נולדתי וגדלתי בקיבוץ לוחמי הגטאות. ואנחנו, כמו כל ילדי-ישראל, ואולי כמו כל ילדי-העולם, גדלנו על אהבת המולדת. אהבה והגנה על המולדת שלנו. אלא שהמולדת שלנו היתה צעירה מאוד, ומוקפת אויבים. ולמרות שגדלנו על שאיפה לשלום, ואמונה חזקה שבוא יבוא, כולנו התגייסנו לצבא.

רבים מהבנים שרתו כקרביים, טייסים, צוללנים, שריונאים וחיל-רגלים. היו אפילו מי שהתפרסמו בגבורתם, וספרו שבזמן הלחימה היו ספוגים ברוח שספגו בחממת-הגידול של לוחמי-הגטאות.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

כשהוצע לי למנכ"ל את עמותת-עוגן, המגוננת על חושפי שחיתויות, לא תיארתי לעצמי שאני עומדת להכיר מקרוב התעללות אכזרית וצינית בבני-אדם, ולא הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות הזו. איש לא הכין אותי לתפקיד. למזלי, הגעתי אליו כשאני כבר מצוידת במטען של ותק בעולם הזה, שסיפק לי כלים להתמודדות עם תלאות החיים. היה לי חשוב לשמור על שפיותי כדי להיות אפקטיבית עבור אבירי היושר האלה.

אביא כאן כמה תמונות, סיפורים קטנים מחיי אבירי-היושר.
כן כן, הסיפורים האלה קטנים לעומת הסיפור הגדול.

תמונה ראשונה:
גבר בסביבות גיל ארבעים, הקריירה שלו באחד השיאים שלה. איש גאה, ובצדק, יוצא בשבת עם משפחתו לבילוי בגן-ציבורי. אשתו, ילדיו, אחיו, גיסותיו, ילדיהם… והפעוט שבילדיו נישא על ידיו.

לפתע, חבטה איומה. הפעוט שעל ידיו מושלך מידיו.
בעודו מנסה לארגן את חלקי התמונה הפסטורלית מחדש, הבריונים שחבטו בו והעיפו את הפעוט, מסתלקים מהזירה.

תמונה שנייה:
צהריים. אני בבית, אבל תמיד, ת מ י ד, פנויה לענות לטלפון כשאני רואה על הצג את שמו של אביר-היושר מורן גנוסר.
למרות שמורן יודע להתעצבן, בדרך-כלל הוא נשמע רגוע, ואפילו ישנוני משהו:
"מה נשמע"? הוא שואל.
"הכול בסדר, אצלי, מה אצלך"?
"שמו לי בתיבת-הדואר תרמיל של כדור רובה" הוא אומר.
צונאמי של מחשבות מציף את ראשי:
חיי מורן בסכנה, מזל שאשתו לא הגיעה לתיבת-הדואר לפניו, בחדר המדרגות מחכים לו רוצחים, צריך לקרוא למשטרה…
"מה נעשה, מורני"? אני שואלת.
"כלום. אני לא מפחד מהם"

משפט שגור בפי אבירי-היושר ששריר המצליחנות פועם בהם נון-סטופ הוא: "אני לא מפחד מהם". ומורן באמת לא פוחד. ואולי הבהלה שאוחזת בי מחזקת אותו. רק אחרי כמה ימים הואיל בטובו להגיש תלונה במשטרה. הוא הרי יודע שלמשטרה אין זמן וכוח אדם לטפל בעניינים זוטרים שכאלה.

תמונה שלישית:
בית-משפחה נורמטיבית. אולי קצת יותר מ"נורמטיבית", קצת לפלפית. מסוג המשפחות שמקפידות על חינוך לערכים ואנושיות.
דפיקות בדלת. משטרה.
מחפשים סמים. לא פחות.
מחפשים, ומיד מוצאים.
מוצאים שקית ובתוכה סמים.
מצאו, כי ידעו איפה הונחה השקית. ידעו!
עד אותו רגע בני-הבית לא ראו בעיניהם סמים.

כשאין מה להעליל על אביר-יושר, הארגון יתפור לו תיקים.
מישהו שתל שקית סמים בביתו, מישהו שיש לו קשרים במשטרה.

53 תיקים נתפרו לאביר-היושר הזה.
כל התיקים הללו, אחד לאחד, הופרכו בבית-המשפט.

הסיפור הגדול הוא המאבק של האבירים מול מערכת האכיפה, מול מערכת המשפט, ומול העדר תמיכה ציבורית במאבקם למען הציבור.
על המאבק הזה אכתוב בפוסטים הבאים.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

דמיון רב מתקיים בין המוטרדות-מינית לבין חושפי-השחיתויות. אחד הקווים הבולטים הוא ההתמודדות לבד מול המערכת הממסדית החזקה.

לכן חשבנו בעמותת-עוגן, המגנה על חושפי-השחיתויות, שיהיה נכון לחבר בין החושפים, כנהוג בארגונים המגנים על מוטרדות. המטרה היתה להקל על הבדידות שהפכה באחת להיות מנת חלקם של החושפים, כמו של המוטרדות.

המחקרים מלמדים שאחוז משמעותי של חושפי-השחיתויות הם עובדים מצטיינים, שבאמת ובתמים טובת הארגון עומדת לעיניהם. על כך הם זוכים להערכה רבה, ונדמה כאילו שטיח-אדום פרוס תחת רגליהם לקידום במעלה הקריירה האישית שלהם.

אז התכנסנו בערב סתווי, בחדר-הישיבות של העמותה, לפגישה ראשונה של חיבור בין חושפים, שהגיעו מקצוות הארץ, עובדים מצטיינים, בעמדות שונות בארגונים השונים.

פתחנו את הפגישה במילים: יו"ר העמותה, עו"ד חי בר-אל, הגה את הרעיון לכנות אתכם "אבירי-היושר", משום שאנחנו יודעים שמעולם לא התכוונתם לחשוף שחיתות. אנחנו יודעים שהתכוונתם להיות עובדים טובים, אכפתיים, שתורמים לארגון את כישוריכם ואת היושרה שלכם.

היה לנו חשוב שידעו שאנחנו כאן מלאי הערכה לפועלם, בהבדל מהתדמית שיש לאבירים בציבוריות הישראלית (שטינקרים". זוכרים? זו התווית שהדביקו להם בעלי השררה שנתפסו בקלונם). עכשיו ביקשנו לעשות סבב בו כל אחד ואחת מהקרואים יספר את הסיפור האישי שלו.

הראשונה סיפרה: הגעתי למעמד של מזכירה בכירה בארגון. יום אחד נחשפים לעיני מסמכים המעידים על התנהלות בלתי תקינה. פניתי לממונים עלי. הופתעתי להיווכח שהם לא מרוצים מההערות שלי. למחרת הבחנתי שכל חברי לעבודה מתרחקים ממני. בחדר-האוכל לא ישבו לידי. מאוחר יותר קבלתי מכתב בו אני מתבקשת כבר למחרת להגיע לשימוע (לא ידעתי שכדאי להגיע לשימוע עם עו"ד, וגם אם הייתי יודעת לא הייתי מספיקה למצוא עו"ד כי הכל התרחש מהרגע להרגע).

פניה של המספרת היו חיוורות כסיד, עיניה מושפלות, דיבורה היה מבולבל.

השני בסבב סיפר: הסיפור שלי זהה לסיפור ששמענו. השלישי בסבב הוסיף: גם שלי. וכך גם הרביעי, החמישי ועד האחרון. החומה אותה מציב הארגון מול אבירי-היושר, זהה בכל הארגונים.

הלסת שלי נשמטה: איך יתכן שבכל הארגונים התגובה לחשיפת שחיתות היא אותה תגובה? הרי אלה ארגונים שונים לגמרי, שאין ביניהם שום חיבור.

אביר-היושר, העובד המצטיין, שמורגל לחוות הערכה רבה כלפיו בסביבת העבודה שלו, מוצא עצמו באחת דחוי, מצורע.עולמו נחרב, והוא נדרש עכשיו להתנהל בתוך עיי החורבה הזו, כשאיננו מיומן בהתנהלות בתוך עולם חרב.

הוא מבולבל. הוא לא יודע שזו רק התחלה של מסלול ייסורים שהוא עומד לעבור. במשך השנים הבאות, אם יצליח לשרוד את מסכת ההתעמרות שהארגון מכין לו, ישכח גם את התקופה הראשונה הזו.

להזכירכם: אבירי-היושר הם האנשים הנהדרים שלולא הם לא היינו יודעים על השחיתות המתרחשת. הם ה"מקורות" של העיתונאים, הם החלוצים בראש מחנה המאבק בשחיתות, והם הראשונים שמשלמים מחיר בלתי-נסבל, ומאוד לא צודק.

והם הרי פעלו למען הארגון ולמען כולנו. בפוסטים הבאים אספר עוד על דרך הייסורים של אבירי-היושר, בתקווה גדולה שהמיידעים שאביא יגרמו ליותר אנשים לעזור לעמותת-עוגן, ולאחרים, לחולל את השינוי הנדרש ביחס של החברה הישראלית לאבירים שלנו.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

לאחרונה חזרתי מביקור בלונדון, שם הוזמנתי למספר מפגשים פרטיים עם קבוצות מצומצמות של אנגלים, ברובם הגדול יהודים אינטלקטואלים אמידים ומשכילים, שהיו מוטרדים מאוד מההתפתחויות בארץ ובאנגליה בעקבות המלחמה בעזה.

אלו היה מפגשים מאוד מעניינים. ישבנו ברוב המקרים ליד שולחן משפחתי מורחב, אכלנו אוכל טעים, שתינו יין טוב, ודיברנו על המלחמה בעזה והשלכותיה על חיי היהודים באנגליה.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.

אבי ז"ל נפטר בשיבה טובה, בשנת תשנ"ו, ארבעה ימים קודם הפסח לפני עשרים ושמונה שנה. קמנו מהשבעה הקצרה, וכמה שעות מאוחר יותר מצאתי עצמי יושב בראש שולחן הסדר החגיגי, מוקף במשפחתי האהובה ומתקשה להתחיל בשירת "קַדֵּשׁ וּרְחַץ" ואמירת הקידוש.

השנה נתונות מחשבותיי לאלפי משפחות שאבדו את יקיריהן בטבח שביצע חמאס בשבעה באוקטובר ובמלחמה שנמשכת מאז, לחטופים הנמקים במנהרות האפלות בעזה ולמשפחותיהם, לכמאה וחמישים אלף פליטים בארצם מיישובי הנגב המערבי והגליל. אני כמעט מתבייש בקושי שלי אז אל מול הייסורים שהם עוברים יום-יום ועוד יותר מאז כניסת החג.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

"אם אין מלחמה אין ממשלה" איים איתמר בן גביר על בנימין נתניהו. לכאורה זו הסיבה לפחד של בנימין נתניהו מפני עסקת שבויים וסיום רשמי של המלחמה.

אחרי המלחמה יימשך משפטו, הכנסת תתפזר, ייערכו בחירות ונתניהו ימצא את עצמו מול איום הכלא וייאלץ להיפרד ממנעמי המלונות והטיסות, מעמד רה"מ והכבוד שמעניקה לו מירי רגב בטקסים ממלכתיים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.