נולדתי וגדלתי בקיבוץ לוחמי הגטאות. ואנחנו, כמו כל ילדי-ישראל, ואולי כמו כל ילדי-העולם, גדלנו על אהבת המולדת. אהבה והגנה על המולדת שלנו. אלא שהמולדת שלנו היתה צעירה מאוד, ומוקפת אויבים. ולמרות שגדלנו על שאיפה לשלום, ואמונה חזקה שבוא יבוא, כולנו התגייסנו לצבא.

רבים מהבנים שרתו כקרביים, טייסים, צוללנים, שריונאים וחיל-רגלים. היו אפילו מי שהתפרסמו בגבורתם, וספרו שבזמן הלחימה היו ספוגים ברוח שספגו בחממת-הגידול של לוחמי-הגטאות.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

כשהוצע לי למנכ"ל את עמותת-עוגן, המגוננת על חושפי שחיתויות, לא תיארתי לעצמי שאני עומדת להכיר מקרוב התעללות אכזרית וצינית בבני-אדם, ולא הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות הזו. איש לא הכין אותי לתפקיד. למזלי, הגעתי אליו כשאני כבר מצוידת במטען של ותק בעולם הזה, שסיפק לי כלים להתמודדות עם תלאות החיים. היה לי חשוב לשמור על שפיותי כדי להיות אפקטיבית עבור אבירי היושר האלה.

אביא כאן כמה תמונות, סיפורים קטנים מחיי אבירי-היושר.
כן כן, הסיפורים האלה קטנים לעומת הסיפור הגדול.

תמונה ראשונה:
גבר בסביבות גיל ארבעים, הקריירה שלו באחד השיאים שלה. איש גאה, ובצדק, יוצא בשבת עם משפחתו לבילוי בגן-ציבורי. אשתו, ילדיו, אחיו, גיסותיו, ילדיהם… והפעוט שבילדיו נישא על ידיו.

לפתע, חבטה איומה. הפעוט שעל ידיו מושלך מידיו.
בעודו מנסה לארגן את חלקי התמונה הפסטורלית מחדש, הבריונים שחבטו בו והעיפו את הפעוט, מסתלקים מהזירה.

תמונה שנייה:
צהריים. אני בבית, אבל תמיד, ת מ י ד, פנויה לענות לטלפון כשאני רואה על הצג את שמו של אביר-היושר מורן גנוסר.
למרות שמורן יודע להתעצבן, בדרך-כלל הוא נשמע רגוע, ואפילו ישנוני משהו:
"מה נשמע"? הוא שואל.
"הכול בסדר, אצלי, מה אצלך"?
"שמו לי בתיבת-הדואר תרמיל של כדור רובה" הוא אומר.
צונאמי של מחשבות מציף את ראשי:
חיי מורן בסכנה, מזל שאשתו לא הגיעה לתיבת-הדואר לפניו, בחדר המדרגות מחכים לו רוצחים, צריך לקרוא למשטרה…
"מה נעשה, מורני"? אני שואלת.
"כלום. אני לא מפחד מהם"

משפט שגור בפי אבירי-היושר ששריר המצליחנות פועם בהם נון-סטופ הוא: "אני לא מפחד מהם". ומורן באמת לא פוחד. ואולי הבהלה שאוחזת בי מחזקת אותו. רק אחרי כמה ימים הואיל בטובו להגיש תלונה במשטרה. הוא הרי יודע שלמשטרה אין זמן וכוח אדם לטפל בעניינים זוטרים שכאלה.

תמונה שלישית:
בית-משפחה נורמטיבית. אולי קצת יותר מ"נורמטיבית", קצת לפלפית. מסוג המשפחות שמקפידות על חינוך לערכים ואנושיות.
דפיקות בדלת. משטרה.
מחפשים סמים. לא פחות.
מחפשים, ומיד מוצאים.
מוצאים שקית ובתוכה סמים.
מצאו, כי ידעו איפה הונחה השקית. ידעו!
עד אותו רגע בני-הבית לא ראו בעיניהם סמים.

כשאין מה להעליל על אביר-יושר, הארגון יתפור לו תיקים.
מישהו שתל שקית סמים בביתו, מישהו שיש לו קשרים במשטרה.

53 תיקים נתפרו לאביר-היושר הזה.
כל התיקים הללו, אחד לאחד, הופרכו בבית-המשפט.

הסיפור הגדול הוא המאבק של האבירים מול מערכת האכיפה, מול מערכת המשפט, ומול העדר תמיכה ציבורית במאבקם למען הציבור.
על המאבק הזה אכתוב בפוסטים הבאים.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

דמיון רב מתקיים בין המוטרדות-מינית לבין חושפי-השחיתויות. אחד הקווים הבולטים הוא ההתמודדות לבד מול המערכת הממסדית החזקה.

לכן חשבנו בעמותת-עוגן, המגנה על חושפי-השחיתויות, שיהיה נכון לחבר בין החושפים, כנהוג בארגונים המגנים על מוטרדות. המטרה היתה להקל על הבדידות שהפכה באחת להיות מנת חלקם של החושפים, כמו של המוטרדות.

המחקרים מלמדים שאחוז משמעותי של חושפי-השחיתויות הם עובדים מצטיינים, שבאמת ובתמים טובת הארגון עומדת לעיניהם. על כך הם זוכים להערכה רבה, ונדמה כאילו שטיח-אדום פרוס תחת רגליהם לקידום במעלה הקריירה האישית שלהם.

אז התכנסנו בערב סתווי, בחדר-הישיבות של העמותה, לפגישה ראשונה של חיבור בין חושפים, שהגיעו מקצוות הארץ, עובדים מצטיינים, בעמדות שונות בארגונים השונים.

פתחנו את הפגישה במילים: יו"ר העמותה, עו"ד חי בר-אל, הגה את הרעיון לכנות אתכם "אבירי-היושר", משום שאנחנו יודעים שמעולם לא התכוונתם לחשוף שחיתות. אנחנו יודעים שהתכוונתם להיות עובדים טובים, אכפתיים, שתורמים לארגון את כישוריכם ואת היושרה שלכם.

היה לנו חשוב שידעו שאנחנו כאן מלאי הערכה לפועלם, בהבדל מהתדמית שיש לאבירים בציבוריות הישראלית (שטינקרים". זוכרים? זו התווית שהדביקו להם בעלי השררה שנתפסו בקלונם). עכשיו ביקשנו לעשות סבב בו כל אחד ואחת מהקרואים יספר את הסיפור האישי שלו.

הראשונה סיפרה: הגעתי למעמד של מזכירה בכירה בארגון. יום אחד נחשפים לעיני מסמכים המעידים על התנהלות בלתי תקינה. פניתי לממונים עלי. הופתעתי להיווכח שהם לא מרוצים מההערות שלי. למחרת הבחנתי שכל חברי לעבודה מתרחקים ממני. בחדר-האוכל לא ישבו לידי. מאוחר יותר קבלתי מכתב בו אני מתבקשת כבר למחרת להגיע לשימוע (לא ידעתי שכדאי להגיע לשימוע עם עו"ד, וגם אם הייתי יודעת לא הייתי מספיקה למצוא עו"ד כי הכל התרחש מהרגע להרגע).

פניה של המספרת היו חיוורות כסיד, עיניה מושפלות, דיבורה היה מבולבל.

השני בסבב סיפר: הסיפור שלי זהה לסיפור ששמענו. השלישי בסבב הוסיף: גם שלי. וכך גם הרביעי, החמישי ועד האחרון. החומה אותה מציב הארגון מול אבירי-היושר, זהה בכל הארגונים.

הלסת שלי נשמטה: איך יתכן שבכל הארגונים התגובה לחשיפת שחיתות היא אותה תגובה? הרי אלה ארגונים שונים לגמרי, שאין ביניהם שום חיבור.

אביר-היושר, העובד המצטיין, שמורגל לחוות הערכה רבה כלפיו בסביבת העבודה שלו, מוצא עצמו באחת דחוי, מצורע.עולמו נחרב, והוא נדרש עכשיו להתנהל בתוך עיי החורבה הזו, כשאיננו מיומן בהתנהלות בתוך עולם חרב.

הוא מבולבל. הוא לא יודע שזו רק התחלה של מסלול ייסורים שהוא עומד לעבור. במשך השנים הבאות, אם יצליח לשרוד את מסכת ההתעמרות שהארגון מכין לו, ישכח גם את התקופה הראשונה הזו.

להזכירכם: אבירי-היושר הם האנשים הנהדרים שלולא הם לא היינו יודעים על השחיתות המתרחשת. הם ה"מקורות" של העיתונאים, הם החלוצים בראש מחנה המאבק בשחיתות, והם הראשונים שמשלמים מחיר בלתי-נסבל, ומאוד לא צודק.

והם הרי פעלו למען הארגון ולמען כולנו. בפוסטים הבאים אספר עוד על דרך הייסורים של אבירי-היושר, בתקווה גדולה שהמיידעים שאביא יגרמו ליותר אנשים לעזור לעמותת-עוגן, ולאחרים, לחולל את השינוי הנדרש ביחס של החברה הישראלית לאבירים שלנו.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.

זאת כנראה תופעה רווחת בקרב פוליטיקאים: הם נוטים להסתמך על נטייתם של המוני אנשים להיאחז בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע, לגוונים אפורים.

כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות. פסקנות הדוחה כל ספקנות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

השבוע ציינה מירית שם אור את יום הולדתה, וזו הזדמנות להיזכר בכמה משיריה ולעמוד על ייחודם.

מירית שם אור ­­- עיתונאית וסופרת מוערכת – נודעה גם כמי שכתבה עשרות להיטים לאורך השנים. מירית מעולם לא שאפה להציג עצמה כמשוררת, אלא כתמלילנית שבעצם "נקלעה לסיטואציה".

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.

בזמן שמהדורות החדשות של 2026 ממשיכות להזין אותנו בסיסמאות על "ניצחון מוחלט", "הסרת האיום לצמיתות" ו"שינוי פני המזרח התיכון", כדאי שנבין את המנגנון התודעתי שמאפשר למשטרים לבצע פשעים מחרידים מבלי שהם יוגדרו ככאלה.

ההיסטוריון וחוקר הג'נוסייד א. דירק מוזס מציע בספרו "The Problems of Genocide" מראה שחורה ומפכחת: המושג "ביטחון קבוע" (Permanent Security) הוא המנוע המרכזי שמאחורי האלימות המודרנית. זוהי המלכודת שבה כולנו כלואים.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.