בינואר 1991, שירתתי כראש לשכתו של סגן הרמטכ"ל אהוד ברק מזה שנתיים, והכימיה בינננו הייתה נהדרת. משה ארנס היה שר הביטחון בממשלתו של יצחק שמיר, והרמטכ"ל דן שומרון עמד לסיים את תפקידו בעוד חודשים ספורים.

המשבר במפרץ פרץ באוגוסט 1990. ישראל הסכימה לבקשת ארה"ב לעשות הכול כדי לא לפגוע בקואליציית הכוחות הבינלאומית שהתאחדה בראשות האמריקאים. במקביל, צה"ל השלים את הכנותיו ההגנתיות וההתקפיות למקרה שהדרג המדיני יחליט להגיב.

האולטימטום האמריקאי לעיראק הסתיים ביום שלישי, ה-15 בינואר 1990. למחרת נערכה ישיבת מטה כללי גדולה במיוחד שבה נבדקו כל הפיקודים וכל האמצעים, על מנת להיות בטוחים שצה"ל ומדינת ישראל מוכנים לכל תרחיש.

יוני קורן ואהוד ברק (צילום: באדיבות יוני קורן)

מתוקף תפקידו כסגן הרמטכ"ל, אהוד היה אחראי אז גם על העורף בעזרת עוזר ראש אג"ם, האלוף זאב ליבנה. היחסים עם ליבנה היו מצוינים והושלמו כל הפעולות הנדרשות – בין היתר הוכנה גם האזעקה/קריאה "נחש צפע", שיועדה להישמע ברדיו במקרה של ירי טילים.

הלילה שיבוא אחר כך, ב-17 בינואר, הוא ללא ספק אחד הלילות המיוחדים שחוויתי בחיי.

* * *

עם סיום הדיונים, סגרתי עם אהוד שהוא ייצא הביתה ואני אשאר לישון בלשכה. זה לא שידעתי שהולך לקרות משהו – פשוט הייתה לי תחושה שאני צריך להיות שם. בלשכה היה חדר קטן עם מיטה ויכולתי לעבוד ולישון בלילה.

גם רל"ש הרמטכ"ל, שלמה גיידה, החליט להישאר בקריה.

וכך הרמטכ"ל וסגנו נסעו הביתה, ואנחנו התכוננו ללילה.

אמנון ליפקין שחק, יצחק שמיר ודן שומרון חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת המפרץ (צילום: צביקה ישראלי/לע"מ)

מחלון שולחן עבודתי צפיתי על מרבד הדשא שמאחורי הבניין, שנקרא גינת השושנים. באותו הלילה נפרסו מקלחות המוניות לשטיפה במקרה של טילים כימים. זה הזכיר עשרות מקלחות של בריכה, אבל במקום חוט משיכה בראשן, הן היו מופעלות אוטומטית על ידי מפעיל מרוחק.

אהוד החליט להציב תצפיתנים מאמ"ן שיישבו על החלק הגבוה ביותר במגדל מרגנית המפורסם של הקריה – מבנה בן כ-14 קומות ומעליו עמוד אנטנות שאפשר לעלות עד לראשו, ושם יש חדר קטן.

אהוד הורה להציב תצפיתנים עם אמצעי ראיית לילה מקליט. הרעיון היה לאפשר הכוונה מהירה של הכוחות למקומות נפילות הטילים, במיוחד בגוש דן, שהיה פרוש כמו על כף ידם.

מגדל מרגנית המפורסם בקריה, בסוף שנות ה-80 (צילום: ויקיפדיה)

לפנות ערב הגיע למשרדי חבר קצין ששירת איתי באמ"ן מחקר וסיפר לי שאשתו עושה קורס צילום. היא וחבריה לקורס צילמו בחוף תל אביב, סיפר, וכשפיתחו את התמונות ראו משהו שמזכיר פיצוץ בלב ים. סיפרתי על כך לאהוד והוא ביקש ממפקד חיל הים שיבדקו. אחרי כשעה חזרו מהחיל ותשובתם הייתה כי מדובר בשבירה של קרני השמש על הגלים ושלא מדובר בפיצוץ.

במקביל דיברתי בטלפון מבצעי עם התצפית והם סיפרו שראו משהו שלא היה להם ברור מהו עובר מעליהם לכיוון הים. ביקשתי מהם לבדוק אם הצילומים, אבל הם חזרו אלי ואמרו שהתמונה לא ברורה מספיק.

בתוך רצף האירועים של אותו יום, זה היה אירוע חריג – אבל בשל העומס המשכנו הלאה ליתר המשימות והדבר נשכח. רק מספר שנים מאוחר יותר נודעה האמת: אדם שריגל עבור עיראק נעצר ובחקירתו התברר שאכן באותו יום, העיראקים שיגרו טיל לכיוון תל אביב, והמרגל עדכן אותם שהטיל נפל בלב ים מול חופי העיר.

בלילה, לאחר שאהוד עזב, ישבתי במשרד והתחלתי לעבור על החומר המודיעיני כדי לסנן אותו עבור אהוד. לא הייתה לי יותר מדי ניירת, אבל דווקא ידיעה ממשרד החוץ משכה את עיני: מברק של השגריר בדרום אפריקה שסיפר כי נכח בקוקטייל שבו השתתף גם השגריר העיראקי ושמע אותו בחצי אוזן אומר שתל אביב תבער הלילה.

דווקא ידיעה ממשרד החוץ משכה את עיני: מברק של השגריר בדרום אפריקה שסיפר כי נכח בקוקטייל שבו השתתף גם השגריר העיראקי ושמע אותו בחצי אוזן אומר שתל אביב תבער הלילה

עד היום אין לי מושג למה הידיעה הזאת תפסה את עיני. לרוב מברקים ממשרד החוץ לא נחשבו לידיעות בחשיבות גדולה מדי. אולי העובדה שלא היה שום חומר אחר חשוב יותר, אולי החושים שהתחדדו במהלך שנים של שירות במודיעין, ואולי משהו אחר שנסתר ממני. כך או אחרת, זה נראה לי אמין מספיק כדי להתקשר לאהוד. המלצתי לו שיחזור למשרד. אהוד ענה לי שהוא כבר בכוכב יאיר ויגיע ברגע שיידרש.

במקביל התקשרתי הביתה. אשתי הייתה אז עם שני התאומים, וההורים שלה שהגיעו לשהות איתם מכיוון שאני לא בבית. כמובן שהם הכינו את החדר האטום ואת המרחב המוגן שסופק אז לילדים הקטנים. רמזתי לאשתי בזהירות שייתכן וזה יתחיל הערב ושתהיה רגועה אם היא שומעת אזעקה.

סוללת טילי פטריוט מוצבת סמוך לרמת אביב במלחמת המפרץ (צילום: נתן אלפרט/פלאש90)

גיידה, מצדו, ראה שהכול שקט והודיע שהוא הולך לישון. הפניתי אותו לידיעה מדרום אפריקה, והוא דיווח לרמטכ"ל.

בצד השני של הלשכה היה חדר החיילות. ניגשתי אליהן, ראיתי שיש להן מסכות והן רגועות, ואמרתי להן שאני בחדר עובד. הלכתי לשכב לנוח, אבל לא הייתי רגוע.

* * *

בסביבות 02:30 בלילה התעוררתי למשמע קריאת "נחש צפע" והאזעקה הנלווית, ותוך דקות שמעתי פיצוצים עזים. לא רק בעוצמה, בעיקר בכמות – עוד אחד ועוד אחד, בכמות שלא הכרתי עד אז.

מהדף הפיצוצים נשברו מספר חלונות בלשכה, דבר שגרם לחיילות פחד רב. רצתי אליהן, אפילו לא זכרתי לשים את המסכה, וראיתי שכולן בסדר. ביקשתי מהן לא להוריד את המסכות ולהיכנס מתחת לשולחנות עד לצפירת ההרגעה.

בני משפחת גור מירושלים בחדר האטום, לאחר שמיעת אזעקת החירום בלילה הראשון של מלחמת המפרץ (צילום: יעקב סער/לע"מ)

הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. קיבלתי עדכונים והבנתי שהייתה נפילה באזור רחוב אלנבי, אחת באזור חירייה ואחת באזור גני התערוכה.

אהוד, שממילא לא ישן בשעות האלה אף פעם, הודיע לי שהוא בדרך למשרד.

הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי מראה שלא אשכח לעולם: תל אביב הייתה מוארת כמו ביום העצמאות, עם "פירוטכניקה" מירי הטילים, צבעים ופיצוצים בשמיים.

הסתכלתי החוצה מהחלון וראיתי מראה שלא אשכח לעולם: תל אביב הייתה מוארת כמו ביום העצמאות, עם "פירוטכניקה" מירי הטילים, צבעים ופיצוצים בשמיים

אז לא הבנתי מה אני רואה, בדיעבד הבנתי שהיה מדובר בטילי הפטריוט שנורו מהסוללות האמריקאיות אבל לא ממש הצליחו  ליירט את הסקאדים העיראקיים, ובמקום זה ככל הנראה הסתחררו, פגעו אחד בשני ויצרו בלאגן ופאניקה.

במקביל, הבחור שמפעיל את המקלחות הכימיות בדשא מאחור, התרגש והפעיל את המקלחות בטעות. וכך, מצד אחד בשמיים הייתה אש בכל צבעי הקשת ומצד שני, על הקרקע, המקלחות הגירו כמויות אדירות של מים לכיוון שערי הקריה.

החמ"ל באזור יפו במלחמת המפרץ (צילום: אסף טופז, מיכאל צרפתי, נועם וינד / ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

בניגוד למה שקורה לי לרוב, איבדתי את תחושת הזמן. הייתי עסוק בטלפונים, רשמתי הכול ביומן המבצעים, זו הייתה מלחמה ופשוט אין זמן להביט בשעון.

בשלב מסוים שמעתי את הבנות מחדר המזכירות פורצות בצחוק אדיר. ניגשתי לחדר, ולתדהמתי ראיתי את זאביק ליבנה מגיע כשהוא עם חליפת מגן שהזכירה חליפה של אסטרונאוט. כפפות, מסיכת אב"כ, מגפיים.

בשלב מסוים שמעתי את הבנות מחדר המזכירות פורצות בצחוק אדיר. ניגשתי לחדר, ולתדהמתי ראיתי את זאביק ליבנה מגיע כשהוא עם חליפת מגן שהזכירה חליפה של אסטרונאוט. כפפות, מסיכת אב"כ, מגפיים

"זאביק, הכול בסדר, אתה לא צריך את החליפה הזאת", אמרתי.
"איך אתה יודע?", זאביק התעקש.
"מה זאת אומרת? כי אני חי", השבתי.

זאביק התחיל לצחוק, וזה רק תרם לתחושה הסוראליסטית של אותו לילה.

מהשלב הזה ואילך הייתי עד לשורה של אירועים שונים ומשונים שבדיעבד רק מעידים עד כמה הכול היה חדש, לא מוכר ומבולבל. הצבא עבד טוב, למען האמת; היינו מוכנים ומתורגלים, אבל המלחמה הזו הייתה שונה מכל מה שהכרנו. טילים על העורף, אפס תעסוקה לצבא הסדיר עצמו, שום דבר שהכרנו ממלחמות אחרות.

משפחה ישראלית בחדר האטום ביום הראשון של מלחמת המפרץ (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)

עוד לא התאוששנו מהכניסה של זאביק ליבנה ונכנס קצין יליד ארצות הברית שעמד בראש יחידה שעסקה בתחום – גם הוא לבוש כולו בחליפת ההגנה, עם ערדליים והכול, ובידיו חלק של טיל. "השתגעת?" שאלתי אותו. "אני חייב להראות את זה לסגן הרמטכ"ל", השיב וסיפר כי למקום הנפילה בגני התערוכה הגיעו זוג חבלנים של המשטרה ומפקד מחוז דן של הג"א. השלושה היו כל כך נרגשים ומבולבלים, שבלי להסס תקעו לעצמם זריקות אטרופין.

הזריקות האלה, מתברר, עובדות נהדר כשיש התקפה כימית, אבל כשאין כזו, הן פשוט מייבשות את גוף האדם וגורמות לו מהר מאוד להתעלפות. וכך שלושתם שכבו מעולפים ליד הטיל – והבאים שהגיעו לשטח הנפילה וראו שלושה אנשים שוכבים מחוסרי הכרה ליד הטיל, היו בטוחים שמדובר בטיל כימי וההיסטריה עלתה בכמה רמות.

למקום הנפילה בגני התערוכה הגיעו זוג חבלנים של המשטרה ומפקד מחוז דן של הג"א. השלושה היו כל כך נרגשים ומבולבלים, שבלי להסס תקעו לעצמם זריקות אטרופין

עוד זה מדבר וזה בא. לא חלפו שוב כמה דקות וללשכה נכנס ראש אמ"ן, האלוף אמנון ליפקין שחק. אמנון עצר בלשכה, וראיתי שהוא זעוף כולו. מסתבר שבכל הבלאגן, ההתפצצויות וגלי המים, השומרי בשער בסיס הקריה השאירו את השער פתוח כשרצו לתפוס מחסה. ליפקין שחק הגיע וראה את כל הקריה פתוחה והתפוצץ מזעם. אמרתי לו שאטפל בזה, לאחר כמה טלפונים מפקדת הבסיס טיפלה בעניין.

במהלך מלחמת המפרץ: סגן הרמטכ"ל אהוד ברק עם ראש עיריית רמת גן צבי בר (שני מימין). יוני קורן משמאלו של ברק. (צילום: באדיבות יוני קורן)

אבל הסיפור לא נגמר באלוף ליפקין שחק. בעוד הוא יוצא מהלשכה, אני רואה מהחלון מראה מטריד: בכניסה לבור עומד רכבו של שר הביטחון ולידו שני מאבטחים שדופקים על השער ומבקשים שיפתחו להם.

לאג"ם מבצעים היה אז נוהל שבמקרה של מלחמה סוגרים את הדלתות והשומר יורד 2-3 קומות למטה ולא שומע דבר. התקשרתי באינטרקום למפקד התורן ואמרתי לו ששר הביטחון נמצא בחוץ ומבקש להיכנס. בינתיים צעקתי למזכיר הצבאי של השר, ירמי אולמרט, שיעלו ללשכה שלנו ויקבלו עדכונים כמו שצריך, כיוון שאין שום סיבה להיכנס לבור.

ירמי ביקש שנגיע כולם, והתחלתי להרים טלפונים ללשכת הרמטכ"ל, ללשכות האלופים ושאר האנשים הרלוונטים. אהוד בדיוק נכנס לקריה וביקשתי שיגיע ללשכת השר ויצאתי לשם בעצמי. בדרך אני פגשתי יואל פלדשו, שהיה אז המפקד התורן של חיל האוויר. ירמי ביקש שיביאו את כל התוכניות לתקיפה בעיראק – ארנס היה במצב רוח התקפתי וביקש לראות מיד את כל התוכניות.

אחר כך ארנס דיבר עם שמיר שאמר שלא עושים דבר עד לישיבת הקבינט.

ליאור דיאר לכוד בין הריסות ביתו בסביון שנהרס מפגיעת טיל סקאד ששוגר מעיראק ביום הראשון של מלחמת המפרץ (צילום: צביקה ישראלי/לע"מ)

* * *

מלחמת המפרץ הסתיימה רשמית ב-28 בפברואר 1991. 43 טילים נורו לעבר ישראל ב-19 התקפות – מרביתם נפלו באזור תל אביב. 229 אזרחים ישראלים נפגעו ישירות מהנפילות. בסך הכול הוכרו במלחמה 77 הרוגים כחללי פעולות איבה.

במהלך כל אותם שבועות, ישראל כיבדה את בקשת האמריקאים ונמנעה מפעולה צבאית.