נולדתי וגדלתי בקיבוץ לוחמי הגטאות. ואנחנו, כמו כל ילדי-ישראל, ואולי כמו כל ילדי-העולם, גדלנו על אהבת המולדת. אהבה והגנה על המולדת שלנו. אלא שהמולדת שלנו היתה צעירה מאוד, ומוקפת אויבים. ולמרות שגדלנו על שאיפה לשלום, ואמונה חזקה שבוא יבוא, כולנו התגייסנו לצבא.

רבים מהבנים שרתו כקרביים, טייסים, צוללנים, שריונאים וחיל-רגלים. היו אפילו מי שהתפרסמו בגבורתם, וספרו שבזמן הלחימה היו ספוגים ברוח שספגו בחממת-הגידול של לוחמי-הגטאות.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

כשהוצע לי למנכ"ל את עמותת-עוגן, המגוננת על חושפי שחיתויות, לא תיארתי לעצמי שאני עומדת להכיר מקרוב התעללות אכזרית וצינית בבני-אדם, ולא הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות הזו. איש לא הכין אותי לתפקיד. למזלי, הגעתי אליו כשאני כבר מצוידת במטען של ותק בעולם הזה, שסיפק לי כלים להתמודדות עם תלאות החיים. היה לי חשוב לשמור על שפיותי כדי להיות אפקטיבית עבור אבירי היושר האלה.

אביא כאן כמה תמונות, סיפורים קטנים מחיי אבירי-היושר.
כן כן, הסיפורים האלה קטנים לעומת הסיפור הגדול.

תמונה ראשונה:
גבר בסביבות גיל ארבעים, הקריירה שלו באחד השיאים שלה. איש גאה, ובצדק, יוצא בשבת עם משפחתו לבילוי בגן-ציבורי. אשתו, ילדיו, אחיו, גיסותיו, ילדיהם… והפעוט שבילדיו נישא על ידיו.

לפתע, חבטה איומה. הפעוט שעל ידיו מושלך מידיו.
בעודו מנסה לארגן את חלקי התמונה הפסטורלית מחדש, הבריונים שחבטו בו והעיפו את הפעוט, מסתלקים מהזירה.

תמונה שנייה:
צהריים. אני בבית, אבל תמיד, ת מ י ד, פנויה לענות לטלפון כשאני רואה על הצג את שמו של אביר-היושר מורן גנוסר.
למרות שמורן יודע להתעצבן, בדרך-כלל הוא נשמע רגוע, ואפילו ישנוני משהו:
"מה נשמע"? הוא שואל.
"הכול בסדר, אצלי, מה אצלך"?
"שמו לי בתיבת-הדואר תרמיל של כדור רובה" הוא אומר.
צונאמי של מחשבות מציף את ראשי:
חיי מורן בסכנה, מזל שאשתו לא הגיעה לתיבת-הדואר לפניו, בחדר המדרגות מחכים לו רוצחים, צריך לקרוא למשטרה…
"מה נעשה, מורני"? אני שואלת.
"כלום. אני לא מפחד מהם"

משפט שגור בפי אבירי-היושר ששריר המצליחנות פועם בהם נון-סטופ הוא: "אני לא מפחד מהם". ומורן באמת לא פוחד. ואולי הבהלה שאוחזת בי מחזקת אותו. רק אחרי כמה ימים הואיל בטובו להגיש תלונה במשטרה. הוא הרי יודע שלמשטרה אין זמן וכוח אדם לטפל בעניינים זוטרים שכאלה.

תמונה שלישית:
בית-משפחה נורמטיבית. אולי קצת יותר מ"נורמטיבית", קצת לפלפית. מסוג המשפחות שמקפידות על חינוך לערכים ואנושיות.
דפיקות בדלת. משטרה.
מחפשים סמים. לא פחות.
מחפשים, ומיד מוצאים.
מוצאים שקית ובתוכה סמים.
מצאו, כי ידעו איפה הונחה השקית. ידעו!
עד אותו רגע בני-הבית לא ראו בעיניהם סמים.

כשאין מה להעליל על אביר-יושר, הארגון יתפור לו תיקים.
מישהו שתל שקית סמים בביתו, מישהו שיש לו קשרים במשטרה.

53 תיקים נתפרו לאביר-היושר הזה.
כל התיקים הללו, אחד לאחד, הופרכו בבית-המשפט.

הסיפור הגדול הוא המאבק של האבירים מול מערכת האכיפה, מול מערכת המשפט, ומול העדר תמיכה ציבורית במאבקם למען הציבור.
על המאבק הזה אכתוב בפוסטים הבאים.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

דמיון רב מתקיים בין המוטרדות-מינית לבין חושפי-השחיתויות. אחד הקווים הבולטים הוא ההתמודדות לבד מול המערכת הממסדית החזקה.

לכן חשבנו בעמותת-עוגן, המגנה על חושפי-השחיתויות, שיהיה נכון לחבר בין החושפים, כנהוג בארגונים המגנים על מוטרדות. המטרה היתה להקל על הבדידות שהפכה באחת להיות מנת חלקם של החושפים, כמו של המוטרדות.

המחקרים מלמדים שאחוז משמעותי של חושפי-השחיתויות הם עובדים מצטיינים, שבאמת ובתמים טובת הארגון עומדת לעיניהם. על כך הם זוכים להערכה רבה, ונדמה כאילו שטיח-אדום פרוס תחת רגליהם לקידום במעלה הקריירה האישית שלהם.

אז התכנסנו בערב סתווי, בחדר-הישיבות של העמותה, לפגישה ראשונה של חיבור בין חושפים, שהגיעו מקצוות הארץ, עובדים מצטיינים, בעמדות שונות בארגונים השונים.

פתחנו את הפגישה במילים: יו"ר העמותה, עו"ד חי בר-אל, הגה את הרעיון לכנות אתכם "אבירי-היושר", משום שאנחנו יודעים שמעולם לא התכוונתם לחשוף שחיתות. אנחנו יודעים שהתכוונתם להיות עובדים טובים, אכפתיים, שתורמים לארגון את כישוריכם ואת היושרה שלכם.

היה לנו חשוב שידעו שאנחנו כאן מלאי הערכה לפועלם, בהבדל מהתדמית שיש לאבירים בציבוריות הישראלית (שטינקרים". זוכרים? זו התווית שהדביקו להם בעלי השררה שנתפסו בקלונם). עכשיו ביקשנו לעשות סבב בו כל אחד ואחת מהקרואים יספר את הסיפור האישי שלו.

הראשונה סיפרה: הגעתי למעמד של מזכירה בכירה בארגון. יום אחד נחשפים לעיני מסמכים המעידים על התנהלות בלתי תקינה. פניתי לממונים עלי. הופתעתי להיווכח שהם לא מרוצים מההערות שלי. למחרת הבחנתי שכל חברי לעבודה מתרחקים ממני. בחדר-האוכל לא ישבו לידי. מאוחר יותר קבלתי מכתב בו אני מתבקשת כבר למחרת להגיע לשימוע (לא ידעתי שכדאי להגיע לשימוע עם עו"ד, וגם אם הייתי יודעת לא הייתי מספיקה למצוא עו"ד כי הכל התרחש מהרגע להרגע).

פניה של המספרת היו חיוורות כסיד, עיניה מושפלות, דיבורה היה מבולבל.

השני בסבב סיפר: הסיפור שלי זהה לסיפור ששמענו. השלישי בסבב הוסיף: גם שלי. וכך גם הרביעי, החמישי ועד האחרון. החומה אותה מציב הארגון מול אבירי-היושר, זהה בכל הארגונים.

הלסת שלי נשמטה: איך יתכן שבכל הארגונים התגובה לחשיפת שחיתות היא אותה תגובה? הרי אלה ארגונים שונים לגמרי, שאין ביניהם שום חיבור.

אביר-היושר, העובד המצטיין, שמורגל לחוות הערכה רבה כלפיו בסביבת העבודה שלו, מוצא עצמו באחת דחוי, מצורע.עולמו נחרב, והוא נדרש עכשיו להתנהל בתוך עיי החורבה הזו, כשאיננו מיומן בהתנהלות בתוך עולם חרב.

הוא מבולבל. הוא לא יודע שזו רק התחלה של מסלול ייסורים שהוא עומד לעבור. במשך השנים הבאות, אם יצליח לשרוד את מסכת ההתעמרות שהארגון מכין לו, ישכח גם את התקופה הראשונה הזו.

להזכירכם: אבירי-היושר הם האנשים הנהדרים שלולא הם לא היינו יודעים על השחיתות המתרחשת. הם ה"מקורות" של העיתונאים, הם החלוצים בראש מחנה המאבק בשחיתות, והם הראשונים שמשלמים מחיר בלתי-נסבל, ומאוד לא צודק.

והם הרי פעלו למען הארגון ולמען כולנו. בפוסטים הבאים אספר עוד על דרך הייסורים של אבירי-היושר, בתקווה גדולה שהמיידעים שאביא יגרמו ליותר אנשים לעזור לעמותת-עוגן, ולאחרים, לחולל את השינוי הנדרש ביחס של החברה הישראלית לאבירים שלנו.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

בזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה? אז זהו שלא. כולם אמנם אומרים שבזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה, אבל בפועל עוסקים בפוליטיקה – ובאינטנסיביות רבה.

בזמן המלחמה, ובתוך המשא ומתן לשחרור חטופות וחטופים, בשבוע שעבר, אישרה הממשלה תקציב מעודכן לשנת 2023. ניתן היה לחשוב שכל הכספים הקואליציוניים – כספים פוליטיים – יוסטו לצרכי המלחמה. אז ניתן היה לחשוב. הממשלה החליטה שפוליטיקה עכשיו חשובה לא פחות – ואולי יותר – מצרכי המלחמה; וכך כמעט חמישה מיליארדי שקלים הלכו לחיזוק הקואליציה ולא לצרכי המלחמה.

ד"ר חיים וייצמן הוא מנהל התחום הפוליטי ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות, ומרצה לממשל, מנהל ומדיניות ציבורית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. הוא בעל ניסיון ארוך שנים במגזר הציבורי; בין שאר התפקידים אותם מילא: עוזר לח"כ שמעון פרס, יועץ מדיני לשר וח"כ לשעבר ד"ר יוסי ביילין ויועץ בכיר לשר הדתות.

אחת ההתפתחויות המטרידות ביותר היא הידיעה שבנימין נתניהו מתעתד להקדים את הבחירות, מכיוון "שרק הוא מסוגל למנוע מדינה פלסטינית" אחרי המלחמה, כלומר: הוא יילך על הראש של הנשיא ג'ו ביידן בעוצמות של מערכת בחירות, וכל מי שיביע תמיכה בנשיא, שלא היסס להתייצב לצדנו מייד עם פרוץ המשבר, יצטרך לספוג את הארס של מכונת הרעל.

אחת ההתפתחויות המטרידות ביותר היא הידיעה שבנימין נתניהו מתעתד להקדים את הבחירות, מכיוון "שרק הוא מסוגל למנוע מדינה פלסטינית" אחרי המלחמה, כלומר: הוא יילך על הראש של הנשיא ביידן

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

עסקת שחרור בני הערובה בין חמאס לישראל לא הייתה מתרחשת ללא המנהיגות של ממשל ביידן. גם העסקה הבאה לא תושג ללא המינוף האמריקאי, הן על ממשלת נתניהו והן על קטאר ומצרים.

אף אחת מהמטרות של ישראלים ופלסטינים שוחרי שלום לא תושג ללא דיפלומטיה אמריקאית יזומה. הסבל ההומניטרי של אזרחי עזה לא יסתיים והחזרת תחושת הביטחון של הישראלים לא תושג ללא המחויבות מחודשת של מנהיג העולם החופשי למזרח התיכון.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.