מיד לאחר ההודעה על ההסכם המתגבש בין ישראל לבין איחוד האמירויות, ההנהגה הפלסטינית יישרה קו. יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), כינה את ההסכם "סכין בגב". חנן עשראווי, מהאגף המתון, אמרה כי ישראל קיבלה פרס על הכיבוש: "איחוד האמירויות 'יצאה מהארון' עם העסקות הסודיות שלה. בבקשה, אל תעשו לנו טובות. אנחנו לא עלה התאנה של אף אחד".

מהקוטב הפוליטי ההפוך נשמעה תגובה דומה. "זה הסכם מסוכן, פרס לישראל על הפשעים שלה ועל הפגיעה שלה בעם הפלסטיני", נמסר מחמאס. "אנחנו מגנים בכל צורה את הנורמליזציה. זו דקירה בגבה של הסוגיה הפלסטינית. ההסכם רק יעודד את ישראל לבצע עוד פשעים נגד הפלסטינים והמקומות הקדושים להם".

עבאס התייחס להפרת התחייבויות העבר: "הנרמול הוא סוגיה ערבית שהסכימו עליה הערבים והמוסלמים ביוזמה הערבית לשלום ב-2002. יש יוזמה שחתמו עליה בפסגת ביירות ובכל הפסגות שבאו אחריה, וכולם הסכימו שלא ניתן ללכת לנורמליזציה, אלא לאחר פתרון הסוגיה הפלסטינית".

חמאס: "אנחנו מגנים בכל צורה את הנורמליזציה עם ישראל. זו דקירה בגבה של הסוגיה הפלסטינית. ההסכם רק יעודד את ישראל לבצע עוד פשעים נגד הפלסטינים"

המנהיג הפלסטיני פנה ישירות למנהיגי איחוד האמירויות: "אם אתם לא זוכרים שיש יוזמה ערבית אז הכל הונאה. אם אתם רוצים להיות לבד תגידו בכנות, במקום לדבר או לנמק את זה בתואנה שהבאתם ניצחון לפלסטינים בנושא הסיפוח. ביום שאמרו 'עצרנו את הסיפוח', נתניהו יצא ואמר 'אין דבר כזה עצירת הסיפוח, אני אספח ואטיל ריבונות על כל השטחים שהוסכם עליהם'".

עבאס לא רק דיבר. ביום "ההכרזה הברוטלית" – כהגדרת הרשות הפלסטינית – על ההסכם המתגבש, הודיעה הרשות על החזרת השגריר שלה מאיחוד האמירויות. במקביל מסרה שהיא קוראת לכינוסים דחופים של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי ושל הליגה הערבית. הקריאה לא השיגה את מטרתה.

מחמוד עבאס באו"ם (צילום: אמיר לוי, פלאש 90)

"הכסף ניצח את הכבוד"

במפגש וידאו של שרי החוץ של הליגה הערבית לפני כשבועיים, הוחלט לדחות את דרישת הרשות לגנות את ההסכם בין ישראל לבין איחוד האמירויות (יומיים לאחר מכן התברר שגם בחריין מצטרפת), ולקבוע שכל נורמליזציה עם ישראל תותנה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהתאם ליוזמה הערבית.

בתגובה להחלטה צייץ השר לעניינים אזרחים ברשות, חוסיין א-שייח': "הכסף ניצח את הכבוד", ברמז ללחץ מצד האמירויות, בחריין ועומאן, שהכריע את הליגה. במחאה על ההחלטה הודיעה הרשות הפלסטינית כי היא פורשת מתפקידה כנשיאה התורנית של הליגה, צעד מתון יחסית לאיומה לפרוש כליל.

רצף האירועים מחייב על פניו פרשנות חד-משמעית: ההסכם הפומבי, שאינו מזכיר אפילו את פתרון שתי המדינות, רע לפלסטינים ופוגע בהם. הפרשנות הזו מתעלמת מההישג שבביטול הסיפוח החד-צדדי בעתיד הנראה לעין, אף כי מומחים מעריכים שהוא היה צפוי להתבטל ממילא, לאור ההתנגדות הבינלאומית החזקה, והאיום של מערב אירופה להכיר במדינה פלסטינית בעקבותיו.

דגלי ישראל, האמירויות ובחריין על קיר בעיר העתיקה בירושלים, 15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

"כשקוראים את ההסכם מבינים שהם שילמו מס שפתיים", אומר על האמירתיים והבחריינים ד"ר קובי מיכאל, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ולשעבר המשנה למנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים. "די נמאס להם מהפלסטינים, וגם לכל העולם הערבי. עצם ההחלטה על נורמליזציה מעידה כאלף עדים על יחסם לפלסטינים. ההסכם הזה הוא מסמר אחרון בארון הקבורה של היוזמה הערבית".

למרות זאת, הוא מוסיף, אין לישראל סיבה להיכנס לשאננות, ולפלסטינים, מנגד, יש אפשרויות טובות יותר משקיעה במרה שחורה. "ההתפתחויות מכאן תלויות בהתנהלות הצדדים. אם ישראל תתבשם מההסכמים ומכך שהפלסטינים מוכים ודחוקים לפינה, זאת תהיה התבשמות לזמן קצר ביותר. אני חושב שזה לא טוב שיש לנו שכן מושפל, מוכה ודחוק לפינה, שחי בתחושה שאין לו מה להפסיד.

"אם ישראל תתבשם מההסכמים ומכך שהפלסטינים דחוקים לפינה, זו תהיה התבשמות לזמן קצר. זה לא טוב שיש לנו שכן מושפל, שחי בתחושה שאין לו מה להפסיד"

"מצד שני, אם ההנהגה הפלסטינית תמשיך להתבוסס בעלבונה ולעשות ברוגז עם העולם הערבי ובכלל, מצבה יהיה רע מאוד. אני לא חושב שההסכם הזה יביא להסכם שלום עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין, אבל הוא יכול לשפר מאוד את המציאות הפלסטינית. למשל, אם הם יצליחו להציג את העניין כהישג שלהם – שהם באמצעות הלחץ הדיפלומטי הורידו את ישראל מרעיון הסיפוח, ושעכשיו נפתחו אפשרויות חדשות; או אם הם ישכילו לרתום את האמירתים לשיפור היחסים עם הישראלים ועם האמריקאים. אבל אם הם ימשיכו לשרוף תמונות של מלך בחריין ושל יורש העצר האמירתי, יאיימו בהתנתקות מהליגה הערבית, ויתחברו יותר חזק עם הטורקים והאיראנים, הם יהיו במצב גרוע".

מחאה בשכם בעקבות ההסכם בין ישראל לאמירויות (צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90)

לד"ר עודד ערן, לשעבר שגריר ישראל בירדן ומנהל המו"מ עם הפלסטינים, לא היו אשליות בנוגע ליחס העולם הערבי לפלסטינים, ובכל זאת הוא הופתע כשקרא את "הסכם אברהם". לדבריו, ההסכם נעדר אפילו את העמדת הפנים המתבקשת.

"הפלסטינים אינם בראש סדר העדיפויות במפרץ", אומר ערן, כיום במכון למחקרי ביטחון לאומי, "אבל זה לא אומר שהם לא צריכים את הכיסוי, את עלה התאנה שאומר 'קיבלנו הבטחות מהפוליטיקאים, מביבי, על התקדמות לשתי מדינות'.

"אבו דאבי היא חברה בליגה הערבית שאימצה את יוזמת השלום הערבית, ששם כתוב במפורש 'שתי מדינות, מזרח ירושלים בירת המדינה הפלסטינית, פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים'. איפה בהסכם אברהם כתוב מילה על היוזמה הערבית? הלא היית יכול להגיד בהסכם שלפחות הצד של אבו דאבי נשאר נאמן להחלטת הליגה הערבית מ-2003. זה לא מופיע וקשה להבין את זה".

ההנחה הרווחת היא שלא באמת אכפת להם מהפלסטינים.

"אתה מדבר על העמדה המעשית, על מה שקורה בחיי היומיום, ועדיין בעולם הערבי יש מידה כזאת או אחרת של סימפטיה לנושא הפלסטיני. העובדה היא שסעודיה אומרת כלפי חוץ לפחות, שעד שזה לא ייפתר לא יהיה שלום.

"מעשית, סעודיה נותנת למטוסים ישראלים לעבור מבלי שהסכסוך נפתר. בצד הפורמלי עדיין יש את האמירה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. איפה זה בהסכם קשה לי להבין. אם באמת אין כלום, אז אני, גם אם אני לא פלסטיני, הייתי נכנס לשבוע – אם לא שנת – אבל, על זה שעד כדי כך הם נזרקו מתחת לגלגלים.

"סעודיה נותנת למטוסים ישראלים לעבור מבלי שהסכסוך נפתר. בצד הפורמלי עדיין יש את האמירה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. איפה זה בהסכם קשה לי להבין"

"הרי יכול מלך בחריין להגיד, 'אני מוכן לעשות איתכם נורמליזציה, שלום, כל מה שאתם רוצים. אני רק צריך מכם הבטחה כתובה שלאורך X שנים לא יהיה סיפוח, לאורך X שנים הסטטוס בירושלים לא ישתנה. ממילא המצב הנוכחי לא מקובל על הפלסטינים. את זה אני מוכן לא לכתוב בהסכם, אין לי בעיה, אבל אני צריך ערובה, איזה הסכם צד שלא מפורסם. אל תביאו אותו לכנסת, אני לא אביא אותו לשום מקום, אבל כל מי שיגיד לי שאני פראייר, אגיד לו: אל תדאג, טיפלתי בזה'.

"אם אין כזה דבר, אותי בתור חוקר של המזרח התיכון זה די מדהים. פירושו של דבר שבעולם הערבי התחולל שינוי פרדיגמטי. למרות ששתי המדינות האלה לא מייצגות את כל העולם הערבי, בוודאי בגודל האוכלוסייה, הן גורם בלתי מבוטל בגלל כוחן הכלכלי. יש משמעות לכך שהן מוכנות לחתום על הסכמים כאלה.

"ידענו גם קודם, שבגלל איראן ובגלל האביב הערבי ובגלל הקורונה, הנושא הפלסטיני ירד מסדר היום הערבי, ממקום שני נגיד למקום שישי. זה היה הניתוח של מומחים בעולם הערבי וגם אצל אחרים, והיה ברור שהשתנו סדרי העדיפויות.

"אבל כשזה מקבל ביטוי בהסכמים בין ישראל למדינות ערביות, ושם הפלסטינים מקבלים התייחסות, הייתי אומר כמעט אפסית, זה מדהים. השינוי הפרדיגמטי בסדר היום הערבי קיבל גושפנקה לא בניתוחים שלי או של מומחה אחר, אלא בהסכמים כתובים בין ישראל לבין שתי מדינות ערביות".

זה נכון גם ביחס לסעודים?

"אני חושב שלא, בין השאר בגלל שהם האפוטרופוסים של המקומות הקדושים באסלאם, לא רק בעולם הערבי אלא בעולם המוסלמי ממש, שכולל גם את מלזיה, אינדונזיה, פקיסטן ואיראן. ההסתכלות של ערב הסעודית שונה משל שתי הממלכות האלה במפרץ הפרסי, ולכן אני חושב שבלי הסכם כתוב, חתום בין ישראל לפלסטינים, לא יהיה הסכם פורמלי איתם. זה לא מונע מהם לתת למטוסים ישראלים לעבור במרחב האווירי שלהם, או לתחומים אחרים של נורמליזציה בלתי פורמלית. מטוס ישראלי יוכל להתקשר למגדל הפיקוח הסעודי ולקבל הנחיות, זאת המשמעות, הרי אין דרך אחרת לעבור מעל סעודיה".

"ההסתכלות של ערב הסעודית שונה, ולכן אני חושב שבלי הסכם בין ישראל לפלסטינים, לא יהיה הסכם פורמלי איתם. זה לא מונע מהם לתת למטוסים ישראלים לטוס מעליהם"

שינוי הפרדיגמה באמת מוכיח את התיזה של נתניהו משנות התשעים על שלום תמורת שלום, כפי שהוא טוען?

"אני חושב שהוא טעה כבר כשהוא כתב את זה, מסיבה אחת. מצרים חתמה ב-1979 על הסכם עם ישראל, כאשר יש עלה תאנה בלבד על הנושא הפלסטיני; הסכם צד בדבר האוטונומיה, שממנו לא יצא שום דבר, כי גם המצרים וגם הישראלים לא התכוונו באמת. כל אחד היה צריך את מסיבותיו, בעיקר מצרים".

טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, ארה"ב. בצילום, ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) לוחץ ידו של נשיא מצרים אנואר סאדת כשבמרכז מביט עליהם נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר. 26 במרץ 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

ירדן, מוסיף עודד, אמנם הרשתה לעצמה לחתום על הסכם עם ישראל רק בעקבות הסכמי אוסלו, אבל "כשהתברר שאין הסכם קבע עם הפלסטינים היא לא ניתקה ולא ביטלה את ההסכם עם ישראל. זאת למרות שהיא מקרה ייחודי: בירדן יש יותר מ-50% פלסטינים, ולכן היא רגישה יותר מכל מדינה ערבית אחרת לכל מה שקורה או לא קורה בנושא הישראלי-פלסטיני.

"אלה שתי שכנות של ישראל, עם גבולות משותפים, עם אינטרסים בעיקר בנושאים שאינם הנושא הפלסטיני, שכבר חתמו על הסכם שלום עם ישראל. אז ההמצאה הזאת של נתניהו הייתה קיימת כבר כשהוא כתב אותה. נתניהו יכול להגיד שהוא שינה, אבל האמת היא שתהליך הניתוק בין הנושא הפלסטיני לבין האינטרסים הייחודים של כל מדינה ערבית היה כבר בכל ההסכמים הקודמים.

"נתניהו יכול להגיד שהוא שינה, אבל האמת היא שתהליך הניתוק בין הנושא הפלסטיני לבין האינטרסים הייחודים של כל מדינה ערבית היה כבר בכל ההסכמים הקודמים"

"מה שנכון הוא, שמאז 1994 לא הייתה תזוזה פורמלית בנושא הזה. לא הצטרפה אף מדינה ערבית לירדן ולמצרים. היו קשרים, אני נפגשתי ואחרים נפגשו עם סעודים ואלג'יראים, הייתי בקטאר והייתי בעומאן, ואין לנו יחסים פורמליים איתם. אבל לא היה הסכם מאז 1994. עכשיו התהליך הזה קיבל חיזוק, אמנם משתי מדינות קטנות, אבל חשובות כלכלית, וקרוב לוודאי שזה משקף פיחות בחשיבות של הנושא הפלסטיני. יש לך משבר כלכלי, יש אבטלה, יש קורונה, יש איום איראני, וכל אלה תופסים את מקומו של הנושא הפלסטיני".