בשנת 1581 שרטט הכומר הגרמני היינריך בינטינג מפה של העולם. יותר משיכולה מפה זו ללמד אותנו על העולם, היא יכולה ללמד אותנו מה חשבו בינטינג ובני זמנו על העולם. במרכזה של מפה זו מוצגות אירופה (והאי האנגלי, בקטן), אפריקה ואסיה ובקצותיה אמריקה ודנמרק. מה שניכר לעין בצורה הבולטת ביותר היא העובדה כי המפה היא פיגורטיבית – היבשות בדמות עלה תלתן, ובעיגול המקשר בין העלים – ליבה של המפה, ומשכך של העולם – נמצאת ירושלים.

בשנת 1581 שרטט הכומר הגרמני היינריך בינטינג מפה של העולם. יותר משיכולה מפה זו ללמד על העולם, היא יכולה ללמד מה חשבו בינטינג ובני זמנו על העולם. המפה פיגורטיבית, ובליבה של המפה – ירושלים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מפה מעידה על כוונותיו של יוצרה. כשבינטינג ואחרים מיקמו את ירושלים במרכז המפה הייתה בכך קביעה ערכית ורעיונית, וכמובן לא תיאור אוביקטיבי של המציאות. בניגוד למגמות האידאולוגיות והאומנותיות הברורות המשתקפות בדוגמה זו, מפה טובה היא קודם כל כלי עזר מציאותי להבנת השטח, המאפשר למעיין בה למצוא את דרכו גם בתוואים שלא היו מוכרים לו קודם לכן.

מעל במה זו גם אני מבקש למפות – לשרטט קווים מנחים ולהציע קריאת כיוון. זוהי קריאת כיוון שליבה בירושלים אך רגליה נודדות בין וושינגטון לטהראן, ניו יורק וקהיר, איסטנבול וסן פרנסיסקו. בדומה למפה המפשטת תוואי שטח מורכב באמצעות קווים, נקודות וצבעים, כך אני מבקש להביע זרמי עומק, מחשבות, רעיונות, ותחושות באמצעות מילים.

בבלוג זה אעסוק בסוגיות הגאו-פוליטיות המעסיקות את המזרח התיכון ואת מי שהיא (עדיין) מעצמת העל העולמית – ארצות הברית של אמריקה. התפקיד ששיחקה ארה"ב בעיצוב פני האזור בעשורים האחרונים הוא בלעדי. המעורבות שלה בנעשה במזרח התיכון הפך להיות גם סוגיה בסיסית בסדר היום הפנים-אמריקאי, וסדר היום הפנים-אמריקאי הפך להיות נושא המעסיק מנהיגים ואישי ציבור בעולם הערבי והמוסלמי. על בסיס זה אנסה לטוות את הקו המחבר בין מה שקורה ממערב לאוקינוס האטלנטי עם מה שקורה ממזרח לים התיכון.

הטלטלות שחווה המזרח התיכון חדשות לבקרים דורשות עין ביקורתית ונכונות לשינוי תפיסתי, בכדי לא לדבוק בפרדיגמות המתחלפות בקצב מסחרר או לנסות לתאר את העולם של אתמול. הדיוק בפרטים הוא קריטי בכדי להצליח לתאר תמונת-על של האזור, שהיא בתורה הכרחית כדי לגבש הבנה אזורית מהותית ולא טכנוקרטית ויבשה. הבנה שכזו היא אחת ממטרותיו של בלוג זה.

אם נבקש להציג את התמונה הגאו-פוליטית המלאה, לא ניתן להתעלם כמובן משחקניות מפתח נוספות, ובמרכזן אירופה, סין ורוסיה. גם הן, כמובן, יזכו לכבוד הראוי להן במסגרת נושאי המפתח בהם אעסוק.

ארה"ב שיחקה וממשיכה לשחק תפקיד בלעדי באזור (מקור: https://www.eurasiareview.com/13022013-sequestration-and-new-u-s-foreign-policy-priorities-likely-impact-on-the-middle-east-analysis/)

נקודת המבט שלי נובעת מאמונה עמוקה במדינת ישראל ובערכים שהיא מייצגת: המסורת היהודית, ערכי הדמוקרטיה הליברלית ורוח האדם הטמונה בשני אלו גם יחד, ומשכך – גם הברית האיתנה בין ישראל וארה"ב. אני מקווה שכתיבתי תוכל לסייע, ולו במעט, לחיזוקם ושגשוגם של מדינת ישראל והרעיונות שעל אדניהם היא מושתת בסביבה המורכבת בה היא מתקיימת.

מעל במה זו גם אני מבקש למפות – לשרטט קווים מנחים ולהציע קריאת כיוון. זוהי קריאת כיוון שליבה בירושלים אך רגליה נודדות בין וושינגטון לטהראן, ניו יורק וקהיר, איסטנבול וסן פרנסיסקו

כעת, כשאני ניגש למלאכת השרטוט, אני מצפה שכתיבתי תהיה נאמנה, מדוייקת ומועילה אך גם כזו שטביעת ידו של המשרטט אותה באה לידי ביטוי. מטרתה לספק ידע ולעורר לחשיבה, ולנסות ליצור שיח ציבורי מעמיק ובוגר יותר סביב הסוגיות המרתקות הללו. אני שמח להזמין אתכם להצטרף אלי.

נדב חכם הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת חיפה בתוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב. סיים תואר ראשון בהצטיינות באוניברסיטה הפתוחה בהיסטוריה ומזרח תיכון. בוגר יחידה 8200, ובוגר תוכניות של קרן תקווה (בארה"ב). בלימודי התואר הראשון עסק רבות ברעיונות שבבסיס הסיפור ההיסטורי - הן בעולם האסלאם על זרמיו הפוליטים והדתיים והן בעת החדשה בעולם המערבי מהנאורות ועד הפוסטמודרניזם. מביט בעולם בעניין ומנסה לחשוב, לנתח ולהבין לאן המים זורמים.

בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.

מבצע "כנפי דרור" יצא לדרך מרגשת. חטופות ראשונות חזרו הביתה. ועדיין לא ברור האם הפסקת האש הזמנית תוליך להפסקת המלחמה. האם בנימין נתניהו יוסיף להיאחז בנוסחה המטורללת של "מלחמה עד לניצחון המוחלט".

וגם אני חוששת מהשלכות צפויות של מלחמה שאין רואים את סופה, "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר יהודה עמיחי. נזקיה כבר ניכרים. התמשכות המלחמה כבר פוגעת בלכידות החברתית, בכלכלה, במשמעת של החיילים המותשים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

ייתכן שביום א', ה-19 בינואר 2025, הסתיימה המלחמה בעזה, אם כי אנחנו עדיין לא יודעים זאת בוודאות. מלחמות בדרך כלל מסתיימות ב"הפוגות" וב"הסכמי הפסקות אש".

כחוקר שלום, אני יכול להרשות לעצמי לדמיין מתווה אפשרי לסיום המלחמה, הממלא את ה"חורים" של נספח א' (הסכם להפסקת האש) אשר נחתם בדוחה ב-17 בינואר 2025. נספח המבוסס בחלקו הגדול על התכנית הישראלית של מאי 27, 2024, נאום הנשיא ג'ו ביידן של ה-31 במאי 2024, והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2735 מיוני 10, 2024.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").