כשהוצע לי למנכ"ל את עמותת-עוגן, המגוננת על חושפי שחיתויות, לא תיארתי לעצמי שאני עומדת להכיר מקרוב התעללות אכזרית וצינית בבני-אדם, ולא הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות הזו. איש לא הכין אותי לתפקיד. למזלי, הגעתי אליו כשאני כבר מצוידת במטען של ותק בעולם הזה, שסיפק לי כלים להתמודדות עם תלאות החיים. היה לי חשוב לשמור על שפיותי כדי להיות אפקטיבית עבור אבירי היושר האלה.

אביא כאן כמה תמונות, סיפורים קטנים מחיי אבירי-היושר.
כן כן, הסיפורים האלה קטנים לעומת הסיפור הגדול.

תמונה ראשונה:
גבר בסביבות גיל ארבעים, הקריירה שלו באחד השיאים שלה. איש גאה, ובצדק, יוצא בשבת עם משפחתו לבילוי בגן-ציבורי. אשתו, ילדיו, אחיו, גיסותיו, ילדיהם… והפעוט שבילדיו נישא על ידיו.

לפתע, חבטה איומה. הפעוט שעל ידיו מושלך מידיו.
בעודו מנסה לארגן את חלקי התמונה הפסטורלית מחדש, הבריונים שחבטו בו והעיפו את הפעוט, מסתלקים מהזירה.

תמונה שנייה:
צהריים. אני בבית, אבל תמיד, ת מ י ד, פנויה לענות לטלפון כשאני רואה על הצג את שמו של אביר-היושר מורן גנוסר.
למרות שמורן יודע להתעצבן, בדרך-כלל הוא נשמע רגוע, ואפילו ישנוני משהו:
"מה נשמע"? הוא שואל.
"הכול בסדר, אצלי, מה אצלך"?
"שמו לי בתיבת-הדואר תרמיל של כדור רובה" הוא אומר.
צונאמי של מחשבות מציף את ראשי:
חיי מורן בסכנה, מזל שאשתו לא הגיעה לתיבת-הדואר לפניו, בחדר המדרגות מחכים לו רוצחים, צריך לקרוא למשטרה…
"מה נעשה, מורני"? אני שואלת.
"כלום. אני לא מפחד מהם"

משפט שגור בפי אבירי-היושר ששריר המצליחנות פועם בהם נון-סטופ הוא: "אני לא מפחד מהם". ומורן באמת לא פוחד. ואולי הבהלה שאוחזת בי מחזקת אותו. רק אחרי כמה ימים הואיל בטובו להגיש תלונה במשטרה. הוא הרי יודע שלמשטרה אין זמן וכוח אדם לטפל בעניינים זוטרים שכאלה.

תמונה שלישית:
בית-משפחה נורמטיבית. אולי קצת יותר מ"נורמטיבית", קצת לפלפית. מסוג המשפחות שמקפידות על חינוך לערכים ואנושיות.
דפיקות בדלת. משטרה.
מחפשים סמים. לא פחות.
מחפשים, ומיד מוצאים.
מוצאים שקית ובתוכה סמים.
מצאו, כי ידעו איפה הונחה השקית. ידעו!
עד אותו רגע בני-הבית לא ראו בעיניהם סמים.

כשאין מה להעליל על אביר-יושר, הארגון יתפור לו תיקים.
מישהו שתל שקית סמים בביתו, מישהו שיש לו קשרים במשטרה.

53 תיקים נתפרו לאביר-היושר הזה.
כל התיקים הללו, אחד לאחד, הופרכו בבית-המשפט.

הסיפור הגדול הוא המאבק של האבירים מול מערכת האכיפה, מול מערכת המשפט, ומול העדר תמיכה ציבורית במאבקם למען הציבור.
על המאבק הזה אכתוב בפוסטים הבאים.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

ב-1992, ריצ'רד ניקסון השמיע אזהרה על רוסיה שהתבררה בדיעבד כאחת התחזיות הגיאופוליטיות המדויקות ביותר של ההיסטוריה המודרנית. זמן קצר לאחר קריסת ברית המועצות, אמר ניקסון כי אף על פי שהקומוניזם הובס, קיימת סכנה של עליית דיקטטורה לאומנית שתאיים על העולם.

אני זוכר היטב את תחילת שנות התשעים. הייתי כתב צעיר של סוכנות AP, המתרוצץ  ברחבי מזרח אירופה וברית המועצות וצופה בקריסת הקומוניזם תוך שותפות באופוריה ובתחושת הניצחון. כולנו התעלמנו מהאזהרה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

ההתקפה הג'יהאדיסטית על הדרוזים בסווידא המחישה מוקדם מן הצפוי את הטעות האסטרטגית של ישראל כאשר העדיפה את ההסכמים עם אחמד א-שרע (מוחמד אל-ג'ולאני) על פני השלום עם סעודיה.

החישובים של ממשלת ישראל ברורים – סעודיה דורשת "התקדמות מוחשית" בבעיה הפלסטינית, ולא מוכנה להתקרב לישראל כל עוד איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' חברים בממשלה, בנוסף לחוסר האמון של סעודיה בראש הממשלה בנימין נתניהו אישית. זאת בעוד לג'ולאני אין שום דרישות בעניין הפלסטיני, והוא נראה כשותף יעיל בהרחקת איראן מן האזור.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.