ולא קבע אם התיק נסגר בשל חוסר ראיות, חוסר אשמה או חוסר עניין לציבור. מה שוינשטיין כתב בחוות דעתו היה כך:
"לאור האמור לעיל ובחוות הדעת שהונחו בפניי, אני סבור כי יש מקום לאמץ את המלצת פרקליט המדינה ולגנוז את תיק החקירה נגד מנדלבליט, מן הטעמים שפורטו בחוות דעתו, וכך אני מחליט".
וינשטיין מבסס איפוא את החלטתו על המלצתו של שי ניצן, הן לעניין עצם סגירת התיק והן לגבי הטעמים להחלטת הסגירה. חוות דעתו זו של ניצן מעולם לא נחשפה לציבור – עד לפרסום של חדשות 13 שלשום.
חסון חשפה מכתב שכתב ניצן ללשכת וינשטיין, ובהנחה שזו אכן "חוות הדעת" המדוברת, ושלא קיים מסמך אחר, הרי שנעשה כאן מעשה חמור של הטעיה והסתרה.
הנה כך כתב ניצן ב-20 בינואר 2015, ארבעה חודשים לפני החלטת וינשטיין:
שלום חגי,
ראה חוות דעתה של טוני שתועבר אליך במודפס וכן את התייחסויות אלי, נאוה, דן ושלומי, לרבות ההתייחסות החוזרת של טוני, שחלקן למטה וחלקן יועברו מיד על ידי מיכל. כפי שתראה, נאוה הסכימה עמה. דן המליץ לסגור מחוסר אשמה. שלומי מחוסר ראיות, אך נימוקיו שונים משל טוני, ועיקרם בקושי להוכיח את היסוד הנפשי של מנדלבליט – ראה סעיף 6 לתרשומתו. אלי המליץ לסגור מכיוון שנסיבות העניין אינן מתאימות להעמדה לדין פלילי וטוני, לאחר שקראה אותו, הסכימה עמו.
לאחר שקראתי ושקלתי היטב את כלל החומר, עמדתי היא שאין מקום לסגור מחוסר אשמה. עם זאת בהחלט אין מקום להגשת כתב אישום בפרשה זו. ראשית, יש בעייתיות להוכחת מכלול יסודות העבירה ובעניין זה עמדתי קרובה בהרבה לעמדת שלומי מלעמדת טוני. גם לדעתי יש קושי ממשי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת שיבוש מהלכי משפט, ובעיקר יש קושי להוכיח שהחשוד "שאף לפגוע בקיומו, במטרתו, באופן התנהלותו או בתוצאתו של הליך שיפוטי מסוים", כנדרש בפסק דין אלגד.
יתרה מזאת, גם אם ניתן להתגבר על קשיים ראייתיים אלה, עמדתי היא שממש אין מקום להגשת כתב אישום בפרשה זו, בגין מכלול נסיבות העניין, ובעיקר בהתחשב בכך שתוך פחות מיממה מרגע שנודע לפצ"ר שהמסמך בידי הרמטכ"ל, הוא המליץ בפניו להודיע על כך מיידית ליועמ"ש.
אם כך – ניצן ממליץ לסגור את התיק (על כך שלא יוגש כתב אישום הייתה הסכמה כללית בקרב הפרקליטים שעסקו בתיק). הוא ממליץ שלא לסגור את התיק בשל חוסר אשמה. אז מה כן? התשובה ניתנת בגוף ההודעה – עמדתו של ניצן קרובה לעמדתו של שלומי אברמזון (מהמחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה), שקבע כי עילת הסגירה המתאימה היא חוסר ראיות מספיקות, בעיקר לעניין היסוד הנפשי, כלומר המחשבה הפלילית של מנדלבליט.
בסוף צריך להזין למחשב עילת סגירה
וינשטיין, כזכור, החליט לאמץ את עמדת פרקליט המדינה כולל "הטעמים שפורטו בחוות דעתו", וסגר את התיק. עולה אם כך שעמדתו של היועמ"ש הייתה שתיק מנדלבליט נסגר בשל חוסר ראיות מספיקות. כך גם עולה ממייל נוסף שהביאה אילה חסון בכתבתה, של הפרקליטה המלווה טוני גולדנברג לשי ניצן מ-19 בפברואר 2015, המלמד שבקרב אנשי הפרקליטות התנהלו דין ודברים בשאלה מהי עילת הסגירה שתיכתב בהחלטה:
אודה כי לא ממש הבנתי כיצד אתה מעוניין לשלב בין עילות הגניזה, וסברתי כי הכוונה הייתה לכתוב משהו ברוח: "מכלול הנסיבות, לרבות עוצמת הראיות, אינם מצדיקים הגשת כתב אישום פלילי". לדעתי נכון יותר לכתוב זאת כך בסופה של ההחלטה המנומקת (חלף הנוסח שנכתב בסופו של המסמך המצורף). ולהודיע לבא-כוחו של מנדלבליט שהעילה הרשמית שהוזנה למחשב הנה "היעדר ראיות מספיקות". לבחינתך והכרעתך.
כן, בסופה של ההתלבטות, מישהו צריך להזין למחשב עילת סגירה פורמלית לסגירת התיק. כל הגורמים – ככל הנראה לרבות וינשטיין, שהודיע כי אימץ את עמדתו של ניצן – חשבו שהעילה הנכונה היא חוסר ראיות מספיקות. ואולי חלקם נטו לכיוון "מכלול נסיבות העבירה" (שהוא הנוסח המעודכן לעילה הוותיקה – "חוסר עניין לציבור"). אך בוודאי שאיש מהם לא חשב שעילת הסגירה הראויה היא חוסר אשמה.
האם הוזנה עילת סגירה פורמלית למחשב? על כך אין תשובה מפורשת עד היום. מה שברור הוא שמנדלבליט, שעתר לבג"ץ עוד לפני קבלת ההחלטה הסופית על סגירת תיקו, העדיף שלא להגיש ערר לאחר שניתנה ההחלטה, אולי כדי לא לקבע בתודעה הציבורית שהעילה – שלא ננקבה במפורש בהחלטתו של וינשטיין – אינה תואמת את ציפיותיו ורצונותיו, וכי היא מהווה אבן-נגף בדרכו למשרת היועץ המשפטי.
מול ועדת האיתור ומול בג"ץ העדיף מנדלבליט להתנהג כאילו ניתן להבין את החלטת הסגירה כתואמת את עילת היעדר אשמה. וינשטיין, ניצן ואסנת מנדל שיתפו פעולה עם גישה זו במסגרת ההליכים שהתנהלו בבג"ץ.
יודגש – בשום שלב משרד המשפטים לא אמר דבר-שקר במפורש לשופטי בג"ץ. הפרקליטות הקפידה שלא להצהיר כי התיק נסגר בשל חוסר אשמה. אך היא שיתפה פעולה עם מנדלבליט ובא-כוחו בבג"ץ, עו"ד מייק בלס, שהוליכו את השופטים להאמין שאנשי משרד המשפטים רואים עמם עין בעין כי תיק מנדלבליט נסגר בשל חוסר אשמה.
ואכן, כך כתב ראש ההרכב, השופט סלים ג'ובראן, בפסק הדין: "במקרה שלפנינו, היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין נמנע מלציין את סיבת הסגירה במפורש, אך למקרא החלטתו לסגירת תיק החקירה, דומה כי התיק נסגר, בין היתר, משיקולי חוסר אשמה".
ג'ובראן ציין כי "וינשטיין הסתמך על עמדתו של פרקליט המדינה" – אך כתב זאת תוך שהוא אינו יודע כי עמדתו של פרקליט המדינה, ניצן, הייתה שיש לסגור את התיק בשל חוסר ראיות. מעניין כיצד מרגישים שופטי בג"ץ כעת, לאחר שהתברר שהולכו שולל.
כל זאת, עוד מבלי להזכיר כי אחרי שכבר התמנה ליועץ, שב מנדלבליט והפעיל את סנגורו ז'ק חן כדי לשנות את עילת הסגירה, כך שיוזן למחשב באופן רשמי שהתיק נגדו נסגר בשל חוסר אשמה. מה בדיוק רצה מנדלבליט להשיג? הכיצד העז להפנות פנייה מטעמו, כחשוד לשעבר בתיק פלילי, כלפי אנשי הפרקליטות הכפופים לו כעת בתפקידו כיועץ המשפטי? האם ציפה שיכריעו לטובתו בסיטואציה כזאת?
התנהלות נכלולית זו מצד כל המעורבים מחייבת בירור, כאילו אין בעולם קמפיין מצד הנאשם נתניהו להשחרת היועמ"ש.
תגובות מנדלבליט ומשרד המשפטים
משרד המשפטים פירסם במהלך סוף השבוע שתי תגובות לכתבתה של חסון, האחת בערב שבת והשנייה אמש.
התגובה מטעם מנדלבליט כללה התקפה בלתי-ראויה על העיתונאית שחשפה את הפרטים, אך אין בה כל התייחסות למהלכים שנעשו על-ידו ובשמו בקרב אנשי הפרקליטות במטרה להשפיע על עילת סגירת התיק, לפני החלטת וינשטיין ולאחריה.
התגובה מטעם מנדלבליט כללה התקפה בלתי-ראויה על העיתונאית שחשפה את הפרטים, אך אין בה כל התייחסות למהלכים שנעשו על-ידו ובשמו בקרב אנשי הפרקליטות במטרה להשפיע על עילת סגירת התיק
מדאיגה במיוחד עמדת מנדלבליט שלפיה "לא נפל רבב בהתנהלותו", עמדה שכידוע אינה תואמת את עמדת כלל אנשי הפרקליטות שבחנו את הראיות בתיק החקירה שלו. גם העובדה שהוא נתלה באמירות של שופטי בג"ץ בעניין זה אינה ראויה – נוכח העובדה שבג"ץ עצמו לא נחשף למלוא התמונה העובדתית, לא לחומרי החקירה בעניינו ובוודאי לא לעילה הרשמית שבו נסגר התיק.
עוד נמסר בתגובה כי "לאחר ובעקבות פסק דינו של בג"ץ בעניין מינויו של ד"ר מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, כלל הגורמים הבכירים שעסקו בנושא סברו כי העילה המתאימה לסגירת התיק בנסיבות שנוצרו היא חוסר אשמה. נוכח תפקידו של ד"ר מנדלבליט כיועמ"ש המכהן, ניתנה חוות דעת של הגורמים הרלוונטיים שקבעה כי אין מקום להעביר לרישום החלטה פורמלית בעניין, ע"י כל גורם הכפוף ליועמ"ש".
הפרקליטות ציינה בתגובתה כי "אין שחר לטענה כי נעשתה הטעיה בהצגת עמדת המדינה במסגרת העתירות לבג"ץ נגד מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
"כידוע, היועץ המשפטי הקודם, וינשטיין, גנז את התיק בהחלטה שכללה נימוקים מפורטים עד מאוד, אך לא קבעה את עילת הסגירה הפורמלית.
"היועמ"ש דאז, שהיה הגורם המוסמך להחליט בפרשה, פירט בהחלטתו את כל מה שמצא לנכון, לאחר ששקל את כל חוות הדעת הפנימיות שהונחו בפניו. החלטת היועמ"ש דאז פורסמה ברבים, ואף הוצגה בפני שופטי בג"ץ, כמו גם בפני ועדת האיתור והממשלה ככתבה וכלשונה, מבלי להסתיר דבר.
"השופטים שדנו בעתירה נגד מינויו של מנדלבליט בחנו את העובדות וכן את טענותיו של מנדלבליט, ובסופו של דבר מפסק דינם עלה בצורה מובהקת שהתיק היה צריך להיסגר מחוסר אשמה. בפסק הדין יש גם התייחסות לעובדה שעילת הגניזה לא נקבעה בידי וינשטיין.
"מכל מקום, נוכח העובדה שבינתיים התמנה מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש, הממונה על המערכת, הוחלט שלא תתקבל החלטה כאמור לגנוז את התיק מחוסר אשמה בידי שום גורם שכפוף למנדלבליט. הצגת הדברים כ"תיק פתוח" או כהטעייה של ביהמ"ש היא שקר גס".
בתגובה מטעם מנדלבליט צוין כי עמדתם של "כלל הגורמים הבכירים" שעסקו בנושא השתנתה בעקבות פסק דינו של בג"ץ. אך מה הייתה העמדה בשלבים שקדמו לסגירת התיק? את הנתון הזה – שהוא ליבת החשיפה העיתונאית של חסון – משאיר משרד המשפטים ללא התייחסות.
גילוי נאות: הח"מ ייצג את תנועת אומץ ב-2016 במסגרת העתירה לבג"ץ נגד מינוי מנדלבליט ליועמ"ש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו