בעשורים האחרונים, וביתר שאת לאחר התפרקות ברית המועצות, החלה דמוקרטיזציה מואצת במדינות רבות בעולם. זו התאפיינה באימוצם והעמקתם של עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם ושלטון החוק, ובחיזוקם של בתי משפט חוקתיים.

בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה ואף לשינוי כיוון. תחת דמוקרטיזציה מואצת, אנו עדים למשבר של דמוקרטיות חוקתיות, שבמרכזו עליית הפופוליזם והלאומנות. במדינות שונות, מנהיגים פופוליסטים עושים שימוש לרעה בכלים משפטיים וחוקתיים כדי לשחוק את הסדר הדמוקרטי.

בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה מדמוקרטיזציה מואצת למשבר של דמוקרטיות חוקתיות. במרכזו עליית הפופוליזם והלאומנות, ושימוש לרעה של מנהיגים פופוליסטים בכלים חוקתיים לשחיקת הסדר הדמוקרטי

שחיקה דמוקרטית זו היא לרוב הליך הדרגתי ועדין, אך כזה שמביא עדיין לריקבון משמעותי בשלושה מרכיבי יסוד של הדמוקרטיה:

1. בחירות תחרותיות.
2. זכויות ליברליות לחופש ביטוי והתאגדות.
3. שלטון החוק.

בשיאה, שחיקה זו עשויה להביא לשינוי יסודי וכולל בשיטת המשטר של המדינה, כולל החדרת אלמנטים סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים, כפי שאירע בהונגריה, פולין וטורקיה.

כדי לחזק את השלטון הקיים ולהקשות כמה שיותר על האפשרות להחלפה אמיתית שלו, מנסה השלטון הפופוליסטי להתנער מהמגבלות העקרוניות האמורות לחול על כוחו בדמוקרטיה חוקתית ולהחליש את האיזונים והבלמים. לשם כך, פועל השלטון כדי להחליש את שומרי הסף ואת מנגנוני הבקרה החיצוניים והפנימיים על השלטון, ובכללם המגבלות החוקתיות, מערכת המשפט, מערכות אכיפת החוק, השירות הציבורי, ארגוני זכויות אדם והתקשורת. רטוריקה פופוליסטית והסתה נגד בעלי עמדות נוגדות וביקורתיות, תוך הישענות על ערכים לאומיים ודתיים, מסייעים לשלטון להשיג תמיכה במהלכים אלו.

פופוליזם, בהתאם לאחת ההגדרות המובילות, מחלק את העולם לטובים ולרעים – אנחנו והם. הפופוליזם מנגיד את "העם" — הטוב ובעל השכל הישר הפועל לפי עקרונות טבעיים ופשוטים, ולרוב לאומיים, מול "האליטות"  — קבוצות בעלות השקפת עולם התומכת ברעיונות ליברליים אוניברסליים. המנהיג הפופוליסט טוען שהוא – ורק הוא – מייצג נאמנה את 'העם' האמיתי. היות שהעם לא מדבר בקול אחד, מסתמך הפופוליסט על כלל הכרעת הרוב. הרוב מייצג את העם שהוא הריבון 'הכל-יכול' ולפיכך הפופוליזם רואה במגבלות חוקתיות על כוחו של הרוב, כגון ביקורת שיפוטית, שומרי סף, ומערכות איזון ובלימה כאנטי-דמוקרטיות ופועל להחלשתן.

המנהיג הפופוליסט טוען שהוא מייצג נאמנה את 'העם' האמיתי, ומסתמך על הכרעת הרוב, המייצג את העם, הריבון 'הכל-יכול'. הפופוליזם רואה אנטי-דמוקרטיות במגבלות חוקתיות על כוח הרוב, כמו ביקורת שיפוטית ושומרי סף

1. פופוליזם נגד פלורליזם

נקודה מרכזית היא שבניגוד לתפיסה הדמוקרטית, המבוססת על שוק דעות חופשי והכרעה בין מגוון עמדות באמצעות מנגנונים דמוקרטיים, הפופוליסט הוא אנטי-פלורליסט. המנהיג הפופוליסט מבקש לדבר בשם האומה בכללותה, כאילו העם מדבר בקול אחד. לשם כך עליו לפתור את הסתירה בין טענה זו ובין נוכחות אלו שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון הוא פשוט; עמדות הנוגדות את תפיסת עולמו אינן לגיטימיות.

תוצאה אחת של עליית הפופוליזם, שלא מקבלת מספיק תשומת לב בשיח, היא ההתקפה על המומחיות המדעית, מה שמכונה לעתים "המרד נגד מומחיות". להתקפה זו מספר הסברים: ראשית, אחת התכונות הברורות ביותר של פופוליזם היא התנגדות ל"אליטה ליברלית", השואבת את כוחה מהשכלתה וממעמדה המקצועי. השלטון הפופוליסטי טוען שהאליטות מחזיקות במוסדות השלטון ומקדמות את סדר יומן, בעוד העם מודר ממוסדות אלה. לכן, כדי לפתור את הבעיות העומדות בפני המדינה, יש להחליש את 'שלטון האליטות' ולבחור מנהיגים שיפעלו בהתאם ל'רצונו האמיתי' של העם.

הטענה היא שגופים 'טכנוקרטיים' שאינם נבחרים, כמו רשויות עצמאיות בעלות מומחיות, חולקים את הכוח הריבוני עם נבחרי הציבור ולעתים הם השולטים.

התנועה הפופוליסטית מתיימרת להיות ניסיון של הציבור להחזיר לעצמו את כוחו וסמכויותיו, הנרמסות לכאורה על-ידי הבירוקרטיה והמומחים. כך למשל, בעקבות הצבעת הברקזיט על יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, הכריז הפוליטיקאי הבריטי מייקל גוב:

“I think the people of this country have had of experts with organisations with acronyms saying that they know what is best and (getting it consistently wrong". (Michael Gove)

על רקע זה, למשל, ניתן להבין את אלה המכחישים את השינוי האקלימי והתרומה האנושית למשבר האקלים. למרות הקונצנזוס המדעי סביב שינויי האקלים, מהלך הנגד מבקש לכפור בעצם הסמכות המדעית ולהציגה כמוטה או כבעלת אינטרס. כך גם במאבק נגד מערכות המשפט והמומחיות המשפטית.

המנהיג הפופוליסט מדבר בשם האומה, כאילו העם מדבר בקול אחד. לכן עליו לפתור את הסתירה בין זה לבין אלו שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון פשוט: עמדות נוגדות לתפיסת עולמו אינן לגיטימיות

2. פופוליזם נגד דמוקרטיה ליברלית

שנית, את ההתקפה הפופוליסטית יש להבין על רקע המתח בין פופוליזם ודמוקרטיה ליברלית. כל חברה דמוקרטית מבוססת על הרעיון שלאזרחים תפקיד חשוב בקביעת האופן בו הם נשלטים. אולם כדי שרעיון דמוקרטי זה יכובד, הציבור או העם (‘The People’) נתפס כמערכת של פרטים שעדיפויותיהם בסוגיות שונות מגוונות וניתנות לשינוי. העדפות אלו משתכללות לידי הכרעה ציבורית באמצעות תהליכים סדורים של קבלת החלטות דמוקרטית, בדרך-כלל בהתאם להכרעת הרוב.

עקרונות דמוקרטים דורשים כי גם עמדות מיעוט תזכינה לכיבוד ותילקחנה בחשבון. כלומר, הדמוקרטיה הפלורליסטית מכילה דעות שונות ונוגדות. בניגוד לכך, התפיסה הפופוליסטית גורסת, הלכה למעשה, כי הממשלה צריכה לייצג לא את כלל האזרחים, אלא את אלו המבטאים עמדה פרטיקולרית – את זו של הרוב.

מרגע שגובשה או בוטאה, עמדה זו נתפסת כעמדה אחידה וקולקטיבית המשקפת את הציפייה הלגיטימית של כלל החברה, ושניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד. קול השלטון (ופעמים רבות מדובר בשליט) הוא קול העם. עמדות חורגות או נוגדות – לרבות כאלו של מדענים או מומחים – אינן לגיטימיות, שכן הן חותרות תחת התפיסה האורגנית של הציבור.

השלטון הפופוליסטי כופר ברעיון המדעי שכן לפיו 'האמת' נוצרת על-ידי פרשנותו של המנהיג בדבר רצון העם. מודלים אחרים של 'חקר האמת' רק מחלישים את המדינה. תחת פוליטיקה פופוליסטית אין צורך בשקרים או ב'קטיף דובדבנים' של ראיות מחקריות כדי לתמוך במדיניות השלטונית, שכן יש רק את הרצון האורגני של הציבור. לא בכדי, המילה “post-truth” נבחרה למילת השנה על-ידי מילוני אוקספורד בשנת 2016. התעלמות מאמיתות כפי שנתפסות על ידי מוסדות מדעיים או עיתונאיים הפכה להיות חשובה פוליטית.

הפופוליזם מעמיק את המרד במומחיות כדי לחתור תחת תחושה משותפת של אמיתות עובדתיות. אזרחי הדמוקרטיה הליברלית נכנסים לזירה הפוליטית עם אינטרסים מנוגדים, אולם משא ומתן והכרעה בין אינטרסים אלה תלויים במערכת עובדות שכל האנשים הסבירים יכולים להסכים עליהן. ללא בסיס משותף זה, הנמקה משותפת, שתהיה מקובלת גם על אלה שחולקים על התוצאה, הופכת לבלתי אפשרית.

לכן, חשיבה קונספירטיבית שוחקת את האמון הציבורי בשלטון או בגורמי ביקורת אחרים, וכאשר עובדות מסוננות באמצעות מחויבות פוליטיות-מפלגתיות, יש חתירה תחת דליברציה דמוקרטית.

מדע, ולמעשה כל התחומים האקדמיים שלנו, אמורים לספק את העובדות המשותפות. בעוד שאינם חפים מטעויות, קונצנזוס של מומחים שנקבע באמצעות מוסדות עצמאיים וא-פוליטיים כמו אוניברסיטאות וכתבי עת אקדמאים הפועלים על-ידי ביקורת עמיתים מייצגים את המאמץ הקולקטיבי הטוב ביותר שלנו בקביעת עובדות רלוונטיות.

התפיסה הפופוליסטית גורסת כי הממשלה צריכה לייצג לא את כלל האזרחים, אלא את אלה שמבטאים את עמדת הרוב. עמדה שנתפסת כאחידה וקולקטיבית, וניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד

מערכות הממשל בימינו הפכו למורכבות ביותר, כמו גם התלות ההדדית בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שלנו. גם תחום המשפט, כמו תחומי ידע אחרים, הוא מורכב ודורש למידה והתמקצעות. אך הפופוליזם לא מעריך מורכבות ודורש פשטות, שקיפות, מיידיות ואמיתות הנתפסות כמובנות מאליהן. אלו מלוות בדרך כלל בנימה אנטי-אינטלקטואלית הנותנת עדיפות ל'שכל הישר' מאשר לצורות מורכבות יותר של ידע ומומחיות.

3. פופוליזם נגד מערכות איזון ובלימה

שלישית, החלשת מערכות איזון ובלימה. אחת מן הדרכים באמצעותן חברות דמוקרטיות מגנות על עצמן מפני משטרים פופוליסטים המבקשים לדכא את המיעוט או את האופוזיציה, היא מערכת ממוסדת של איזונים ובלמים: מפלגות אופוזיציה, מספר בתי מחוקקים, עיתונות חופשית, רשות שופטת עצמאית וכו'. אלו מאפשרים את תיווכן של העדפות שונות לכדי מדיניות או פעולות הממשל.

בחברות דמוקרטיות אלו, למדע תפקיד מרכזי שכן הוא מאפשר קבלת החלטות המבוססות על ידע וראיות בגיבוי מתודולוגי. קולינס ואוונס טוענים כי התפקיד של מומחיות מדעית בדמוקרטיה דומה לזה של בית שני, עיתונות חופשית או מערכת שיפוטית עצמאית. היא תורמת למערכת האיזונים והבלמים שהכרחית למניעת התדרדרות למודלים אוטוריטריים של שלטון:

“Scientific expertise, when it is working properly, and when it is understood properly, makes it more difficult for a government to do just what it wants. Those with a tendency toward populism understand this and that is why they are likely to be dismissive of scientific expertise and to find ways of undermining its credibility by, for example, suggesting it is driven by the interests of particular social groups or emphasizing its uncertain and provisional nature; claims that are at least superficially similar to ideas developed within the social constructivist analysis of science” (Collins, Harry & Robert Evans, 2019. Populism and Science, Epistemology & Philosophy of Science 56.4, 200-218).

מוסדות המספקים מומחיות מדעית, כמו האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית – הכרחיים לדמוקרטיה פלורליסטית שכן הם מרסנים את הכוח של שליטים נבחרים לטעון שפרשנותם את ההוויה הטבעית והחברתית קיבלה את הסכמתו של העם ולכן נכונה. כלומר, למומחיות מדעית תפקיד חשוב במתח שבין דמוקרטיה פלורליסטית והעם. בדיוק מפני שסמכות מדעית מהווה את אחת ממערכות האיזון והבלימה בדמוקרטיה פופוליסטים מתקיפים אותה כשם שמתקיפים מערכות איזון ובלימה אחרות. כאשר מדובר במומחיות משפטית, הסבר זה מקבל משנה תוקף שכן מוסדות עצמאיים רבים של איזון ובלימה, כגון מוסדות ייעוץ משפטי ובמיוחד מערכות שיפוטיות, מבוססות על מומחיות משפטית.

מוסדות המספקים מומחיות מדעית: האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית – הכרחיים לריסון הכוח של שליטים נבחרים לטעון שפרשנותם קיבלה את הסכמת העם ולכן נכונה

הסבר נפוץ אחד לעליית הפופוליזם הוא ההשפעה של טכנולוגיות מידע חדשניות. ככל שעלות הגישה למידע נמוכה יותר, מומחים נבחנים ביתר קלות; לעתים קרובות הם מאבדים את תפקידם כשומרי הסף. הכעס על הטכנוקרטים מאורגן ביתר קלות, והאמון במוסדות נשחק.

התוצאה היא פתח לפופוליזם, שמתקדם על ידי צורות התעמולה החדשות העומדות לרשות השחקנים הפוליטיים. האינטרנט, והרשתות החברתיות במיוחד, מהווה חממה אידיאלית לחשיבה קונספירטיבית, כך שרבים מהרעיונות האנטי-מדעיים הבולטים ביותר בימינו (מהכחשת שינוי אקלים דרך מטיפים נגד חיסונים), מגיעים עטופים בחבילה בטענה שהמומחיות הראשית הושחתה, ושכבר לא ניתן לסמוך על מדענים להגיד את האמת שכן, בסופו של יום, הכל פוליטי.

התפיסה שמומחים הם אליטות המדכאות את העם ולכן יש לדחות כל עמדת מומחים או התדיינות המבוססת על ידע – מסוכנת לדמוקרטיה. בספרו משנת 2017 The Death of Expertise: The Campaign Against Established Knowledge and Why it Matters עומד ניקולס על הניתוק ההולך וגובר בין המומחים ובין אנשים מן השורה. התזה המרכזית בספר היא שמומחים בארצות הברית מושמצים על ידי הדיוטות הסבורים כי 20 שניות של חיפוש בגוגל שווים לעשרים שנות מחקר או ניסיון, ומבלבלים בין תחושת הבטן המושרית על ידי גוגל לבין ידע ממשי. ההשפעה של גישה אינטרנטית לכמות כמעט בלתי מוגבלת של מידע לא מאומת וחוסר היכולת של כלי תקשורת מבוססים לבדוק עובדות בקנה מידע רחב תורמים כמובן למתח בין מומחיות ופופוליזם.

התזה המרכזית בספר היא שמומחים בארה"ב מושמצים על ידי הדיוטות הסבורים כי 20 שניות של חיפוש בגוגל שווים ל-20 שנות מחקר או ניסיון, ומבלבלים בין תחושת הבטן המושרית על ידי גוגל לבין ידע ממשי

השדה המשפטי, כשדה המכיל גם מומחיות וגם כוח רב, חשוף למתקפות אלו, ואולי אף ביתר שאת לאור אופיו הלא-מדעי, בהשוואה למדעי הטבע ומדעים מדויקים. האליטה המשפטית מוצגת כאליטה ליברלית, המנותקת מהצרכים האמיתיים של העם, ובהיעדר אפשרות ממשית לשלוט באמצעים אלקטורליים מבקשת לכפות את עמדותיה על הציבור באמצעות מערכת המשפט.

כך, למשל, בנאומה בכנס העמותה למשפט ציבורי בשנת 2017, טענה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד כי בעיני בית המשפט:

"ה'דמוס' הפך לדמון, והעם – הריבון האמיתי ביחס למקובל בדמוקרטיה רגילה – הפך לסכנה הניבטת מכל פינה ואורבת לשיטתנו".

הבריחה מהעם, לדעת השרה לשעבר שקד, נובעת:

"מריחוקן של חלק מהאליטות הישנות ממציאות החיים".

אמירות אלו הן חלק מן השיח הפופוליסטי לפיו אליטות מנותקות, בין היתר במערכת המשפט, מתעלמות מ"רצון העם" ומגבילות אותו ממימוש מאווייו. לפי תפיסה זו, בית המשפט, המייצג את אותה אליטה מנותקת, מבקש באמצעות המשפט, ובמיוחד באמצעות מושגי שסתום מעורפלים, לכפות על הציבור עמדות המנוגדות לאלו שהרוב רוצה לקדם באמצעים פוליטיים.

כאשר ההכרעה של שופטי בית המשפט, שאמורים להיות המומחים הגדולים ביותר בתחום המשפט, מרודדת להכרעה פוליטית ותו לא, אין כל חשיבות למומחיות. ואם כך לגבי שופטי בית המשפט העליון, קל וחומר לגבי משפטנים ברמה זוטרה יותר וחוקרים מהאקדמיה. לכן, אין חשיבות לעמדתו של מומחה למשפט חוקתי שטוען כי חוק מסוים פוגע בזכות חוקתית באופן שאינו מידתי ולכן אינו חוקתי, כי זו משקפת רק את עמדתו הסובייקטיבית-ערכית. זוהי עמדתו הפוליטית. לעמדה זו אין שום עדיפות על פני עמדתם הערכית של נציגי הרוב כפי שנבחרו בבחירות דמוקרטיות.

באווירה פופוליסטית, סיווגם של מומחים ואנשי אקדמיה, למשל בתחומי המשפט הציבורי, כאליטה ליברלית, משמש כמכשיר הכפשה שנועד לצייר אקדמאים באופן קריקטורי כאקטיביסטיים פוליטיים ולא כמומחים בתחומם.

לפי תפיסה זו, בית המשפט, המייצג את אותה אליטה מנותקת, מבקש באמצעות המשפט, ובמיוחד באמצעות מושגי שסתום מעורפלים, לכפות על הציבור עמדות המנוגדות לאלו שהרוב רוצה לקדם באמצעים פוליטיים

במלים אחרות, בעידן הפופוליזם, ההתקפה על המומחיות המשפטית משרתת מספר מטרות בו-זמנית: ראשית, ככלי להתנגדות לאליטה ליברלית שנטען כלפיה שהיא מבקשת לכפות על החברה ערכים ליברלים-אוניברסליים תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי. שנית, ככלי להחלשת מערכות עצמאיות של ייעוץ משפטי, אקדמיה משפטית ובמיוחד בתי משפט, העשויים לשמש כמנגנון איזון ובלימה על הכוח השלטוני ואשר מונעים מהכוח הפופוליסטי להתפרץ ללא ריסון. הזלזול במומחיות עלול אפוא לפגוע לא רק בתחומי המדיניות הספציפיים בהם למומחיות יש תרומה ייחודית, אלא גם לאפשר את שינוי המשטר הדמוקרטי בכללותו. מפני סכנות אלה עלינו להישמר.

רשימה זו היא חלק מפרק בדבר "מומחיות במשפט" שעתיד להתפרסם בספר על "מומחיות" בהוצאת המרכז הבינתחומי הרצליה.

יניב רוזנאי הוא פרופ' חבר בבית הספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. בעל תואר דוקטור במשפטים מה-LSE ופוסט דוקטורט מאוניברסיטת חיפה ומ-NYU. תחומי ההתמחות שלו הם משפט חוקתי השוואתי, תאוריה חוקתית, וחקיקה

ד"ר אדם שנער הוא מרצה בכיר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא מתמחה בתיאוריה חוקתית, במשפט חוקתי ובמשפט חוקתי השוואתי.

בדיחה עממית מספרת על בחור צעיר שיצא למסע חובק עולם לחפש את האמת. נפרד ממשפחתו, חצה הרים וימים, ואחרי שנים הגיע למערה ענקית, שבה גרה האמת. אישה קשישה, עורה כבר קמוט וגבה כפוף, שערה לבן ארוך והיא באה בימים אך מלאת ניסיון חיים. ישב אצלה כמה חודשים ולמד את "האמת". כאשר ביקש לחזור למשפחתו ולהיפרד ממנה, ביקשה הקשישה רק דבר אחד. "מה שתרצי", ענה הצעיר.

כשתחזור אל חבריך, אמרה לו האמת, ספר להם ש"אני צעירה ויפהפיה".

כך, בפראפרזה, גם היועמ"ש הנכחי אביחי מנדלבליט. מחזיק בתואר היועמ"ש, שממנו מצפים כולנו לדבוק באמת, להיצמד לחוק, לא להפלות איש פשוט מול נבחרי ציבור ושועי הארץ. לדון את כולם על פי החוק. אבל מנדלבליט מוכיח יום יום את ההיפך. גמישותו וחלקלקות לשונו המשפטית הן כנראה התכונות העיקריות שנדרשות כדי להפוך את המובן מאליו למסובך, מורכב ואחר כך הפוך מהמשמעות שכל אדם סביר מבין.

אני מצפים מהיועמ"ש לדבוק באמת, אבל מנדלבליט מוכיח יום יום את ההיפך. גמישותו וחלקלקות לשונו המשפטית הופכות את המובן מאליו למסובך, מורכב ואחר כך הפוך מהמשמעות שכל אדם סביר מבין

רק לפני ימים אחרים קיבל איום בשידור חי מח"כ מיקי זוהר, וכבר הוא רץ נמהר לסגור את תיק המניות ולא לפתוח חקירה בתיק הצוללות.

״זה איום? זו הבטחה״ • להאזנה לראיון המלא עם ח״כ מיקי זוהר >> https://t.co/uhO8ZNpNSB@zoharm7 @golanyochpaz @AnatDavidov pic.twitter.com/wSiFfzjahl

— 103FM (@radio103fm) October 15, 2020

כבר הוא אץ רץ להודיע שגילה גמליאל "דיווחה אמת" בחקירתה האפידמיולוגית, למרות שמשרד הבריאות נרעש מההדלפה של החקירה –  שבה נטען לא דיווחה אמת על נסיעה לטבריה אלא רק על תפילה בבית כנסת, לכאורה במקום מגוריה בתל אביב. ואז התברר כי מדובר בתקלה של תכנת משרד הבריאות, לפיה גמליאל הקלידה "טבריה" אך התוכנה הזינה "תל אביב", ונשכחה העובדה שגמליאל שיקרה לציבור כשהטיפה לכולנו להשאר בחג בחוג המשפחה הגרעינית המצומצמת, בעוד שהיא עצמה נסעה לעיר אחרת, שהתה בקרב המשפחה המורחבת, והתפללה בבית כנסת ציבורי (ש-20 מתוך 26 מתפלליו נדבקו בקורונה) ואז נפגשה עם עוד שלושה מעובדיה, הדביקה את שלושתם, והגיעה לכנסת, על פי הדיווחים, כשהיא סובלת מתסמינים.

אבל מנדלבליט הוא יועמ"ש רחום וחנון. קצב סגירת התיקים אצלו עולה על קצב פתיחתם. 6 מתוך 7 תיקי שרה נתניהו נסגרו והאחרון נגמר בהסדר תשלום מגוחך.

הכרזתו על כך ש"אין חשד לאירוע פלילי" וכי נתניהו "לא חשוד" בפרשת הצוללות, דקה אחרי חשיפתה בתכנית המקור של רביב דרוקר, הייתה מהירה ממהירות האור, והיא לבדה מעלה חשד שאינטרס ההסתרה גובר על אינטרס חשיפת האמת לציבור.

הכרזתו על כך שנתניהו "לא חשוד" בפרשת הצוללות, דקה אחרי חשיפתה בתכנית המקור של רביב דרוקר, הייתה מהירה ממהירות האור והיא לבדה מעלה חשד שאינטרס ההסתרה גובר על אינטרס חשיפת האמת לציבור

חלפו חודשים ארוכים מאז ומידע עצום נגלה לציבור על פרשת הצוללות ועל מעורבותו של רה"מ נתניהו, חלק מהמידע בקולו של נתניהו עצמו. עברו חודשים בהם שישה ממקורביו הקרובים והצמודים ביותר הואשמו בעבירות פליליות בפרשה זו בדיוק (כלומר מסתבר שדוקא יש בה "היבט פלילי"), ורק נתניהו נשאר יבש נקי ולא יודע על רכש צוללות במיליארדים וספינות שטח במאות מיליוני דולרים. ידע שהוא עצמו הודיע שהסתיר מכל בכירי מערכת הביטחון. ואם הוא הסתיר "את הסוד" כיצד הוא לא יודע? אם ידע להסתיר, כיצד הוא לא יודע מה הוא הסתיר?

צילום מסך מחדשות ערוץ 12

האמת המתגוררת בקצה ההר, חפרה כנראה מנהרת מילוט בתחתית ההר ומשם נזרקים לפח יומיום תיקי חשדות נגד השלטון ונגד ראש השלטון. במערה מתגורר לו מנדלבליט תחת ערימות של ניסוחים:

"הטענות מציגות התנהלות שאינה עומדת בסטנדרטים ראויים של רשות ציבורית העוסקת בנושא כה משמעותי לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל", כתב בחוות דעתו על פרשת המניות, "אולם מתברר כי נכון לעת הזו פעורים חללים בסוגיות חשובות לשם גיבוש תזה פלילית – את החללים הללו לא ניתן למלא במקרה זה באמצעות הנחות, השערות ואמירות כלליות". הוסיף וכתב מנדלבליט על מצבתה של פרשת המניות.

האמת המתגוררת בקצה ההר, חפרה כנראה מנהרת מילוט בתחתית ההר ומשם נזרקים לפח יומיום תיקי חשדות נגד השלטון ונגד ראש השלטון. במערה מתגורר לו מנדלבליט תחת ערימות של ניסוחים

כלומר גילה גמליאל, שרה בממשלת ישראל, הפרה בריש גלי את ההנחיה שלא להתרחק 1000 מטר מהבית ולא להתפלל בחדר סגור עם יותר מעשרה אנשים, אבל לפי מנדלבליט פעורים חללים בתזה שעלולה לסבך אותה בחקירה משטרתית. גמליאל רק הדביקה 3 מאנשי משרדה ולמעשה אין שום הוכחה אחרת שהיא הפרה הנחיות.

נתניהו רק הדביק שישה מיועציו הבכירים והקרובים בנגיף השחיתות בפרשת הצוללות, ולמעשה אין שום הוכחה אחרת שהוא עצמו הפר את החוק.

כי הרי ממה נפשך? אלוף דן הראל העיד בתצהיר לביהמ"ש העליון כי דרש מכתב בחתימתו של נתניהו עצמו, כאשר אותם מקורבים לחצו עליו לבטל את מכרז ספינות השטח. ראש המל"ל דאז יוסי כהן הביא להראל מכתב מהמל"ל שבו ראש הממשלה "מנחה אותו לבטל את המכרז" על ספינות השטח. הראל לא הסתפק בכך ודרש הוראה בכתב ובחתימת נתניהו.

צילום מסך מחדשות ערוץ 12

מכתב כזה לא נשלח כי נתניהו היה מודע למשמעות הפלילית של מכתב כזה וללחץ הבלתי חוקי שהוא מבצע על ראשי מערכת הביטחון לרכוש רק מטיסנקרופ את אותן ספינות שניתן היה לרכוש יותר בזול ממדינה וחברה אחרות. רק מנדלבליט לא מבין משמעויות ורואה "חללים פעורים", שכל אדם סביר רואה בהם הרים של ראיות והוכחות לכך שנתניהו מעורב ושחייבים לפתוח בחקירתו בפרשיות הללו.

מאות לוחמי חיל הים, בכירי מערכת הביטחון שמילאו תצהירים ארוכים לבג"צ באותה עתירה של התנועה לאיכות השלטון, ומאות אלפי מפגינים במשך שנים ובעיקר בחודשים האחרונים, דורשים פתיחת חקירה. רק מנדלבליט עומד וסותם את אותם חללים פעורים.

למעשה בהשאלה מאותה תפילה:

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים , חלולים חלולים….שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים …" (ברכת אשר יצר, תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס' עמוד ב')

מנדלבליט גורם לכך שלא נוכל לעמוד בפני סתימת אחד מהנקבים והפרשה הזו עומדת להתפוצץ בפני כולנו, עם כל הריח הנורא של נקבים חלולים וסתומים ו"חללים פעורים".

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

מה הוא סובייקט? למה מושג זה רלוונטי לבעלי חיים ובני אדם? מה הקשר לשבי וסגר? הדיון במושג הזה ממלא קורסים שלמים באוניברסיטאות בחוגים לפילוסופיה, וסובבים סביבו סמינרים והרצאות רבות במשך עשורים. אני אנסה לתת הסבר קצר מאוד לא ממצה, אך כזה שיעזור לנו להבין את הקשר לדמיון הנפשי בין בני אדם לבעלי חיים. אני בכוונה לא אציין את הסובייקט כאדם כדי שנוכל לבחון אם ניתן להרחיב את המושג גם לבעלי חיים:

מה הוא סובייקט? למה המושג רלוונטי לבעלי חיים ובני אדם? מה הקשר לשבי וסגר? מהו הדמיון הנפשי בין בני אדם לבעלי חיים? בכוונה לא אציין את הסובייקט כאדם כדי שנוכל לבחון אם ניתן להרחיב את המושג גם לבעלי חיים

הסובייקט הוא מונח פילוסופי חדש יחסית. במושגים של אבולוציה כמובן. לפי ויקיפדיה המושג סובייקט, בראשיתו, תיאר מצע (תשתית) ,השומר על זהותו בתהליכי שינוי.

האיזכור הראשון של המושג סובייקט בשימוש פילוסופי הוא במאה ה-17 על ידי דקארט. דקארט השתמש במונח התשתית והרחיב את משמעות הסובייקט לכזה שיש לו אוטונומיה, מודעות, וחירות לבחור. קאנט פיתח את תפישת הסובייקט כבעל תבונה (תפיסה המאתגרת את ההרחבה לבעלי חיים), המאפשרת לו לנהוג במוסריות.

על בסיס התפישה של קאנט החלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 להתבסס תפישה לפיה הסובייקט הוא גם כזה שכפוף לגורם אחר גדול ממנו. הסטרוקטורליסטים כבר לא מגדירים את הסובייקט כ"אדון של עצמו ושל הטבע" אלא כ"בעל ריבונות עצמית ובעל חירות משתנה". בניסיונם לתאר תופעות אנושיות בצורה מבנית תלו את הגורם אליו כפוף הסובייקט בשפה. לאקאן מגדיל את תפישת השפה ומתייחס אל הלא מודע האנושי בתור כזה המובנה כשפה.

במילים אחרות הסובייקט הוא בעל החופש לבחור אך גם זה שנתון תחת משהו גדול ממנו: שלטון/ארגון/שפה. הסובייקט הוא בעל ריבונות עצמית בתוך מציאות חיצונית גדולה ממנו.

עד פה זה דיון פילוסופי מעניין יותר או פחות, אבל מה הקשר לבעלי חיים? שהרי זה נושאו של הבלוג ואנו כסובייקטים כפופים אליו.

ובכן, נבחן את עולם החי בהקשר של בחירה:

האם בעלי חיים בטבע יכולים לבחור?

לסובייקט ריבונות עצמית במציאות חיצונית גדולה ממנו. זה דיון פילוסופי, אך מה הקשר לבע"ח? הרי זה נושא הבלוג ואני כסובייקט כפוף אליו. נבחן את עולם החי בהקשר של בחירה: האם בע"ח בטבע יכולים לבחור?

בכל תצפית בבעלי חיים בסביבתם הטבעית אפשר לראות מגוון התנהגויות. מחקרי התנהגות בעלי חיים כמו של ג'יין גודול (שימפנזים), רוברט ספולסקי (בבונים) ואחרים שחקרו את בעלי החיים בסביבתם הטבעית, העידו על דפוסי אופי שונים של פרטים שונים באוכלוסייה הנחקרת ואף העידו על שינויים בבחירות שעשו הפרטים באוכלוסיה בהתאם לסביבת המחיה ורמת הלחץ שהיה בה.

כל דייג ידע לומר שאין דג אוטומטי, אלא צריך לפתות אותו בפיתיון מתאים ולחכות, ויש גם מקום להרבה מזל – לפעמים הדג בוחר פשוט לא לנגוס בפיתיון, ואז אתה חוזר עם דלי ריק.

האם בחירה היא אינסופית? עיקרון המציאות מכתיב כי לא כך הדבר. ניתן לבחור רק מבין מה מתאפשר. המציאות שבה האחר מאיים לטרוף היא מציאות קשה המגבילה את החופש של כל חיה החוששת לחייה בטבע.

מהו שבי?

שבי הוא שלילת החופש לנוע. הגבלת התנועה היא שלילה ברורה של החופש של הסובייקט לבחור לשנות את מיקומו במרחב. מתי המציאות החיצונית הופכת לאקט של שלילת החופש? ברגע שמדובר בצעד מכוון, חופש הבחירה של הסובייקט נשלל ממנו ומתרחש שבי. למשל, ההבדל המשמעותי בין נפילה לבור וכליאה בבור.

האם תופעת השבי קיימת בקרב בעלי החיים?

בעלי חיים שובים בעלי חיים אחרים במקרים מאוד מיוחדים ולמטרה אחת – לאכילה. לרוב משך בזמן בין לכידה לאכילה הוא אפסי ואז אין בעצם שבי. אנחנו רואים את המעשה כקשה וברוטלי כאשר חיה אחת טורפת חיה אחרת, אך המטרה של הזנה וחוק הטבע מאפשרים אותה (מצחיק שצריך חוק כדי להכשיר בעינינו דבר טבעי כמו טריפה). יש מקרים בהם בעלי חיים משאירים את הטרף חי לזמן מה, כמו העכביש שלוכד את הטרף בין קוריו עד שיבוא לאכול אותו, ויש דיווחים על חתולים ששיחקו עם טרפם שעה ארוכה עד שהרגו אותו או שחררו אותו לחופשי.

יש מקרים בהם בעלי חיים משאירים את הטרף חי לזמן מה, כמו העכביש שלוכד את הטרף בין קוריו עד שיבוא לאכול אותו, ויש דיווחים על חתולים ששיחקו עם טרפם שעה ארוכה עד שהרגו אותו או שחררו אותו לחופשי

הגבלת התנועה בבעלי חיים פוגעת ביכולת שלהם להגן על עצמם, לשחר אחר מזון, להתרבות, ובעצם לקיים כל פעילות חיים בסיסית. מבחינה רגשית היכולת לנוע מאפשרת את פעילות שאר מערכות הרגש על פי פאנקספ. בראש ובראשונה מערכת ה-SEEKING אשר בעזרתה מפיק בעל החיים הנאה מכל פעולה שהוא מבצע, ובזכותה הוא שואף להמשיך ולפעול בעולם. הסקרנות הטבעית של בעל החיים לנוע לחפש ולהשיג משאבים כמו אוכל או בני זוג לרביה מונעת באמצעות תגמול במערכת ה-SEEKING, ובלעדיה יפסיק בעל החיים את פעולותיו הקריטיות האלו וימות.

עם התפתחות החקלאות מליקוט וטריפה לגידול וביות החל האדם ללכוד בעלי חיים למטרות נוספות מאכילה, ואף שמר את בעלי החיים בחיים עד לשחיטתם ואכילתם או למטרות איסוף חלב וביצים לצרכי אכילה. כאן החלה תופעה שנמשכת עד היום והיא שביה של בעלי חיים. כיום חקלאות הבשר העופות והדגים נשענת בעיקר על צורת גידול זו; בבקר ובעופות באופן מוחלט אך גם בדגה תופס גידול הדגים בבריכות וכלובים מקום רב יותר ויותר.

חיות המשק בויתו כבר לפני 8000 שנה, וזמן דומה עבר מאז ביות כלבי הבית וחיות משק נוספות. החזקה וגידול בשבי של ציפורים ודגי נוי הפכה לתחביב פופולרי במאה ה-19 וה-20, וקודם לכן השתמשו ביונים לשליחת דואר. שימושים נוספים בחיות נוספות היו קיימים גם כן.

וכמובן – ישנם גני החיות והקרקסים שהשתמשו בבעלי החיים למטרות תיירות ובידור. כיום משלבים גני החיות שימוש בבעלי חיים לתיירות עם הקמת גרעיני רביה שמורים להשבה לטבע לצמצום הפגיעה במגוון החי על ידי בני האדם.

עם התרחבות השימוש בכליאת בעלי חיים השתנתה ההיכרות של האדם עם חיות. בני אדם ראו חיות בתדירות גבוהה בהרבה וזכו להכיר מינים רבים מאוד של בעלי חיים. בעיקר בזכות גני החיות שהנגישו את המגוון בטבע לבני האדם. אך עם זאת ההיכרות של האדם עם בעלי החיים הייתה בעיקר עם בעלי חיים הנמצאים בשבי. ולאט לאט החלו לשים לב שתיאורי התצפיות של בעלי חיים בטבע לא דומים כלל למוצג בפני המבקרים בגני החיות.

ההיכרות של האדם עם בעלי החיים הייתה בעיקר עם בעלי חיים הנמצאים בשבי. ולאט לאט החלו לשים לב שתיאורי התצפיות של בעלי חיים בטבע לא דומים כלל למוצג בפני המבקרים בגני החיות

החיות בגנים היו משועממות, לא טרפו או ברחו, ואף הרבייה נפגעה לא מעט. לעתים היו מוזנחות וחולות עקב גידול לא מותאם, וחלקן אף מדוכאות או חרדות ותוקפניות.

דוגמה טובה לפער הזה היא מידת ההיכרות של האדם עם הגורילה. ניסיונות לכידה כושלים הביאו לכך שבני אדם לא זכו להכיר בגני חיות את מין הגורילה הנקרא גורילת ההר, שהיא תת-מין של המין גורילה מזרחית. יותר נפוץ לראות בגנים את תת המין – גורילת השפלה המזרחית. סיבה אחת לכך היא הקושי לגדל את גורילת ההר, שמגיבה בתוקפנות קשה ואלימה לכל ניסיון לגידול בשבי. סיבות נוספות נעוצות במספר הנמוך של פריטים המציב אותן בסכנת הכחדה.

דיאן פוסי שחיה וחקרה את גורילות ההר וסיפרה את סיפורה בספרה גורילות בערפל (שלימים עובד לסרט מצליח בכיכובה של סיגורני וויבר) תיארה את הצד השליו והנעים באופיה של חיה מופלאה זו. ניסיונות לשבות את הגורילות הללו הציגו בפני האדם את הצד האלים והמסוכן שלהן ואילו צפיה בהן בטבע הציגו את הצד הרגוע והמקבל שלהן.

מרטין סליגמן היה פסיכולוג וחוקר, שהביא לעולם את בשורת הפסיכולוגיה החיובית. בין השאר הוא ניסה להבין את נטייתם של בני אדם להגיב באופן שלילי למצבים של חוסר אונים. הוא הסביר את מה שהוא קרא חוסר אונים נרכש באמצעות ניסוי בכלבים. בניסוי הושם כלב בתנאים בהם הוא קיבל שוק חשמלי ללא תלות במעשיו בכלוב, כך שלא הייתה לו שליטה כלל במצבו, והשוק שקיבל הגיע בלא שליטתו. הוא היה חסר אונים. הכלב הגיב בדיכאון אדישות ופעילות נמוכה עד כדי הפסקת אכילה ושתיה, התנהגויות שהמשיכו זמן רב לאחר תום הניסוי.

החיות בגנים היו משועממות, לא טרפו או ברחו, ורבייתן נפגעה לא מעט. לעתים היו מוזנחות וחולות עקב גידול לא מותאם, וחלקן אף מדוכאות או חרדות ותוקפניות. גורילת ההר, למשל, הגיבה בתוקפנות קשה ואלימה לכל ניסיון גידול בשבי

טמפל גרנדין היא חוקרת במדעי ההתנהגות שפיתחה מספר עקרונות רווחה לבעלי חיים בשבי ובעיקר בעלי חיים המוחזקים בחיים למטרות שחיטה ואף פיתחה מספר כלים שיאפשרו שחיטה פחות מפחידה ומסבה סבל ממה שהיה נהוג. כמובן שישנם כאלו שיתנגדו לעצם השחיטה והאכילה, אך גרנדין טוענת שהיא כאוטיסטית מסוגלת להיות רגישה יותר לסבלם של בעלי החיים.

היום, בגני חיות, מקפידים על קיום העשרות חווייתיות עבור בעלי החיים בשבי לשמירה על רווחתם ומצבם הנפשי של בעלי החיים הנמצאים בשבייה. קיימות תכניות בינלאומיות לפיתוח גרעיני רביה והשבת חיות לטבע, לצד פיקוח והצבת סטנדרטים מקובלים לגדלי תצוגות וקיום פינות הסתתרות לחיות המוצגות כאשר הן זקוקות לכך. הספר 'איש בגן החיות' של דייויד גראנט מתאר את כליאתו מרצון של אדם בגן חיות בעקבות ריב עם בת זוגו. הוא מתאר שם בצורה מרתקת את חוויית הפומביות של הכלוא בתצוגה לצד הצורך בהסתתרות ופרטיות. גם כאן ניתן לראות את הדמיון הנפשי ביננו לבין החיות.

למה שבי גורם לחוסר אונים בבעלי חיים וביות לא?

אם שבי גורם לצמצום הבחירה של בעל החיים ולחוסר אונים, מדוע ביות לא עושה כך באותה מידה? יש שיאמרו שביות שנעשה בכליאה פיזית (רצועה/גדר) מתחזק את תחושת חוסר האונים הנרכש ומנציח את הדיכאון. לעומתו אפשור בחירה בתנועה (האפשרות לנוע) לצד אוכל בשפע ומניעת רעב – משפרים מאוד את מצבם של בעלי החיים עד כדי חיים רגשיים מלאים כמו שיש לחתולים וכלבים לצידם של בני אדם.

יחד עם זה הצמצום החברתי שנגזר על חיה מבויתת שלא חיה בקבוצה הטבעית שלה או בתנאי גידול ומחיה טבעיים, משפיעים על השעמום והשלכותיו השליליות, לצד כמובן פערים נוספים בתנאים הקיימים לגידול חיות אלו – גמילה מהירה מדי מהאם, סכנות החיים בעיר וכו'.

הספר 'איש בגן החיות' של דייויד גראנט מתאר כליאה מרצון של אדם בגן חיות בעקבות ריב עם בת זוגו. מתוארת חוויית הפומביות של הכלוא בתצוגה לצד הצורך בהסתתרות ופרטיות. גם כאן ניתן לראות את הדמיון הנפשי ביננו לבין החיות

למה גורם שבי בבני אדם?

כמו לשאר בעלי החיים, חופש התנועה לבני אדם חשוב ביותר. מלבד עונש מוות ועינויים – הכליאה היא העונש החמור ביותר שחברות בוחרות להשית על פרטים שעברו על החוק. תגובותיהם הרגשיות של אסירים בתחילת תקופת המאסר מזכירים את תופעות הדיכאון המוכרות לנו מהדוגמאות לעיל. שביית אסירי מלחמה תמיד נמצאת תחת דאגה גדולה, בשל היעדר הפיקוח בתוך המדינה ברוב המקרים, ולשם כך פועל הצלב האדום רבות לשיפור מצבם של אסירים אלו.

הדוגמה הקרובה ביותר למצב זה היא מצבו של גלעד שליט בתחילת השבי, אשר היה קשה והתאפיין במרכיבים דיכאוניים. בהמשך, עם התערבות רפואית, השתפרו תנאי השבי שלו ובהתאמה גם מצבו הנפשי. התאפשרה לו תנועה מסוימת ותקשורת עם שוביו והוא שרד את תקופת השבי הארוכה.

כמו בשאר בעלי החיים – מצבי אי ודאות וחוסר אונים באדם מעלים את תחושת התסכול הדיכאון והחרדה. אלו מלווים ברמות גבוהות של הורמון הדחק הנקרא קורטיזול.

רוברט ספולסקי, שהוזכר קודם בזכות מחקריו בבבונים, בדק את רמות הקורטיזול של הקופים, ומצא שקופים ממעמד נמוך שחווים אפשרות מצומצמת לבחירה בחייהם בקבוצה ניחנים ברמות גבוהות של קורטיזול. ההורמון הזה מתואר על ידי ספולסקי כיעיל בניהול מצבי חירום מבחינת זרימת דם למערכות חיוניות ועוד, אך רעיל לטווח הארוך וגורם לנזקים הנגרמים מחומציות הקיבה ומחלות רבות נוספות.

מסיבה זו הוא קרא לאחד מספריו בנושא: 'מדוע לזברות אין אולקוס'. שם הוא מתאר כי לטווח קצר של דקות – הקורטיזול כאמור יעיל, למשל במצבי בריחה וסטרס קצר, אך בתנאי חיים רוויי סטרס כמו בחיים של בני האדם במאה העשרים – הקורטיזול גורם למחלות רבות.

הדוגמה הקרובה ביותר למצב זה היא מצבו של גלעד שליט בתחילת השבי, אשר היה קשה והתאפיין במרכיבים דיכאוניים. בהמשך, עם התערבות רפואית, השתפרו תנאי השבי שלו ובהתאמה גם מצבו הנפשי

כך גם גורלם של אנשים הנמצאים בסגר הקורונה לזמן ארוך. פגיעה בחופש התנועה היא פגיעה ביכולתו של הסובייקט לבחור את המיקום במרחב ברמה הבסיסית ביותר. לכן הגבלת התנועה היא בעצמה גורם דחק ראשון במעלה.

צמצום קשרים חברתיים, בידוד חברתי, ריחוק חברתי, צמצום מפגשים עם קרובים, צמצום בלמידה ובחינוך הפורמלי, פגיעה בפרנסה, צמצום חוויות חיוביות כמו אירועי תרבות, נופש, קניות ועוד – כל אלו פוגעים קשות במצבם הנפשי של אנשים כאשר הדבר מתקיים לאורך זמן. לצד אלו יש להוסיף את השהייה הלא נוחה במרחב קטן עם בני משפחה, כאשר לעיתים מתיחויות קטנות עלולות להחמיר לכדי משבר קשה.

הדאגה הגדולה שקיימת בציבור לגבי טיב הסגר לא מגיעה בהפתעה. מניעת תנועה היא פגיעה קשה ביותר בחופש האדם. הנימוק לפגיעה כזו חייב להיות מוצק ויציב ובלתי ניתן לערעור. רק כך נשארת תחושת הבחירה לציות לחוק ופונקציית הסובייקט נשמרת. אך כאשר רואים שרבים בסביבה ובקרב נבחרי הציבור לא נמצאים תחת המגבלה הזו, עולה תחושת חוסר האונים הנרכש, ואתו עולה תחושת הדיכאון והחרדה.

בכל חיה, ובכל אדם כחלק מהחיות, קיימת גורילת שפלה מערבית אשר מסוגלת להישאר בסגר כאשר היא נדרשת. אך גם קיימת גורילת הר תוקפנית, אשר מסוגלת להילחם עד חורמה כשהיא חשה שהסגר בלתי נסבל עבורה וחסר הצדקה.

מניעת תנועה היא פגיעה קשה בחופש. נימוקיה חייבים להיות מוצקים. רק כך נשארת תחושת הבחירה לציית לחוק. כשרבים, ובהם נבחרי ציבור, אינם תחת המגבלה, עולה תחושת חוסר האונים ואתה הדיכאון והחרדה

טיפול

לפי עקרונות פסיכואנליטיים מנחים מסוימים, מטרת טיפול נפשי היא השבת חופש הבחירה לסובייקט. הפסיכולוג ד"ר יהודה ישראלי מתאר את הגורם לחרדה כמה שמהווה איום על הסובייקט. השאיפה למלא את החסר, לנוע, לתור אחר מה שאין, זוהי שעתו היפה של הסובייקט, זו הנאתו האמיתית, והפגיעה בחופש לעשות כן – היא החרדה האמיתית.

הטיפול העצמי של אנשים הכפופים לסגר הקורונה, מתגלם בין היתר במחאה, ביציאה להפגנות ובהגשמת חופש התנועה בתהלוכות. אצל אחרים זה יכול להתבטא בקיום חתונות המוניות ומסיבות הדבקה, ואצל רבים בסתם טיולים וריצה בפארק. בכך מראים אלו שחשים את הדיכאון של הסגר, הסובייקטים הכלואים שנשלל מהם החופש – את הדרישה לתנועה, את החיוניות של חופש הבחירה בהסתגרות – על מנת לקיים את הסובייקט.

מילה על טיפול הנעזר בבעלי חיים. אני מרצה כבר שנה שניה קורס על הדמיון הנפשי בין אדם לחיה, בתכנית לטיפול הנעזר בבעלי חיים של מכללת אורנים. התכנית בניהול המשותף של גל חכים וענבר בראל מבקשת לראות את הסובייקט שבחיה ומדגישה את ההיעזרות בבעלי החיים המתבססת על רצונם הטבעי של בעלי החיים ביצירת קשר מעצם היותם סובייקטים. הטיפול נשען על הכרה בסובייקט שבחיה כאמצעי מרפא להכרה בסובייקט של המטופל. בתכנית מרצה גם ד"ר אריאל צבל שכתב מאמר על ספרה של טמפל גרנדין ומצורף פה לקריאה נוספת. זוהי התכנית לטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים במכללת אורנים:

הרצאתו של ד"ר יהודה ישראלי:

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.