בעשורים האחרונים, וביתר שאת לאחר התפרקות ברית המועצות, החלה דמוקרטיזציה מואצת במדינות רבות בעולם. זו התאפיינה באימוצם והעמקתם של עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם ושלטון החוק, ובחיזוקם של בתי משפט חוקתיים.

בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה ואף לשינוי כיוון. תחת דמוקרטיזציה מואצת, אנו עדים למשבר של דמוקרטיות חוקתיות, שבמרכזו עליית הפופוליזם והלאומנות. במדינות שונות, מנהיגים פופוליסטים עושים שימוש לרעה בכלים משפטיים וחוקתיים כדי לשחוק את הסדר הדמוקרטי.

בשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה מדמוקרטיזציה מואצת למשבר של דמוקרטיות חוקתיות. במרכזו עליית הפופוליזם והלאומנות, ושימוש לרעה של מנהיגים פופוליסטים בכלים חוקתיים לשחיקת הסדר הדמוקרטי

שחיקה דמוקרטית זו היא לרוב הליך הדרגתי ועדין, אך כזה שמביא עדיין לריקבון משמעותי בשלושה מרכיבי יסוד של הדמוקרטיה:

1. בחירות תחרותיות.
2. זכויות ליברליות לחופש ביטוי והתאגדות.
3. שלטון החוק.

בשיאה, שחיקה זו עשויה להביא לשינוי יסודי וכולל בשיטת המשטר של המדינה, כולל החדרת אלמנטים סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים, כפי שאירע בהונגריה, פולין וטורקיה.

כדי לחזק את השלטון הקיים ולהקשות כמה שיותר על האפשרות להחלפה אמיתית שלו, מנסה השלטון הפופוליסטי להתנער מהמגבלות העקרוניות האמורות לחול על כוחו בדמוקרטיה חוקתית ולהחליש את האיזונים והבלמים. לשם כך, פועל השלטון כדי להחליש את שומרי הסף ואת מנגנוני הבקרה החיצוניים והפנימיים על השלטון, ובכללם המגבלות החוקתיות, מערכת המשפט, מערכות אכיפת החוק, השירות הציבורי, ארגוני זכויות אדם והתקשורת. רטוריקה פופוליסטית והסתה נגד בעלי עמדות נוגדות וביקורתיות, תוך הישענות על ערכים לאומיים ודתיים, מסייעים לשלטון להשיג תמיכה במהלכים אלו.

פופוליזם, בהתאם לאחת ההגדרות המובילות, מחלק את העולם לטובים ולרעים – אנחנו והם. הפופוליזם מנגיד את "העם" — הטוב ובעל השכל הישר הפועל לפי עקרונות טבעיים ופשוטים, ולרוב לאומיים, מול "האליטות"  — קבוצות בעלות השקפת עולם התומכת ברעיונות ליברליים אוניברסליים. המנהיג הפופוליסט טוען שהוא – ורק הוא – מייצג נאמנה את 'העם' האמיתי. היות שהעם לא מדבר בקול אחד, מסתמך הפופוליסט על כלל הכרעת הרוב. הרוב מייצג את העם שהוא הריבון 'הכל-יכול' ולפיכך הפופוליזם רואה במגבלות חוקתיות על כוחו של הרוב, כגון ביקורת שיפוטית, שומרי סף, ומערכות איזון ובלימה כאנטי-דמוקרטיות ופועל להחלשתן.

המנהיג הפופוליסט טוען שהוא מייצג נאמנה את 'העם' האמיתי, ומסתמך על הכרעת הרוב, המייצג את העם, הריבון 'הכל-יכול'. הפופוליזם רואה אנטי-דמוקרטיות במגבלות חוקתיות על כוח הרוב, כמו ביקורת שיפוטית ושומרי סף

1. פופוליזם נגד פלורליזם

נקודה מרכזית היא שבניגוד לתפיסה הדמוקרטית, המבוססת על שוק דעות חופשי והכרעה בין מגוון עמדות באמצעות מנגנונים דמוקרטיים, הפופוליסט הוא אנטי-פלורליסט. המנהיג הפופוליסט מבקש לדבר בשם האומה בכללותה, כאילו העם מדבר בקול אחד. לשם כך עליו לפתור את הסתירה בין טענה זו ובין נוכחות אלו שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון הוא פשוט; עמדות הנוגדות את תפיסת עולמו אינן לגיטימיות.

תוצאה אחת של עליית הפופוליזם, שלא מקבלת מספיק תשומת לב בשיח, היא ההתקפה על המומחיות המדעית, מה שמכונה לעתים "המרד נגד מומחיות". להתקפה זו מספר הסברים: ראשית, אחת התכונות הברורות ביותר של פופוליזם היא התנגדות ל"אליטה ליברלית", השואבת את כוחה מהשכלתה וממעמדה המקצועי. השלטון הפופוליסטי טוען שהאליטות מחזיקות במוסדות השלטון ומקדמות את סדר יומן, בעוד העם מודר ממוסדות אלה. לכן, כדי לפתור את הבעיות העומדות בפני המדינה, יש להחליש את 'שלטון האליטות' ולבחור מנהיגים שיפעלו בהתאם ל'רצונו האמיתי' של העם.

הטענה היא שגופים 'טכנוקרטיים' שאינם נבחרים, כמו רשויות עצמאיות בעלות מומחיות, חולקים את הכוח הריבוני עם נבחרי הציבור ולעתים הם השולטים.

התנועה הפופוליסטית מתיימרת להיות ניסיון של הציבור להחזיר לעצמו את כוחו וסמכויותיו, הנרמסות לכאורה על-ידי הבירוקרטיה והמומחים. כך למשל, בעקבות הצבעת הברקזיט על יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, הכריז הפוליטיקאי הבריטי מייקל גוב:

“I think the people of this country have had of experts with organisations with acronyms saying that they know what is best and (getting it consistently wrong". (Michael Gove)

על רקע זה, למשל, ניתן להבין את אלה המכחישים את השינוי האקלימי והתרומה האנושית למשבר האקלים. למרות הקונצנזוס המדעי סביב שינויי האקלים, מהלך הנגד מבקש לכפור בעצם הסמכות המדעית ולהציגה כמוטה או כבעלת אינטרס. כך גם במאבק נגד מערכות המשפט והמומחיות המשפטית.

המנהיג הפופוליסט מדבר בשם האומה, כאילו העם מדבר בקול אחד. לכן עליו לפתור את הסתירה בין זה לבין אלו שאינם מזדהים עם הפרוגרמה הפופוליסטית. הפתרון פשוט: עמדות נוגדות לתפיסת עולמו אינן לגיטימיות

2. פופוליזם נגד דמוקרטיה ליברלית

שנית, את ההתקפה הפופוליסטית יש להבין על רקע המתח בין פופוליזם ודמוקרטיה ליברלית. כל חברה דמוקרטית מבוססת על הרעיון שלאזרחים תפקיד חשוב בקביעת האופן בו הם נשלטים. אולם כדי שרעיון דמוקרטי זה יכובד, הציבור או העם (‘The People’) נתפס כמערכת של פרטים שעדיפויותיהם בסוגיות שונות מגוונות וניתנות לשינוי. העדפות אלו משתכללות לידי הכרעה ציבורית באמצעות תהליכים סדורים של קבלת החלטות דמוקרטית, בדרך-כלל בהתאם להכרעת הרוב.

עקרונות דמוקרטים דורשים כי גם עמדות מיעוט תזכינה לכיבוד ותילקחנה בחשבון. כלומר, הדמוקרטיה הפלורליסטית מכילה דעות שונות ונוגדות. בניגוד לכך, התפיסה הפופוליסטית גורסת, הלכה למעשה, כי הממשלה צריכה לייצג לא את כלל האזרחים, אלא את אלו המבטאים עמדה פרטיקולרית – את זו של הרוב.

מרגע שגובשה או בוטאה, עמדה זו נתפסת כעמדה אחידה וקולקטיבית המשקפת את הציפייה הלגיטימית של כלל החברה, ושניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד. קול השלטון (ופעמים רבות מדובר בשליט) הוא קול העם. עמדות חורגות או נוגדות – לרבות כאלו של מדענים או מומחים – אינן לגיטימיות, שכן הן חותרות תחת התפיסה האורגנית של הציבור.

השלטון הפופוליסטי כופר ברעיון המדעי שכן לפיו 'האמת' נוצרת על-ידי פרשנותו של המנהיג בדבר רצון העם. מודלים אחרים של 'חקר האמת' רק מחלישים את המדינה. תחת פוליטיקה פופוליסטית אין צורך בשקרים או ב'קטיף דובדבנים' של ראיות מחקריות כדי לתמוך במדיניות השלטונית, שכן יש רק את הרצון האורגני של הציבור. לא בכדי, המילה “post-truth” נבחרה למילת השנה על-ידי מילוני אוקספורד בשנת 2016. התעלמות מאמיתות כפי שנתפסות על ידי מוסדות מדעיים או עיתונאיים הפכה להיות חשובה פוליטית.

הפופוליזם מעמיק את המרד במומחיות כדי לחתור תחת תחושה משותפת של אמיתות עובדתיות. אזרחי הדמוקרטיה הליברלית נכנסים לזירה הפוליטית עם אינטרסים מנוגדים, אולם משא ומתן והכרעה בין אינטרסים אלה תלויים במערכת עובדות שכל האנשים הסבירים יכולים להסכים עליהן. ללא בסיס משותף זה, הנמקה משותפת, שתהיה מקובלת גם על אלה שחולקים על התוצאה, הופכת לבלתי אפשרית.

לכן, חשיבה קונספירטיבית שוחקת את האמון הציבורי בשלטון או בגורמי ביקורת אחרים, וכאשר עובדות מסוננות באמצעות מחויבות פוליטיות-מפלגתיות, יש חתירה תחת דליברציה דמוקרטית.

מדע, ולמעשה כל התחומים האקדמיים שלנו, אמורים לספק את העובדות המשותפות. בעוד שאינם חפים מטעויות, קונצנזוס של מומחים שנקבע באמצעות מוסדות עצמאיים וא-פוליטיים כמו אוניברסיטאות וכתבי עת אקדמאים הפועלים על-ידי ביקורת עמיתים מייצגים את המאמץ הקולקטיבי הטוב ביותר שלנו בקביעת עובדות רלוונטיות.

התפיסה הפופוליסטית גורסת כי הממשלה צריכה לייצג לא את כלל האזרחים, אלא את אלה שמבטאים את עמדת הרוב. עמדה שנתפסת כאחידה וקולקטיבית, וניתנת לייצוג בידי שלטון או שליט יחיד

מערכות הממשל בימינו הפכו למורכבות ביותר, כמו גם התלות ההדדית בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שלנו. גם תחום המשפט, כמו תחומי ידע אחרים, הוא מורכב ודורש למידה והתמקצעות. אך הפופוליזם לא מעריך מורכבות ודורש פשטות, שקיפות, מיידיות ואמיתות הנתפסות כמובנות מאליהן. אלו מלוות בדרך כלל בנימה אנטי-אינטלקטואלית הנותנת עדיפות ל'שכל הישר' מאשר לצורות מורכבות יותר של ידע ומומחיות.

3. פופוליזם נגד מערכות איזון ובלימה

שלישית, החלשת מערכות איזון ובלימה. אחת מן הדרכים באמצעותן חברות דמוקרטיות מגנות על עצמן מפני משטרים פופוליסטים המבקשים לדכא את המיעוט או את האופוזיציה, היא מערכת ממוסדת של איזונים ובלמים: מפלגות אופוזיציה, מספר בתי מחוקקים, עיתונות חופשית, רשות שופטת עצמאית וכו'. אלו מאפשרים את תיווכן של העדפות שונות לכדי מדיניות או פעולות הממשל.

בחברות דמוקרטיות אלו, למדע תפקיד מרכזי שכן הוא מאפשר קבלת החלטות המבוססות על ידע וראיות בגיבוי מתודולוגי. קולינס ואוונס טוענים כי התפקיד של מומחיות מדעית בדמוקרטיה דומה לזה של בית שני, עיתונות חופשית או מערכת שיפוטית עצמאית. היא תורמת למערכת האיזונים והבלמים שהכרחית למניעת התדרדרות למודלים אוטוריטריים של שלטון:

“Scientific expertise, when it is working properly, and when it is understood properly, makes it more difficult for a government to do just what it wants. Those with a tendency toward populism understand this and that is why they are likely to be dismissive of scientific expertise and to find ways of undermining its credibility by, for example, suggesting it is driven by the interests of particular social groups or emphasizing its uncertain and provisional nature; claims that are at least superficially similar to ideas developed within the social constructivist analysis of science” (Collins, Harry & Robert Evans, 2019. Populism and Science, Epistemology & Philosophy of Science 56.4, 200-218).

מוסדות המספקים מומחיות מדעית, כמו האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית – הכרחיים לדמוקרטיה פלורליסטית שכן הם מרסנים את הכוח של שליטים נבחרים לטעון שפרשנותם את ההוויה הטבעית והחברתית קיבלה את הסכמתו של העם ולכן נכונה. כלומר, למומחיות מדעית תפקיד חשוב במתח שבין דמוקרטיה פלורליסטית והעם. בדיוק מפני שסמכות מדעית מהווה את אחת ממערכות האיזון והבלימה בדמוקרטיה פופוליסטים מתקיפים אותה כשם שמתקיפים מערכות איזון ובלימה אחרות. כאשר מדובר במומחיות משפטית, הסבר זה מקבל משנה תוקף שכן מוסדות עצמאיים רבים של איזון ובלימה, כגון מוסדות ייעוץ משפטי ובמיוחד מערכות שיפוטיות, מבוססות על מומחיות משפטית.

מוסדות המספקים מומחיות מדעית: האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות החופשית – הכרחיים לריסון הכוח של שליטים נבחרים לטעון שפרשנותם קיבלה את הסכמת העם ולכן נכונה

הסבר נפוץ אחד לעליית הפופוליזם הוא ההשפעה של טכנולוגיות מידע חדשניות. ככל שעלות הגישה למידע נמוכה יותר, מומחים נבחנים ביתר קלות; לעתים קרובות הם מאבדים את תפקידם כשומרי הסף. הכעס על הטכנוקרטים מאורגן ביתר קלות, והאמון במוסדות נשחק.

התוצאה היא פתח לפופוליזם, שמתקדם על ידי צורות התעמולה החדשות העומדות לרשות השחקנים הפוליטיים. האינטרנט, והרשתות החברתיות במיוחד, מהווה חממה אידיאלית לחשיבה קונספירטיבית, כך שרבים מהרעיונות האנטי-מדעיים הבולטים ביותר בימינו (מהכחשת שינוי אקלים דרך מטיפים נגד חיסונים), מגיעים עטופים בחבילה בטענה שהמומחיות הראשית הושחתה, ושכבר לא ניתן לסמוך על מדענים להגיד את האמת שכן, בסופו של יום, הכל פוליטי.

התפיסה שמומחים הם אליטות המדכאות את העם ולכן יש לדחות כל עמדת מומחים או התדיינות המבוססת על ידע – מסוכנת לדמוקרטיה. בספרו משנת 2017 The Death of Expertise: The Campaign Against Established Knowledge and Why it Matters עומד ניקולס על הניתוק ההולך וגובר בין המומחים ובין אנשים מן השורה. התזה המרכזית בספר היא שמומחים בארצות הברית מושמצים על ידי הדיוטות הסבורים כי 20 שניות של חיפוש בגוגל שווים לעשרים שנות מחקר או ניסיון, ומבלבלים בין תחושת הבטן המושרית על ידי גוגל לבין ידע ממשי. ההשפעה של גישה אינטרנטית לכמות כמעט בלתי מוגבלת של מידע לא מאומת וחוסר היכולת של כלי תקשורת מבוססים לבדוק עובדות בקנה מידע רחב תורמים כמובן למתח בין מומחיות ופופוליזם.

התזה המרכזית בספר היא שמומחים בארה"ב מושמצים על ידי הדיוטות הסבורים כי 20 שניות של חיפוש בגוגל שווים ל-20 שנות מחקר או ניסיון, ומבלבלים בין תחושת הבטן המושרית על ידי גוגל לבין ידע ממשי

השדה המשפטי, כשדה המכיל גם מומחיות וגם כוח רב, חשוף למתקפות אלו, ואולי אף ביתר שאת לאור אופיו הלא-מדעי, בהשוואה למדעי הטבע ומדעים מדויקים. האליטה המשפטית מוצגת כאליטה ליברלית, המנותקת מהצרכים האמיתיים של העם, ובהיעדר אפשרות ממשית לשלוט באמצעים אלקטורליים מבקשת לכפות את עמדותיה על הציבור באמצעות מערכת המשפט.

כך, למשל, בנאומה בכנס העמותה למשפט ציבורי בשנת 2017, טענה שרת המשפטים לשעבר איילת שקד כי בעיני בית המשפט:

"ה'דמוס' הפך לדמון, והעם – הריבון האמיתי ביחס למקובל בדמוקרטיה רגילה – הפך לסכנה הניבטת מכל פינה ואורבת לשיטתנו".

הבריחה מהעם, לדעת השרה לשעבר שקד, נובעת:

"מריחוקן של חלק מהאליטות הישנות ממציאות החיים".

אמירות אלו הן חלק מן השיח הפופוליסטי לפיו אליטות מנותקות, בין היתר במערכת המשפט, מתעלמות מ"רצון העם" ומגבילות אותו ממימוש מאווייו. לפי תפיסה זו, בית המשפט, המייצג את אותה אליטה מנותקת, מבקש באמצעות המשפט, ובמיוחד באמצעות מושגי שסתום מעורפלים, לכפות על הציבור עמדות המנוגדות לאלו שהרוב רוצה לקדם באמצעים פוליטיים.

כאשר ההכרעה של שופטי בית המשפט, שאמורים להיות המומחים הגדולים ביותר בתחום המשפט, מרודדת להכרעה פוליטית ותו לא, אין כל חשיבות למומחיות. ואם כך לגבי שופטי בית המשפט העליון, קל וחומר לגבי משפטנים ברמה זוטרה יותר וחוקרים מהאקדמיה. לכן, אין חשיבות לעמדתו של מומחה למשפט חוקתי שטוען כי חוק מסוים פוגע בזכות חוקתית באופן שאינו מידתי ולכן אינו חוקתי, כי זו משקפת רק את עמדתו הסובייקטיבית-ערכית. זוהי עמדתו הפוליטית. לעמדה זו אין שום עדיפות על פני עמדתם הערכית של נציגי הרוב כפי שנבחרו בבחירות דמוקרטיות.

באווירה פופוליסטית, סיווגם של מומחים ואנשי אקדמיה, למשל בתחומי המשפט הציבורי, כאליטה ליברלית, משמש כמכשיר הכפשה שנועד לצייר אקדמאים באופן קריקטורי כאקטיביסטיים פוליטיים ולא כמומחים בתחומם.

לפי תפיסה זו, בית המשפט, המייצג את אותה אליטה מנותקת, מבקש באמצעות המשפט, ובמיוחד באמצעות מושגי שסתום מעורפלים, לכפות על הציבור עמדות המנוגדות לאלו שהרוב רוצה לקדם באמצעים פוליטיים

במלים אחרות, בעידן הפופוליזם, ההתקפה על המומחיות המשפטית משרתת מספר מטרות בו-זמנית: ראשית, ככלי להתנגדות לאליטה ליברלית שנטען כלפיה שהיא מבקשת לכפות על החברה ערכים ליברלים-אוניברסליים תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי. שנית, ככלי להחלשת מערכות עצמאיות של ייעוץ משפטי, אקדמיה משפטית ובמיוחד בתי משפט, העשויים לשמש כמנגנון איזון ובלימה על הכוח השלטוני ואשר מונעים מהכוח הפופוליסטי להתפרץ ללא ריסון. הזלזול במומחיות עלול אפוא לפגוע לא רק בתחומי המדיניות הספציפיים בהם למומחיות יש תרומה ייחודית, אלא גם לאפשר את שינוי המשטר הדמוקרטי בכללותו. מפני סכנות אלה עלינו להישמר.

רשימה זו היא חלק מפרק בדבר "מומחיות במשפט" שעתיד להתפרסם בספר על "מומחיות" בהוצאת המרכז הבינתחומי הרצליה.

יניב רוזנאי הוא פרופ' חבר בבית הספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. בעל תואר דוקטור במשפטים מה-LSE ופוסט דוקטורט מאוניברסיטת חיפה ומ-NYU. תחומי ההתמחות שלו הם משפט חוקתי השוואתי, תאוריה חוקתית, וחקיקה

ד"ר אדם שנער הוא מרצה בכיר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא מתמחה בתיאוריה חוקתית, במשפט חוקתי ובמשפט חוקתי השוואתי.

המקרה שקרה לאחרונה בבת ים, בו תיעד אדם התעללות בכלב, הוציא את כולנו מהשקט שלנו (עם כמה שיכול להיות כזה בתקופת הקורונה). נדמה היה שהמקרה הזה השפיע עלינו יותר מהרבה אירועים אכזריים אחרים שנעשו כלפי בני אדם, ועם כמות הזמן והתגובות שקיבל המקרה המתוקשר הזה נשארה השאלה – למה מקרה של התעללות בכלב תפס יותר מקום מהתעללות באדם?

בני אדם יכולים להיות דבר אכזרי מאוד. אנחנו מסוגלים לשקר אחד לשני, להכשיל אחד את השני ואפילו להרוג אחד את השני. אבל מה שעושה אותנו לאכזריים באמת היא העובדה, שאנחנו לא חייבים לעשות את זה, אנחנו לרוב לא צריכים להרוג אחד את השני כדי לשרוד, בניגוד למצב בטבע, ועדיין אנחנו עושים את זה אחד לשני ופוגעים בסביבה שמקיפה אותנו באופן בלתי פוסק. כלבים לא.

כל אדם שנפגע מאדם אחר בדרך כזאת או אחרת והופך לקורבן, הוא עדיין חלק מהחברה האנושית, וככזה הוא לא נקי מהצדדים הפחות נעימים של האנושות. גם הוא שפט, גם הוא קינא, גם היא נקמה וגם היא פגעה ברגשות אדם אחר. זה לא אומר שהוא או היא אשמים במה שקרה להם, אבל הם כן חלק מהקולקטיב האנושי שמסוגל לעשות דברים כל כך אכזריים לנו ולעולם. והאמת, אפשר להבין למה אנשים מסוימים מעדיפים כלבים על בני אדם.

זה לא אומר שהוא או היא אשמים במה שקרה להם, אבל הם כן חלק מהקולקטיב האנושי שמסוגל לעשות דברים אכזריים לנו ולעולם. והאמת, אפשר להבין למה אנשים מסוימים מעדיפים כלבים על בני אדם

כלב אמנם דורש מאתנו תשומת לב מסוימת, אבל הוא תמיד מתגמל אותנו על טיול מוצלח. הבוס שלנו פחות. כלב יכול לגרום לנו להרגיש נאהבים, להרגיש שאנחנו רצויים בחברת מישהו כל הזמן. גם החברים הכי טובים שלנו לא רוצים בחברתנו בכל רגע נתון. והכי חשוב, כלב אף פעם לא ישפוט אותנו. אפילו ההורים שלנו כן. בסופו של יום, קשר עם כלב הוא מבחינה מסוימת קשר אנושי אידיאלי. הוא מכיל בתוכו הרבה מהציפיות שלנו כלפי קשר אנושי, ונקי מכל הדברים שאנחנו סולדים מהם בקשרים אנושיים.

כשמדברים על קשרים אנושיים, המונח שחוזר ונשמע היום בשיח הציבורי הוא "אהבת חינם" – אהבת אדם ללא שום מחיר או אינטרס, או לפחות נתינת אהבה בלתי פוסקת כלפי כל בני האדם בלי קשר לדמותם. אבל נראה שהיחידים שמצליחים באמת לפעול לפי העיקרון הזה הם כלבים. תהיה ימני, תהיה שמאלני, תהיה מרוקאי, תהיה אשכנזי, תהיי לבנה, תהיי שחורה – כלב יאהב אותך בכל מחיר. זה משעשע לחשוב שחיה אשר משמעותית פחות אינטליגנטית מאתנו, מגיעה בדרך מסוימת לרמות הגבוהות ביותר של תפיסת המוסר האנושי.

כמובן שההשקפה התרבותית משפיעה מאוד על איך שאנחנו תופסים כלבים. באזורים מסוימים בסין, לדוגמה, לא רואים או לא מודעים לאיכויות הטמונות בקשר כלבלבי, וחבל. יש גם חיות אחרות שמסוגלות לתת דברים דומים למה שהכלב נותן – תוכי, אוגר, ארנב, או שאם אתם ממש מוזרים אז גם עכבישים ונחשים. האמת, כמעט כל חיה שאפשר לנסות לביית. אבל נראה שהכלב הוא היחידי שכה נאמן לבעליו. נחש פיתון רעב, פחות. אבל אני בטוח שהוא אוהב אתכם בדרכו שלו.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקרה היה מצולם, וסביר שאם היינו רואים אדם מתעלל באדם אחר ומתעד את זה, היינו מגיבים בצורה כה חריפה גם. אבל הכלב מבת ים הצליח לעשות משהו שבני אדם כמעט לא מצליחים לעשות, הוא הצליח לגרום לאנשים להפגין "אהבת חינם". כל התגובות על המקרה של הכלב בבת ים היו מלאות באהבה. אולי לא "אהבת חינם" כלפי אנשים, אבל הכלב זכה למה שהוא נותן בלי הפסקה.

הכלב מבת ים הצליח לעשות משהו שבני אדם לא מצליחים לעשות כמעט: לגרום לאנשים להפגין "אהבת חינם". כל התגובות על המקרה של הכלב בבת ים היו מלאות באהבה. גם אם לא "אהבת חינם" כלפי בני אדם

המקרה הזה מלמד אותנו שאפשרי להתמודד עם הפילוג בעם. כמעט כולם אוהבים כלבים וכמעט כולם שונאים אנשים שמתעללים בכלבים. בלפוריסטים וביביסטים כאחד.

אם נזכיר לעם הזה מה יש לו במשותף חוץ מדעה פוליטית – אולי יהיה פה טוב יותר. ואם זה לא יעבוד – תמיד אפשר למנות כלב לראש הממשלה, נראה שזאת האופציה היחידה אשר תהיה מקובלת על כולם.

רשומה זו מדברת על כלבים וחתולים מסוימים כאחד.

מסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה, עובד ב"כאן" תאגיד השידור. מחפש את ההסבר הרגשי לכל תופעה אקטואלית, ומחבר הבלוג - "כל מה שאנושי".

מדינת ישראל שבויה כעת בידיו של קשיש חולה קורונה בן 92. מי יודע אילו עוד מחלות נושא עימו הרב החשוב קנייבסקי. חשוב ומשפיע, אך בשר ודם.

בתי אבות מלאים קשישים בגילו הנושאים עימם מחלות זיקנה. פגיעה בזיכרון קצר הטווח וארוך הטווח, דמנציה, שיטיון, מחסור בסידן, פרקינסון ובאופן כללי ירידה קוגנטיבית המלווה בירידה בתפקוד הפיזי.

בתי אבות מלאים קשישים בגילו הנושאים עימם מחלות זיקנה. פגיעה בזיכרון קצר הטווח וארוך הטווח, דמנציה, שיטיון, מחסור בסידן, פרקינסון ובאופן כללי ירידה קוגנטיבית המלווה בירידה בתפקוד הפיזי

החולה הדמנטי יסבול בהדרגה מירידה ביציבותו, מקשיים בהליכה ולפעמים מרעד, המדמה פרקינסון אך מקורו בתסמונת אחרת. בשלבים המוקדמים ימליץ רופא המשפחה על תרופות שתפקידן להאט את קצב ניוון תאי המוח. אך התרופות האלה ילכו ויהפכו לפחות ופחות אפקטיביות עד שיהיו מיותרות לחלוטין.

בבתי אבות מסויימים מוערכים החולים מדי 3 חודשים, ומצבם הנפשי מטופל ע"י פסיכיאטר הנמנה על הצוות בסמוך להיווצרות הבעיה. החולה יישאר במעקב כל תקופת שהותו במרכז ומצבו יאוזן בכל עת שידרש לכך.

כשראש ממשלת ישראל נפגש עם הרב קנייבסקי, האם הרב יודע עם מי הוא נפגש? מי לוחש על אזנו? מי מעביר את הוראותיו?

סרטון באידיש. הרב קנייבסקי: איזו מגיפה יש?
שואל: יש מגיפה שקוראים לה קורונה, יש מגיפה כזו
מישהו: בכל העולם
שואל: בכל העולם, בכל העולם
הרב: לא שמעתי על כזו מגיפה
שואל: הרבי לא שמע על מגיפה, אז זה סימן טוב, אם הרבי לא שמע על מגיפה, אז הפירוש שאין.
לכל הסרטון https://t.co/iV3NwQpB52 pic.twitter.com/ISQ17D0WUz

— אלי הירשמן Eli Hirschmann (@eli_hirschmann) March 16, 2020

קנייבסקי, כמו קשישים אחרים בגילו, יכול לטעות ברגע אחד של דימנציה והוראתו השגויה עלולה להיות מופצת לעשרות אלפי חסידיו.

כשרה"מ ישראל נפגש עם הרב קנייבסקי, האם הרב יודע עם מי הוא נפגש? מי לוחש על אזנו? קנייבסקי, כקשישים אחרים בגילו, יכול לטעות ברגע אחד של דימנציה, והוראתו השגויה עלולה להיות מופצת לעשרות אלפי חסידיו

כשהוא מורה לפתוח את הכוללים ובתי הספר בעת שהערים החרדיות מובילות בנתוני ההדבקה והתחלואה מקורונה, הוא מתכוון לזה? הוא מבין מה הוא אומר? האם יתכן שהצעיר שנראה בטלוויזיה צועק לו לתוך האוזן שאלות, לא הבין מה הרב אומר כאשר קנייבסקי מלמל משהו לא ברור בתשובה לשאלה שנצעקה לאוזנו?

מנהיג הציבור החרדי – ליטאי הרב חיים קנייבסקי הורה למנהלי תלמודי התורה בריכוזים החרדים לפתוח מחר את הלימודים, לאחר שלא הצליחו להגיע להבנות על מתווה מוסכם בשבוע האחרון

— עקיבא ווייס Akiva Weisz (@AkivaWeisz) October 17, 2020

מדינת ישראל נמצאת במצב מטורף. סגר הוטל על מדינה שלמה כאשר מיעוט חרדי המונהג בידי קשיש שבעצמו חלה בקורונה, מוביל את המדינה לסגר הרסני שלישי. כל זה תחת מלמול הנחיות רבניות לא ברורות, תוך הפרת חוק והתעלמות המשטרה מהאיש שנותן את ההנחיות הללו.

ישראל היום פרסמו סרטון של הרב קנייבסקי מתמוטט לתוך הכיסא. בן 92, במקום לשכה לנוח מתזזים אותו כמו טירון. חראם. pic.twitter.com/DIO5tIsjUr

— Eliran Malki ▪️ אלירן מלכי (@eliranmalki) October 11, 2020

במקום משטרה צריך לשלוח רופאים גריאטרים, פסיכיאטרים ואנשי מקצוע שיבדקו אם האיש כשיר מנטלית לקבל מידע ולתת הוראות.

אין בשום מערכת בישראל, האחראית לגורלם של מאות אלפי אזרחים, שום בעל תפקיד בגילו של קנייבסקי.

שופטים בעליון מסיימים בגיל 70 ונפרדים מתפקידם. נשיא המדינה פרס הגיע לגיל דומה בתפקיד ייצוגי, לא ביצועי. הוא היה נבדק בידי רופאיו בכל כמה חודשים ונמצא במעקב.

אין בשום מערכת בישראל, האחראית לגורל מאות אלפי אזרחים, שום בעל תפקיד בגילו. שופטים בעליון נפרדים מתפקידם בגיל 70. הנשיא פרס הגיע לגיל דומה בתפקיד ייצוגי, לא ביצועי, ונמצא במעקב סדיר של רופאיו

מי יודע מי הוא רופאו של קנייבסקי? מי מפקח על קבלת ההחלטות שלו? על מצבו המנטלי והפיזי? הרי מבחינה מעשית הוא בתפקיד ביצועי – סוגר ופותח ישיבות, גורם לעשרות אלפים לצאת לפעילות שסכנת הדבקה מקורונה מרחפת עליהם וגורם להעלאת התחלואה בישראל כולה. מהלך הגורם לנזק כלכלי חברתי ובריאותי אדיר.

ישראל נמצאת בידיו של קשיש חולה ולצידו מתחנף ראש ממשלת ישראל, בעל הסמכויות הביצועיות ביותר, ראש הרשות המבצעת שבעצמו נמצא בקבוצת סיכון, הנושא על גבו במקביל גם שלשה כתבי אישום שגורמים לו לקבל החלטות רק על בסיס התמיכה הפוליטית של קנייבסקי וצאן מרעיתו.

אבל האם קנייבסקי כשיר לקבל החלטות על מדינה שלמה? האם נתניהו יודע אם קנייבסקי בריא? כשיר? צלול? הגיוני?

שנת 2020 ומדינה דמוקרטית מתקדמת שלמה שבויה בסכנת הדמנציה והקורונה של קשיש בן 92.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.