בעשורים האחרונים, וביתר שאת לאחר התפרקות ברית המועצות, החלה דמוקרטיזציה מואצת במדינות רבות בעולם. זו התאפיינה באימוצם והעמקתם של עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם ושלטון החוק, ובחיזוקם של בתי משפט חוקתיים.
בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה ואף לשינוי כיוון. תחת דמוקרטיזציה מואצת, אנו עדים למשבר של דמוקרטיות חוקתיות, שבמרכזו עליית הפופוליזם והלאומנות. במדינות שונות, מנהיגים פופוליסטים עושים שימוש לרעה בכלים משפטיים וחוקתיים כדי לשחוק את הסדר הדמוקרטי.
בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה מדמוקרטיזציה מואצת למשבר של דמוקרטיות חוקתיות. במרכזו עליית הפופוליזם והלאומנות, ושימוש לרעה של מנהיגים פופוליסטים בכלים חוקתיים לשחיקת הסדר הדמוקרטי
שחיקה דמוקרטית זו היא לרוב הליך הדרגתי ועדין, אך כזה שמביא עדיין לריקבון משמעותי בשלושה מרכיבי יסוד של הדמוקרטיה:
- בחירות תחרותיות.
- זכויות ליברליות לחופש ביטוי והתאגדות.
- שלטון החוק.
בשיאה, שחיקה זו עשויה להביא לשינוי יסודי וכולל בשיטת המשטר של המדינה, כולל החדרת אלמנטים סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים, כפי שאירע בהונגריה, פולין וטורקיה.
כדי לחזק את השלטון הקיים ולהקשות כמה שיותר על האפשרות להחלפה אמיתית שלו, מנסה השלטון הפופוליסטי להתנער מהמגבלות העקרוניות האמורות לחול על כוחו בדמוקרטיה חוקתית ולהחליש את האיזונים והבלמים. לשם כך, פועל השלטון כדי להחליש את שומרי הסף ואת מנגנוני הבקרה החיצוניים והפנימיים על השלטון, ובכללם המגבלות החוקתיות, מערכת המשפט, מערכות אכיפת החוק, השירות הציבורי, ארגוני זכויות אדם והתקשורת. רטוריקה פופוליסטית והסתה נגד בעלי עמדות נוגדות וביקורתיות, תוך הישענות על ערכים לאומיים ודתיים, מסייעים לשלטון להשיג תמיכה במהלכים אלו.
פופוליזם, בהתאם לאחת ההגדרות המובילות, מחלק את העולם לטובים ולרעים – אנחנו והם. הפופוליזם מנגיד את "העם" — הטוב ובעל השכל הישר הפועל לפי עקרונות טבעיים ופשוטים, ולרוב לאומיים, מול "האליטות" — קבוצות בעלות השקפת עולם התומכת ברעיונות ליברליים אוניברסליים. המנהיג הפופוליסט טוען שהוא – ורק הוא – מייצג נאמנה את 'העם' האמיתי. היות שהעם לא מדבר בקול אחד, מסתמך הפופוליסט על כלל הכרעת הרוב. הרוב מייצג את העם שהוא הריבון 'הכל-יכול' ולפיכך הפופוליזם רואה במגבלות חוקתיות על כוחו של הרוב, כגון ביקורת שיפוטית, שומרי סף, ומערכות איזון ובלימה כאנטי-דמוקרטיות ופועל להחלשתן.
המנהיג הפופוליסט טוען שהוא מייצג נאמנה את 'העם' האמיתי, ומסתמך על הכרעת הרוב, המייצג את העם, הריבון 'הכל-יכול'. הפופוליזם רואה אנטי-דמוקרטיות במגבלות חוקתיות על כוח הרוב, כמו ביקורת שיפוטית ושומרי סף
1. פופוליזם נגד פלורליזם
נקודה מרכזית היא שבניגוד לתפיסה הדמוקרטית, המבוססת על שוק דעות חופשי והכרעה בין מגוון עמדות באמצעות מנגנונים דמוקרטיים, הפופוליסט הוא אנטי-פלורליסט. המנהיג הפופוליסט מבקש לדבר בשם האומה בכללותה, כאילו העם מדבר בקול אחד. לשם כך עליו לפתור את הסתירה בין טענה זו ובין נוכחות אלו שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון הוא פשוט; עמדות הנוגדות את תפיסת עולמו אינן לגיטימיות.
תוצאה אחת של עליית הפופוליזם, שלא מקבלת מספיק תשומת לב בשיח, היא ההתקפה על המומחיות המדעית, מה שמכונה לעתים "המרד נגד מומחיות". להתקפה זו מספר הסברים: ראשית, אחת התכונות הברורות ביותר של פופוליזם היא התנגדות ל"אליטה ליברלית", השואבת את כוחה מהשכלתה וממעמדה המקצועי. השלטון הפופוליסטי טוען שהאליטות מחזיקות במוסדות השלטון ומקדמות את סדר יומן, בעוד העם מודר ממוסדות אלה. לכן, כדי לפתור את הבעיות העומדות בפני המדינה, יש להחליש את 'שלטון האליטות' ולבחור מנהיגים שיפעלו בהתאם ל'רצונו האמיתי' של העם.
הטענה היא שגופים 'טכנוקרטיים' שאינם נבחרים, כמו רשויות עצמאיות בעלות מומחיות, חולקים את הכוח הריבוני עם נבחרי הציבור ולעתים הם השולטים.
התנועה הפופוליסטית מתיימרת להיות ניסיון של הציבור להחזיר לעצמו את כוחו וסמכויותיו, הנרמסות לכאורה על-ידי הבירוקרטיה והמומחים. כך למשל, בעקבות הצבעת הברקזיט על יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, הכריז הפוליטיקאי הבריטי מייקל גוב:
"I think the people of this country have had of experts with organisations with acronyms saying that they know what is best and (getting it consistently wrong". (Michael Gove)
על רקע זה, למשל, ניתן להבין את אלה המכחישים את השינוי האקלימי והתרומה האנושית למשבר האקלים. למרות הקונצנזוס המדעי סביב שינויי האקלים, מהלך הנגד מבקש לכפור בעצם הסמכות המדעית ולהציגה כמוטה או כבעלת אינטרס. כך גם במאבק נגד מערכות המשפט והמומחיות המשפטית.
המנהיג הפופוליסט מדבר בשם האומה, כאילו העם מדבר בקול אחד. לכן עליו לפתור את הסתירה בין זה לבין אלו שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון פשוט: עמדות נוגדות לתפיסת עולמו אינן לגיטימיות
2. פופוליזם נגד דמוקרטיה ליברלית
שנית, את ההתקפה הפופוליסטית יש להבין על רקע המתח בין פופוליזם ודמוקרטיה ליברלית. כל חברה דמוקרטית מבוססת על הרעיון שלאזרחים תפקיד חשוב בקביעת האופן בו הם נשלטים. אולם כדי שרעיון דמוקרטי זה יכובד, הציבור או העם ('The People') נתפס כמערכת של פרטים שעדיפויותיהם בסוגיות שונות מגוונות וניתנות לשינוי. העדפות אלו משתכללות לידי הכרעה ציבורית באמצעות תהליכים סדורים של קבלת החלטות דמוקרטית, בדרך-כלל בהתאם להכרעת הרוב.
עקרונות דמוקרטים דורשים כי גם עמדות מיעוט תזכינה לכיבוד ותילקחנה בחשבון. כלומר, הדמוקרטיה הפלורליסטית מכילה דעות שונות ונוגדות. בניגוד לכך, התפיסה הפופוליסטית גורסת, הלכה למעשה, כי הממשלה צריכה לייצג לא את כלל האזרחים, אלא את אלו המבטאים עמדה פרטיקולרית – את זו של הרוב.
מרגע שגובשה או בוטאה, עמדה זו נתפסת כעמדה אחידה וקולקטיבית המשקפת את הציפייה הלגיטימית של כלל החברה, ושניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד. קול השלטון (ופעמים רבות מדובר בשליט) הוא קול העם. עמדות חורגות או נוגדות – לרבות כאלו של מדענים או מומחים – אינן לגיטימיות, שכן הן חותרות תחת התפיסה האורגנית של הציבור.
השלטון הפופוליסטי כופר ברעיון המדעי שכן לפיו 'האמת' נוצרת על-ידי פרשנותו של המנהיג בדבר רצון העם. מודלים אחרים של 'חקר האמת' רק מחלישים את המדינה. תחת פוליטיקה פופוליסטית אין צורך בשקרים או ב'קטיף דובדבנים' של ראיות מחקריות כדי לתמוך במדיניות השלטונית, שכן יש רק את הרצון האורגני של הציבור. לא בכדי, המילה "post-truth" נבחרה למילת השנה על-ידי מילוני אוקספורד בשנת 2016. התעלמות מאמיתות כפי שנתפסות על ידי מוסדות מדעיים או עיתונאיים הפכה להיות חשובה פוליטית.
הפופוליזם מעמיק את המרד במומחיות כדי לחתור תחת תחושה משותפת של אמיתות עובדתיות. אזרחי הדמוקרטיה הליברלית נכנסים לזירה הפוליטית עם אינטרסים מנוגדים, אולם משא ומתן והכרעה בין אינטרסים אלה תלויים במערכת עובדות שכל האנשים הסבירים יכולים להסכים עליהן. ללא בסיס משותף זה, הנמקה משותפת, שתהיה מקובלת גם על אלה שחולקים על התוצאה, הופכת לבלתי אפשרית.
לכן, חשיבה קונספירטיבית שוחקת את האמון הציבורי בשלטון או בגורמי ביקורת אחרים, וכאשר עובדות מסוננות באמצעות מחויבות פוליטיות-מפלגתיות, יש חתירה תחת דליברציה דמוקרטית.
מדע, ולמעשה כל התחומים האקדמיים שלנו, אמורים לספק את העובדות המשותפות. בעוד שאינם חפים מטעויות, קונצנזוס של מומחים שנקבע באמצעות מוסדות עצמאיים וא-פוליטיים כמו אוניברסיטאות וכתבי עת אקדמאים הפועלים על-ידי ביקורת עמיתים מייצגים את המאמץ הקולקטיבי הטוב ביותר שלנו בקביעת עובדות רלוונטיות.
התפיסה הפופוליסטית גורסת כי הממשלה צריכה לייצג לא את כלל האזרחים, אלא את אלה שמבטאים את עמדת הרוב. עמדה שנתפסת כאחידה וקולקטיבית, וניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד
מערכות הממשל בימינו הפכו למורכבות ביותר, כמו גם התלות ההדדית בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שלנו. גם תחום המשפט, כמו תחומי ידע אחרים, הוא מורכב ודורש למידה והתמקצעות. אך הפופוליזם לא מעריך מורכבות ודורש פשטות, שקיפות, מיידיות ואמיתות הנתפסות כמובנות מאליהן. אלו מלוות בדרך כלל בנימה אנטי-אינטלקטואלית הנותנת עדיפות ל'שכל הישר' מאשר לצורות מורכבות יותר של ידע ומומחיות.
3. פופוליזם נגד מערכות איזון ובלימה
שלישית, החלשת מערכות איזון ובלימה. אחת מן הדרכים באמצעותן חברות דמוקרטיות מגנות על עצמן מפני משטרים פופוליסטים המבקשים לדכא את המיעוט או את האופוזיציה, היא מערכת ממוסדת של איזונים ובלמים: מפלגות אופוזיציה, מספר בתי מחוקקים, עיתונות חופשית, רשות שופטת עצמאית וכו'. אלו מאפשרים את תיווכן של העדפות שונות לכדי מדיניות או פעולות הממשל.
בחברות דמוקרטיות אלו, למדע תפקיד מרכזי שכן הוא מאפשר קבלת החלטות המבוססות על ידע וראיות בגיבוי מתודולוגי. קולינס ואוונס טוענים כי התפקיד של מומחיות מדעית בדמוקרטיה דומה לזה של בית שני, עיתונות חופשית או מערכת שיפוטית עצמאית. היא תורמת למערכת האיזונים והבלמים שהכרחית למניעת התדרדרות למודלים אוטוריטריים של שלטון:
"Scientific expertise, when it is working properly, and when it is understood properly, makes it more difficult for a government to do just what it wants. Those with a tendency toward populism understand this and that is why they are likely to be dismissive of scientific expertise and to find ways of undermining its credibility by, for example, suggesting it is driven by the interests of particular social groups or emphasizing its uncertain and provisional nature; claims that are at least superficially similar to ideas developed within the social constructivist analysis of science" (Collins, Harry & Robert Evans, 2019. Populism and Science, Epistemology & Philosophy of Science 56.4, 200-218).
מוסדות המספקים מומחיות מדעית, כמו האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית – הכרחיים לדמוקרטיה פלורליסטית שכן הם מרסנים את הכוח של שליטים נבחרים לטעון שפרשנותם את ההוויה הטבעית והחברתית קיבלה את הסכמתו של העם ולכן נכונה. כלומר, למומחיות מדעית תפקיד חשוב במתח שבין דמוקרטיה פלורליסטית והעם. בדיוק מפני שסמכות מדעית מהווה את אחת ממערכות האיזון והבלימה בדמוקרטיה פופוליסטים מתקיפים אותה כשם שמתקיפים מערכות איזון ובלימה אחרות. כאשר מדובר במומחיות משפטית, הסבר זה מקבל משנה תוקף שכן מוסדות עצמאיים רבים של איזון ובלימה, כגון מוסדות ייעוץ משפטי ובמיוחד מערכות שיפוטיות, מבוססות על מומחיות משפטית.
מוסדות המספקים מומחיות מדעית: האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית – הכרחיים לריסון הכוח של שליטים נבחרים לטעון שפרשנותם קיבלה את הסכמת העם ולכן נכונה
הסבר נפוץ אחד לעליית הפופוליזם הוא ההשפעה של טכנולוגיות מידע חדשניות. ככל שעלות הגישה למידע נמוכה יותר, מומחים נבחנים ביתר קלות; לעתים קרובות הם מאבדים את תפקידם כשומרי הסף. הכעס על הטכנוקרטים מאורגן ביתר קלות, והאמון במוסדות נשחק.
התוצאה היא פתח לפופוליזם, שמתקדם על ידי צורות התעמולה החדשות העומדות לרשות השחקנים הפוליטיים. האינטרנט, והרשתות החברתיות במיוחד, מהווה חממה אידיאלית לחשיבה קונספירטיבית, כך שרבים מהרעיונות האנטי-מדעיים הבולטים ביותר בימינו (מהכחשת שינוי אקלים דרך מטיפים נגד חיסונים), מגיעים עטופים בחבילה בטענה שהמומחיות הראשית הושחתה, ושכבר לא ניתן לסמוך על מדענים להגיד את האמת שכן, בסופו של יום, הכל פוליטי.
התפיסה שמומחים הם אליטות המדכאות את העם ולכן יש לדחות כל עמדת מומחים או התדיינות המבוססת על ידע – מסוכנת לדמוקרטיה. בספרו משנת 2017 The Death of Expertise: The Campaign Against Established Knowledge and Why it Matters עומד ניקולס על הניתוק ההולך וגובר בין המומחים ובין אנשים מן השורה. התזה המרכזית בספר היא שמומחים בארצות הברית מושמצים על ידי הדיוטות הסבורים כי 20 שניות של חיפוש בגוגל שווים לעשרים שנות מחקר או ניסיון, ומבלבלים בין תחושת הבטן המושרית על ידי גוגל לבין ידע ממשי. ההשפעה של גישה אינטרנטית לכמות כמעט בלתי מוגבלת של מידע לא מאומת וחוסר היכולת של כלי תקשורת מבוססים לבדוק עובדות בקנה מידע רחב תורמים כמובן למתח בין מומחיות ופופוליזם.
התזה המרכזית בספר היא שמומחים בארה"ב מושמצים על ידי הדיוטות הסבורים כי 20 שניות של חיפוש בגוגל שווים ל-20 שנות מחקר או ניסיון, ומבלבלים בין תחושת הבטן המושרית על ידי גוגל לבין ידע ממשי
השדה המשפטי, כשדה המכיל גם מומחיות וגם כוח רב, חשוף למתקפות אלו, ואולי אף ביתר שאת לאור אופיו הלא-מדעי, בהשוואה למדעי הטבע ומדעים מדויקים. האליטה המשפטית מוצגת כאליטה ליברלית, המנותקת מהצרכים האמיתיים של העם, ובהיעדר אפשרות ממשית לשלוט באמצעים אלקטורליים מבקשת לכפות את עמדותיה על הציבור באמצעות מערכת המשפט.
כך, למשל, בנאומה בכנס העמותה למשפט ציבורי בשנת 2017, טענה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד כי בעיני בית המשפט:
"ה'דמוס' הפך לדמון, והעם – הריבון האמיתי ביחס למקובל בדמוקרטיה רגילה – הפך לסכנה הניבטת מכל פינה ואורבת לשיטתנו".
הבריחה מהעם, לדעת השרה לשעבר שקד, נובעת:
"מריחוקן של חלק מהאליטות הישנות ממציאות החיים".
אמירות אלו הן חלק מן השיח הפופוליסטי לפיו אליטות מנותקות, בין היתר במערכת המשפט, מתעלמות מ"רצון העם" ומגבילות אותו ממימוש מאווייו. לפי תפיסה זו, בית המשפט, המייצג את אותה אליטה מנותקת, מבקש באמצעות המשפט, ובמיוחד באמצעות מושגי שסתום מעורפלים, לכפות על הציבור עמדות המנוגדות לאלו שהרוב רוצה לקדם באמצעים פוליטיים.
כאשר ההכרעה של שופטי בית המשפט, שאמורים להיות המומחים הגדולים ביותר בתחום המשפט, מרודדת להכרעה פוליטית ותו לא, אין כל חשיבות למומחיות. ואם כך לגבי שופטי בית המשפט העליון, קל וחומר לגבי משפטנים ברמה זוטרה יותר וחוקרים מהאקדמיה. לכן, אין חשיבות לעמדתו של מומחה למשפט חוקתי שטוען כי חוק מסוים פוגע בזכות חוקתית באופן שאינו מידתי ולכן אינו חוקתי, כי זו משקפת רק את עמדתו הסובייקטיבית-ערכית. זוהי עמדתו הפוליטית. לעמדה זו אין שום עדיפות על פני עמדתם הערכית של נציגי הרוב כפי שנבחרו בבחירות דמוקרטיות.
באווירה פופוליסטית, סיווגם של מומחים ואנשי אקדמיה, למשל בתחומי המשפט הציבורי, כאליטה ליברלית, משמש כמכשיר הכפשה שנועד לצייר אקדמאים באופן קריקטורי כאקטיביסטיים פוליטיים ולא כמומחים בתחומם.
לפי תפיסה זו, בית המשפט, המייצג את אותה אליטה מנותקת, מבקש באמצעות המשפט, ובמיוחד באמצעות מושגי שסתום מעורפלים, לכפות על הציבור עמדות המנוגדות לאלו שהרוב רוצה לקדם באמצעים פוליטיים
במלים אחרות, בעידן הפופוליזם, ההתקפה על המומחיות המשפטית משרתת מספר מטרות בו-זמנית: ראשית, ככלי להתנגדות לאליטה ליברלית שנטען כלפיה שהיא מבקשת לכפות על החברה ערכים ליברלים-אוניברסליים תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי. שנית, ככלי להחלשת מערכות עצמאיות של ייעוץ משפטי, אקדמיה משפטית ובמיוחד בתי משפט, העשויים לשמש כמנגנון איזון ובלימה על הכוח השלטוני ואשר מונעים מהכוח הפופוליסטי להתפרץ ללא ריסון. הזלזול במומחיות עלול אפוא לפגוע לא רק בתחומי המדיניות הספציפיים בהם למומחיות יש תרומה ייחודית, אלא גם לאפשר את שינוי המשטר הדמוקרטי בכללותו. מפני סכנות אלה עלינו להישמר.
רשימה זו היא חלק מפרק בדבר "מומחיות במשפט" שעתיד להתפרסם בספר על "מומחיות" בהוצאת המרכז הבינתחומי הרצליה.
פרופ' רוזנאי הוא סגן דיקן בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, מנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, אוניברסיטת רייכמן, ויו״ר משותף של הסניף הישראלי של הארגון הבינלאומי למשפט ציבורי. בעל תואר דוקטור במשפטים מה-LSE. תחומי ההתמחות שלו הם משפט חוקתי השוואתי ותאוריה חוקתית.
ד"ר אדם שנער הוא מרצה בכיר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא מתמחה בתיאוריה חוקתית, במשפט חוקתי ובמשפט חוקתי השוואתי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוברגע שנקבע ובאופן שרירותי שצד מסויים הוא פופוליסטי כל המאמר איבד את משמעותו והצידוק לקיומו, לדוגמא יש שיבואו ויגידו שכותב המאמר הוא פופוליסט, איפה ניתנה למי מאיתנו הזכות לקבוע מיהו פופוליסט מבלי שהזכות הזאת תהפוך אותו עצמו לכזה