כאשר החוקר הבריטי ועורך הדין הבינלאומי, פיליפ סנדס, קיבל ב-2010 הזמנה לנאום בלבוב, אוקראינה, הוא לא העלה בדעתו שזו תחילתו של מסע בן עשור; מסע שהוביל את סנדס לחשוף את האמת בנוגע לחייו ומותו של אוטו פון וכטר, המושל הנאצי של העיר שבה נרצחו 80 מבני משפחתו. המסע הזה הוביל את סנדס גם לשותפות מורכבת, כנה, אבל גם חמה, עם בנו בן ה-81 של וכטר, הורסט.
הסיפור הזה מסופר בספרו החדש של סנדס, The Ratline, ובתרגום חופשי, "נתיב העכברושים". הוא מתעד את האימה לה היה וכטר אחראי באזורים עליהם פיקד בגליציה. הוא גם חושף את הבגידות והפשרות בשנים הראשונות של המלחמה הקרה, כשווכטר ניסה לחמוק ממשפט צדק, לפני מותו המסתורי.
אבל זה גם סיפור אנושי על מערכות יחסים, והוא נוגע בתמות של אהבה, שקרים והכחשה, והאופן שבו אנשים משכילים, אינטליגנטיים ומתורבתים ביצעו זוועות.
עורך הדין סנדס נענה להזמנה לדבר בלבוב על עבודתו בתחום פשעים נגד האנושות ורצח עם (ג'נוסייד) בגלל שרצה לבקר בעיר שבה נולד סבא שלו ב-1904. הוא ידע מעט על חייו של סבו, ליאון בוכהולץ, אך גורל המשפחה שהותיר מאחור כשעזב לווינה ב-1914 עם אמו ואחותו נותר מכוסה מסתורין.
בשיחה עם זמן ישראל, סנדס נזכר בביקורים שלו בבית סבו וסבתו בפריז, בשנות ה-60: "אני חושב שמבחינת רבים, עכשיו אני מבין את ההיבטים השונים של הסיפור, ואני חייב לכבד את השתיקה. אתה גדל, אתה לומד להבין כמה הדברים האלה מכאיבים. אתה לא אמור לדבר עליהם, אל תשאל שאלות, זה כואב מדי".
הביקור בלבוב סייע לסנדס לענות על שאלות רבות שהיו לו – ונותרו ללא מענה. הוא גם היווה השראה לספרו המוערך "רחוב מזרח מערב" (שיצא בעברית בהוצאת כנרת זמורה דביר), שפורסם לראשונה ב-2016 וזכה מאז בפרסים רבים.
"רחוב מזרח מערב", בחלקו סיפור משפחתי ובחלקו ביוגרפיה, רוקם את סיפור חייו של סבו ביחד עם עוד שני בנים של העיר לבוב: הרש לאוטרפכט ורפאל למקין. שני המשפטנים האלו טבעו את המונחים "פשעים נגד האנושות" ו"ג'נוסייד", רצח עם, במשפט הבינלאומי, ושיחקו תפקידים קריטיים במשפטי נירנברג.
סיפוריהם היו שלובים ללא הפרד עם זה של משפטן נוסף, הנס פרנק, המושל הכללי הידוע לשמצה של פולין הכבושה. נאומו של פרנק בדצמבר, 1942 בלמברג, כך נקראה אז לבוב, היה יריית הפתיחה ליישום הפתרון הסופי בגליציה, רצח העם שגבה, בין היתר, את חייהם של בני משפחות לאוטרפכט, למקין ובוכהולץ.
העניין שגילה סנדס במושל הנס פרנק הוביל אותו לבנו של פושע המלחמה – שנתלה על מעשיו – ניקלאס פרנק, עיתונאי גרמני שכתב דיווח מצמרר על חיי אביו בשנות ה-80. באמצעות ניקלאס פרנק פגש סנדס את הורסט, בנו של אדם ששירת כאחד הסגנים של הנס פרנק וכתליין מרצון, לפני שנעלם בסוף המלחמה.
ההיכרות בין השניים לוותה באזהרה. בעוד שניקלאס ראה את אביו כדמות אפלה – "אני מתנגד לעונש המוות, למעט במקרה של אבי", אמר לסנדס – להורסט הייתה "גישה אחרת" ביחס לאביו, אוטו. הגישה השונה הזאת נמצאת בלב היחסים של סנדס עם הורסט. זאת מערכת יחסים שהולידה סרט תיעודי ב-2015, פודקאסט פופולרי, "המורשת הנאצית שלי", שלוש שנים אחר כך, ועכשיו את "נתיב העכברושים", שייצא לאור בעברית בשנה הבאה, בכנרת זמורה דביר.
משחק הגנה כפולה
סנדס כותב שלאורך כל התקופה, שני הגברים שיחקו בהגנה כפולה, "משחק של סנגוריה כפולה". הורסט מנסה לשכנע את סנדס בהגינות הבסיסית של אביו, גבר מכובד שלפי אמונתו, רק מילא פקודות וניסה לשפר את המערכת מבפנים.
הורסט גם משוכנע שמות אביו ב-1949 – פון וכטר הורשע בפשעי מלחמה ב-1946 ואז התחבא שלוש שנים באלפים האוסטרים, וברח לרומא, שם זכה לסיוע מבישופ ידוע – היה תוצאה של מעשה מכוון ושהוא נרצח בהוראת יוסיף סטלין.
במקביל ובקפדנות רבה, אוסף סנדס ראיות שמוכיחות להורסט את אשמת אביו. הוא גם פוצח בחקירה מארץ המותחנים בנוגע לנסיבות מותו החשודות של וכטר.
כדי להוכיח את טענתו, פותח הורסט את הארכיון העשיר של משפחתו, שמכיל כ-8,500 עמודי מכתבים, גלויות, יומנים, תמונות, גזירי עיתון ומסמכים רשמיים – בפני סנדס ומוזיאון השואה האמריקאי. הארכיון לא תורם במיוחד לעמדתו של הורסט, אבל המצבור האדיר של התכתבויות בין וכטר ורעייתו, שרלוטה, מספק הצצה מרתקת ומצמררת ליחסים בין רוצח ההמונים לבין זוגתו משתפת הפעולה.
הגנתו של הורסט נשענת על מה שבעיניו הוא הבחנה חשובה. "אני יודע שהמערכת עצמה פשעה, ושאבא שלי היה חלק ממנה, אבל אני לא חושב עליו כעל פושע", אמר לסנדס אחרי פגישתם הראשונה ב-2012.
הגנתו של הורסט נשענת על מה שבעיניו הוא הבחנה חשובה. "אני יודע שהמערכת עצמה פשעה, ושאבא שלי היה חלק ממנה, אבל אני לא חושב עליו כעל פושע", אמר לסנדס אחרי פגישתם הראשונה ב-2012
וכטר, טוען הורסט, היה חלק מהשלטון האזרחי בפולין, וניהל את חיי היומיום בשטחים הכבושים. לכן לא ניתן לייחס לו אחריות ל"פעולות הנפשעות" של ממשלת האס אס המקבילה לו, שביצעה – ולכך הוא מסכים – פשעים מחרידים.
"הוא פעל בצורה אנושית ככל שיכל", אומר הורסט בנקודה מסוימת. "העניין הזה עם היהודים, הוא לא היה אחראי, הוא ניסה לעזור להם".
כדי לחזק את טיעוניו, הורסט מתעקש בפני סנדס ש"לא קיים שום מסמך שעליו חתם אבי ובו הוא מצווה על איזשהו עונש מוות". "אבי היה אדם אמיתי, גדול, לא סתם איש אס אס שהתרוצץ לכל עבר, ירה והרג אנשים", טען בהזדמנות אחרת.
לסנדס, מאידך, אין ספק בנוגע לאשמתו של וכטר האב. "עמדתי ברורה ומוצקה: אם היה נתפס, הוא היה נשפט, והוא היה מורשע ברצח המוני, פשעים נגד האנושות, רצח עם. הוא היה נתלה. אין לי שום ספק בנוגע לעמדה הזאת. אין ולו שמץ ראיות שתומכות בחפותו", הוא אומר.
לסנדס, מאידך, אין ספק בנוגע לאשמתו של האב: "אם היה נתפס, הוא היה נשפט, והוא היה מורשע ברצח המוני, פשעים נגד האנושות, רצח עם. הוא היה נתלה. אין ולו שמץ ראיות שתומכות בחפותו"
סנדס מדבר גם "על תחושה אמיתית של עצב, אכזבה ואימה", על כך שבתוך כ-10,000 עמודים של מסמכים שבדק – לא מצא ולו "רמז יחיד לחרטה בנוגע לדברים שעשה… שום דבר כלפי הפולנים, שום דבר כלפי היהודים. כלום. כלום. קיוויתי שאמצא משהו, ואם הייתי מוצא, בהחלט הייתי כולל אותו בספר".
שילוב קטלני בין אידאולוגיה לאמביציה
הראיות שצבר סנדס משכנעות וקשה להפריכן. פעולותיו של וכטר האב מונעות, הוא מאמין, משילוב קטלני בין אידאולוגיה לאמביציה אישית. וכטר, יליד וינה, גדל במשפחה לאומנית ואנטישמית. בגיל 20 נעצר אחרי שהשתתף בהפגנה במהלכה הותקפו חנויות יהודיות וחשמלית נוסעים. "אם זה מה שאתה עושה בגיל כזה", מציין סנדס ביובש, "סימן שמשהו השתבש מאוד בשלב מוקדם של חייך".
וכטר גויס למטרה הנאצית בגיל צעיר, והצטרף למפלגה כבר ב-1923. הוא הוביל מזימה שבסופה רצחו הנאצים את קנצלר אוסטריה, אנגלברט דולפוס, ב-1934. וכטר ברח לגרמניה, הצטרף לאס אס ועלה במהירות בסולם הדרגות שם.
וכטר גויס למטרה הנאצית בגיל צעיר, והצטרף למפלגה כבר ב-1923. הוא הוביל מזימה שבסופה רצחו הנאצים את קנצלר אוסטריה, אנגלברט דולפוס, ב-1934. וכטר ברח לגרמניה, הצטרף לאס אס ועלה במהירות בסולם הדרגות
אחרי האנשלוס חזר וכטר לווינה, וקיבל תפקיד בשלטון הנאצי החדש. משימתו הייתה לעקור אלפי יהודים – בהם מרצים שלו לשעבר באוניברסיטה – מעבודתם בשירות הציבורי. התקדמותו הואצה על ידי הבוס הנאצי של אוסטריה, ארתור זייס-אינקווארט, מושל אוסטריה והולנד, שהמליץ על וכטר לתפקיד מושל קרקוב אחרי הפלישה הגרמנית לפולין. שם פיקח על גירוש יהודי העיר והקמת הגטו.
"למשול באהבה"
מאוחר יותר, טענה שרלוטה כי בעלה ציטט לעתים קרובות את החובה "להבין את האנשים ולמשול באהבה". וכטר, היא התעקשה, "סירב לירות בחפים מפשע".
המציאות הייתה מאוד שונה: בדצמבר 1939, למשל, וכטר פיקח על הוצאה להורג של 50 פולנים מבוכניה, כתגמול על כך שפרטיזנים הרגו 2 קציני משטרה גרמנים. במכתב לשרלוטה, ערב לפני ההוצאה להורג, כתב בהתרגשות שפרנק היה "מאוד מרוצה" מימיו הראשונים כמושל, והתייחס ל"הצלחה הגדולה" של ביקור של הפילהרמונית של וינה. אבל, המשיך, קורים גם דברים "לא כל כך נחמדים". "מחר עליי להוביל ירי פומבי ב-50 פולנים", כתב והזהיר שזו לא תקופה טובה לבקרו.
פחות משנתיים אחר כך, וכטר קודם למושל מחוז גליציה, שבו נמצאת גם למברג (לבוב). שוב, שרלוטה טענה בהמשך שהוא יישם "את רעיונותיו בנוגע למשילות הומנית וטובה", אך אלו נשמעות כמו הצהרות חלולות לאור האירועים שקרו.
"בתוך שבועות ספורים חתם אוטו על צו שאסר על יהודים לעסוק בתחומים מסוימים", כותב סנדס, "ושנה מאוחר יותר, חוסלה רוב האוכלוסייה היהודית. יותר מחצי מיליון בני אדם".
"בתוך שבועות ספורים חתם אוטו על צו שאסר על יהודים לעסוק בתחומים מסוימים", כותב סנדס בספרו החדש, "ושנה מאוחר יותר, חוסלה רוב האוכלוסייה היהודית במחוז גליציה. יותר מחצי מיליון בני אדם"
כשהחלה האקציה הגדולה באוגוסט 1942, ויהודי למברג נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ, כתב וכטר לשרלוטה. "הייתה לנו עבודה רבה בלמברג אחרי שעזבת", הודיע לה בלי רגש. טרנספר של 250 אלף פולנים למחנות עבודה הושלם, ו"האופרציה הגדולה הנוכחית בנוגע ליהודים" מתקדמת גם היא. הוא המשיך וכתב שהכל בבית היה "מקסים". כמה שבועות מאוחר יותר שלח עדכון נוסף: "היהודים מגורשים במספרים עולים וגדלים", כתב, "וקשה להשיג אבקה למגרש הטניס".
הבנליות של הרוע בהתגלמותה
חלק משמעותי מעוצמת ספרו של סנדס טמון בניגודים המצמררים בהתכתבות בין וכטר לשרלוטה. בעוד שמכתביו שלו רומזים לעתים על האירועים האיומים בלמברג, תשובותיה מפרטות את החוויות "המקסימות להפליא" – טיולים בטבע, שחייה, הרצון לבלוע את "הוד הטבע" – שלה ושל ילדיה בחופשתם האלפינית.
אך מחשבותיה של שרלוטה לא היו משוחררות לחלוטין מדאגות בנוגע למתרחש בלמברג. אך דאגות אלה לא היו קשורות למצוקת היהודים. "מה קרה לתנורים?", שאלה בחשש למטבח בווילה רחבת הידיים שלהם בעיר.
מחשבותיה של האם שרלוטה לא היו משוחררות לחלוטין מדאגות בנוגע למתרחש. אך דאגות אלה לא היו קשורות למצוקת היהודים. "מה קרה לתנורים?", שאלה בחשש למטבח בווילה רחבת הידיים שלהם בעיר
מאוחר יותר תיארה שרלוטה את התקופה שבה שהו בני המשפחה בעיר למברג כ"אושר עצום". בזמן שבעלה התקדם במעלה ההיררכיה הנאצית, היא בילתה במסיבות, באירועים חברתיים ובקונצרטים בזלצבורג ובביירוית.
בקרקוב שרלוטה וכטר הייתה אחת מנשות הארמון, ריכלה עם אשתו של הנס פרנק, ושיחקה שחמט עם המושל עצמו (ביומנה התוודתה שהתאהבה בו). שרלוטה גם הרשתה לעצמה לקחת אוצרות מהמוזיאון הלאומי בעיר ("אנחנו לא שודדים", הבטיחה למנהל), ונהנתה ממתנות שקיבלה מהיינריך הימלר.
סנדס מסכים עם אחד המבקרים של "נתיב העכברושים", שכתב כי הספר מדגים את האופן שבו "נורמליות עליזה התקיימה במקביל לחוסר מוסריות מצמרר".
"ההצבה של שני אלו, זה לצד זה, היא בדיוק הדבר המצמרר", הוא אומר. "זה האופן שבו אנושיות, והיעדרה המחריד, יכולים להתקיים זה לצד זה באופן המסוים הזה". אבל, הוא טוען, "רק כאשר אתה צולל לפרטי מערכת היחסים בין אוטו לשרלוטה, אתה מתחיל להבין מה הניע אותם, למה הם עשו את מה שעשו… ואיך הם היו מסוגלים להצדיק את מה שבשום אופן לא ניתן להצדיקו".
שח ומט
בסופו של דבר, משחק הסנגוריה הכפולה שבו משחקים הורסט וסנדס מסתיים בשחמט. "יש לי אחריות כלפיו", אומר הורסט על אביו. "אני צריך לגלות מה באמת קרה, לספר את האמת, ולעשות מה שאני יכול למענו".
אבל זה מעגל שהורסט לא יכול לרבע. המאמצים שלו עד כה מתמצים לרגע שבו סנדס מציג בפניו עותק של שלוש תמונות שמצא בארכיון ורשה, ובהן מפקח וכטר האב על ההוצאות להורג בבוכניה. אחרי דממה ארוכה, בנו הורסט מצליח רק לחזור על המילים שאמרה אמו על בעלה, "התנגד מאוד לירי… חטופים".
"אני לא חושב שהוא היה מאוד מרוצה מזה", מנסה הורסט חלושות.
כשהוא נזכר בשיחה הזאת, אומר סנדס: "עימתי אותו עם מציאות בשחור לבן, והוא לא היה מסוגל לקבל אותה. אני חושב שזה מעיד על עומק הבעיה שלו".
אבל סנדס מאמין כי היה רגע קצר שבו הורסט נטה "לאמץ את המציאות". זה קרה כשהשניים עמדו ביחד עם ניקלאס פרנק מול קבר אחים ביער, קרוב למרכז העיר לבוב, הוא מספר לי. "אבא שלי היה חלק מהמערכת, אני יודע, לכן אנחנו כאן", אמר לו שם הורסט. אבל הדלת, שנפתחה לרווחה לזמן קצר, נסגרת.
סנדס מאמין כי היה רגע קצר שבו הורסט נטה "לאמץ את המציאות". זה קרה כשהשניים עמדו מול קבר אחים ביער, קרוב למרכז העיר לבוב. "אבא שלי היה חלק מהמערכת, אני יודע, לכן אנחנו כאן", אמר לו שם הורסט
"אני חושב שהעמדה שלו לא תשתנה, היא לא יכולה", אומר סנדס עכשיו. "אני חושב שההישרדות שלו תלויה בכך שהוא ישמור על ה'בית' הזה שבנה לעצמו".
מערכת יחסים שבנויה על אמון
מערכת היחסים בין שני הגברים החזיקה מעמד. סנדס מדבר וכותב בחמימות, שלא לומר בלי ביקורתיות, על הורסט. הוא מעריץ את הפתיחות שלו ומכיר בכך שמכיוון שמשפחתו של הורסט התרחקה ממנו, הגבר הקשיש שילם את המחיר על שיתוף הפעולה ביניהם. "דיברנו בכנות רבה זה עם זה", אומר סנדס. "לא הסתרתי את דעותיי ממנו. הוא לא הסתיר את דעותיו ממני".
סנדס משוכנע שהורסט לא יאהב את הספר "נתיב העכברושים". הוא לא אהב גם את הסרט הדוקומנטרי שעסק בבני משפחתו, או את הפודקאסט. ובכל זאת, הוא אומר, היה לו חשוב מאוד לנהוג בהגינות כלפי הורסט במהלך כתיבת הספר.
סנדס משוכנע שהורסט לא יאהב את הספר "נתיב העכברושים". הוא לא אהב גם את הסרט הדוקומנטרי שעסק בבני משפחתו, או את הפודקאסט. ובכל זאת, הוא אומר, היה לו חשוב מאוד לנהוג בהגינות כלפי הורסט
לדבריו, "הבטחתי לו שאוודא שהקורא יוכל להבין את עמדותיו, ושאתן לו הזדמנות לשטוח את טיעוניו, בלי לזלזל בהם ובלי להציע להם פרשנות עוינת, וכך עשיתי. איני יודע לאן נמשיך מכאן, אך אני מניח שהדלת בינינו תישאר פתוחה".
במהלך הסיפור, שהוא, כפי שהוא טוען, "מאוד אישי" עבורו, סנדס שומר על הסבלנות שלו ביחס להורסט, עם דברים רבים שעשויים להפתיע אותו.
סנדס איבד את שלוותו רק פעם אחת, חמותו של הסופר תיארה את הרגע הזה כרגע של התעללות בקשישים: הם עמדו עם ניקלאס פרנק בחדר שבו נשא אביו, הנס, את הנאום בלבוב שהיה הוצאה לפועל של חיסול יהודי גליציה. סנדס התפרץ כאשר הורסט התייחס בזלזול להאשמות הפולנים אחרי המלחמה, לפיהן אביו היה "רוצח המונים". תעמולה סובייטית, מזדעק הורסט, "האשמות כלליות".
"אתה חייב לזכור, אני ליטיגטור, אני פועל בבתי משפט", אמר לו שם סנדס. "ואחד הדברים שאתה לומד בכל בית משפט, הוא שאתה חייב לענוד את לבך על השרוול, אתה חייב להיות חשוף. אני אדם עם תשוקה מאוד חזקה, אבל הקוראים זכאים לכך שאני לא אכביד עליהם עם הרגשות שלי. הם צריכים לקבל את החומרים כמו שהם, ולעצב את דעותיהם בכוחות עצמם", הוסיף.
![הורסט וכטר מדבר על מעשיו של אביו, קצין האס אס אוטו גוסטב פון וכטר, בזמן השואה, בסרט התיעודי "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" (צילום: צילום מסך: Youtube)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/08/wachter-e1539627485735-640x400.jpg "הורסט וכטר מדבר על מעשיו של אביו, קצין האס אס אוטו גוסטב פון וכטר, בזמן השואה, בסרט התיעודי "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" (צילום: צילום מסך: Youtube)")
נאצית עד יום מותה
סנדס גם מספר שכאשר למד להבין את המניעים של הורסט, הוא הרגיש שהוא מסוגל "לגלות כלפיו יותר נדיבות", בלי קשר לגועל שחש כלפי חלק מעמדותיו, או לחוסר היכולת להסכים איתן. פעולותיו של הורסט, מאמין סנדס, לא מונעות מרגשותיו כלפי האב שבקושי הבין, אלא יותר מאהבתו לאמו. "מכיוון שאמו סגדה לאביו… זאת אמנם מחווה מבחינתו, אבל לא לאביו, אלא לאמו", אומר סנדס.
"אני אוהב את אמא שלי, אני חייב לעשות את זה, בגללה", אומר הורסט לסנדס בנקודה מסוימת. אבל כפי שהמחבר מציין, "להכיר בכך שאביו הוא פושע מלחמה יהיה בעצם לפגוע בכבוד שהוא רוחש לאמו".
"אני אוהב את אמא שלי, אני חייב לעשות את זה, בגללה", אומר הורסט לסנדס בנקודה מסוימת. אבל כפי שהמחבר מציין, "להכיר בכך שאביו הוא פושע מלחמה יהיה בעצם לפגוע בכבוד שהוא רוחש לאמו"
בלי קשר לכישוריה כאם, במיוחד אחרי שבעלה נעלם בסוף המלחמה, שרלוטה הייתה, כפי שמראה סנדס, שותפה לפשעיו של וכטר ואחראית לניסיונות להלבין אותם אחרי מותו. "אני לא רוצה שהילדים שלי יאמינו שהוא היה הפושע המלחמה הזה, שרצח מאות אנשים, עניין שמעולם לא היה בכוחו לעשות", אמרה לעיתונאי בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת. אך גרוע מכך, כפי שסיפרה לסנדס רעייתו המנוחה של הורסט, ז'קלין, שרלוטה הייתה "נאצית עד יום מותה".
ההערכה הזאת נתמכת בדיווח ארוך ומפורט שכתבה שרלוטה בסוף שנות ה-70, כשהיא נזכרת בימים שאחרי האנשלוס. היא כותבת כיצד עמדה לצד אוטו מאחורי היטלר במרפסת בכיכר הלדנפלאץ בווינה, וכיצד זה היה "הרגע הטוב ביותר בחיי".
הרוצח כקרבן
עד כמה שסנדס משוכנע בכך שווכטר אשם בפשעי מלחמה, הוא מודה שיש צל ספק בנוגע לאופן שבו מת קצין האס אס ברומא, ארבע שנים אחרי תבוסת היטלר.
וכטר ברח לרומא באביב 1949, והסתתר במנזר ויה פיה. הוא קיבל עזרה מאנשים סביבו, בין היתר מהבישוף האוסטרי אלויס הודאל, תומך נאצים ואנטי-קומוניסט מושבע. מאוחר יותר נחשף שהודאל סייע לכמה פושעי מלחמה, בהם יוזף מנגלה, פרנץ שטנגל (מפקד טרבלינקה), וולטר ראוף (מפתח ההמתה במשאיות הגז).
הכל היה ככל הנראה חלק מנתיב העכברושים, ה-Ratline, שאפשר להבריח חלק מהרוצחים האיומים ביותר של הרייך השלישי למקומות מבטחים בדרום אמריקה.
אבל ביולי 1949 נגמר מזלו הטוב של וכטר, לפני שהוא עצמו הצליח לברוח בנתיב העכברושים. שעות אחרי שנהנה מארוחת צהריים ומשחייה באגם אלבנו עם אדם שאותו תיאר במכתב כ"חבר ותיק לנשק, אדם אדיב מאוד", הוא הפך חולה מאוד.
ביולי 1949 נגמר מזלו הטוב של וכטר, לפני שהוא עצמו הצליח לברוח בנתיב העכברושים. שעות אחרי שנהנה מארוחת צהריים ומשחייה באגם עם אדם שתיאר כ"חבר ותיק לנשק, אדם אדיב מאוד", הוא הפך חולה מאוד
על ערש דווי, אמר וכטר לבישוף הודאל שהורעל. התאוריה הזאת זכתה לחיזוק מאוחר יותר, כששרלוטה נזכרה שכאשר הגיעה לרומא מצאה שגופתו של בעלה מושחרת, "שרופה מבפנים, הוא היה כמו כושי".
החבר הוותיק לנשק, גילה סנדס, היה קארל האס, שהורשע ב-1998 על חלקו בטבח בפוסה ארדיאנטה באיטליה, שבו הוצאו להורג 335 אזרחי רומא ובסיומו פוצצו חייל האס אס סלעים במחצבות – כך שהקרבנות נקברו מתחת למפולת.
בעזרת מסמכי מודיעין אמריקאים שנחשפו, הוא גילה שהאס היה ב-1949 המקור הראשי עבור רשת ריגול אמריקאית. הוא קיבל את שם הקוד "לוס אנג'לס" ששימש נאצים לשעבר, נציגים בוותיקן ופשיסטים איטלקים לאיסוף מידע על האיום הקומוניסטי באיטליה. אבל האס, כפי שמעידים תיקי המודיעין, נחשד ע"י האמריקאים כסוכן כפול מטעם הסובייטים. במפתיע, הורסט נצמד לרעיון שאולי האס ניסה לגייס את אביו לטובת הסובייטים, וכשזה סירב – רצח אותו.
סנדס מאמין כי הוודאות הגוברת של הורסט לגבי כך שאביו נרצח, "מאפשרת לאוטו להיתפס כקרבן ולא כרוצח". למרות שבסופו של דבר סנדס מבטל את הרעיון, הוא מעיד על כך שיש קצת ערפל סביב הנשוא, כך שאינו לגמרי בטוח.
כשמשך בחוטים המסקרנים האלה, מודה סנדס, הוא התאכזב לגלות כמה נאצים ופשיסטים בכירים גויסו לעבודת מודיעין על ידי בעלי הברית: "איני היסטוריון של המלחמה הקרה, אז כשזה עלה לנגד עיני, הייתי די המום. זה מאוד הטריד אותי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומה ההבדל בין היטלר ומנגלה למדינת ישראל שעקרה איברים פנימיים של ילדים קטנים לצורכי ניסויים רפואיים ורצחו ילדים קטנים? שאלו נרדפים למשפט ואלו לא, שאלו עשו את זה לעם אחר ואלו לבני עמם ולא הועמד 1 לדין.