לא להבין ב"פוליטיקה". להרגיש חסר האונים מול מסך החדשות, כלומר, להרגיש בעוצמה את הייאוש החוזר והריקנות אל מול מבול השקרים וההבטחות הכוזבות של "נבחרי הציבור". לא להבין למה דווקא הבחירות האלה כל כך גורליות.
לא לקבל את הנחת המוצא הזאת שמפמפמים לנו מבוקר ועד ערב כבר שנים רבות, שהפתק הקטן הזה ישנה עולמות. פשוט לסרב לנסות למצוא הגיון בפוליטיקה הנוכחית. לפרוש קצת מהעסק. כן, דווקא עכשיו, אחרי שנתיים סוערות ומרובות בבחירות של "כן ביבי"-"לא ביבי", אני מרגיש צורך להפסיק לשתף פעולה עם המשחק הפוליטי. זאת אומרת, להפסיק לשתף פעולה עם אחיזת העניים של הפוליטיקה הישראלית.
דווקא עכשיו, אחרי שנתיים סוערות ומרובות בבחירות של "כן ביבי"-"לא ביבי", אני מרגיש צורך להפסיק לשתף פעולה עם המשחק הפוליטי. זאת אומרת, להפסיק לשתף פעולה עם אחיזת העינים של הפוליטיקה הישראלית
והאמת, התחושה הזאת לא באה לי בקלות בכלל. הרי, על הנייר, אני כל כולי פוליטיקה ישראלית. אני לומד מדע המדינה וגיאוגרפיה, אני אוכל את טורי הדעה ב"הארץ" לארוחת בוקר ואת הפרשניות הפוליטיות בפייסבוק לארוחת ערב. בילדות החדר שלי היה מוקף בסטיקרים של מפלגות והראש שלי תמיד היה מפוצץ בשלל דעות פוליטיות נוקבות.
אבל לאחרונה, משהו השתנה. יותר מתמיד, אני מרגיש שהזירה הציבורית בישראל, דווקא היא, מייצגת את הדבר הכי רחוק מפוליטיקה שרק אפשר לדמיין. לפחות כפי שאני תופס את הדבר הזה שנקרא – פוליטיקה.
בסמסטר הנוכחי, אני לוקח קורס מאוד מעניין בתאוריה פוליטית עם ד"ר מיכל גבעוני, ואחת השאלות המרכזיות של הקורס היא "מהו הפוליטי". זו שאלה חשובה שהעסיקה תיאורטיקנים רבים בתחילת המאה ה-20. אולם, כמאה שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אני מוצא כי השאלה הזאת רלוונטית שוב, אולי יותר מתמיד. זאת משום שרוב התשובות שהציגו לנו עד היום לגבי "מהו הפוליטי", אינן מדייקות את העידן בו אנחנו חיים – עידן של מהפכת האינטרנט, של משבר האקלים ותהליכים נוספים – גלובליים ומדינתיים.
יאיר אסולין, למשל, כותב על הנושא (מה שהוא מכנה "סוף עידן הפוליטיקה") בעקביות בהארץ ואני ממליץ לעקוב אחרי הניתוח המרתק שלו בעניין. מה גם שאני מאמין שבעתיד יצטרפו למחשבה זו עוד הוגים רבים בישראל ואפילו בעולם, בין אם הם יסכימו עם הניתוח של אסולין ובין אם לא. אני בעצמי, לא יודע אם אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה" ואני עדיין בספק אם זו באמת שירת הברבור של מדינת הלאום.
אך לבסוף, התחושה הכי טבעית בעיניי בימים אלו היא פשוט להודות באמת ובתמים, שכל הסיפור הזה של הבחירות וכל מה שמסביב לעסק הזה שהעסיק והציף אותי רבות בשנה האחרונה, הוא קצת חרטא, בלוף, לא באמת לב העניין.
וכן, כן, אני יודע כמובן שחשוב לשים את הפתק בקלפי, ואני עושה זאת, אבל אני חייב להודות שאני לא מוצא בכך אקט פוליטי גדול מדי או מרגש כמו בעבר. אולי גם אתם מרגישים כמוני, אבל אתם קצת מתביישים להודות בכך.
אבל לאחרונה, משהו השתנה. יותר מתמיד, אני מרגיש שהזירה הציבורית בישראל, דווקא היא, מייצגת את הדבר הכי רחוק מפוליטיקה שרק אפשר לדמיין. לפחות כפי שאני תופס את הדבר הזה שנקרא – פוליטיקה
לדעתי אנחנו בכלל לא צריכים להיבהל, להתבייש, להתנגד או לבוז לחוסר העניין שאנחנו מרגישים כרגע כלפי ה"פוליטיקה" בישראל. זה לא הופך אותנו לאדישים או מנותקים מהמצב. להפך, לבוז היום לפוליטיקה הישראלית, להתעלם מכל מה שהיא מנסה להציג "כדבר החשוב"– זה הדבר הכי אמיתי, אקטיביסטי ופוליטי שיש לנו להציע כאזרחים.
לסרב לאשליה – זאת מהות הפוליטיקה.
בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.
מבצע "עם כלביא" היה הצלחה יוצאת מגדר הרגיל בכל הקשור להשגתה של עליונות אווירית בשמי איראן, שתורגמה לפגיעה חמורה בתשתיות הגרעין; להשמדת חלק ניכר ממערך הטילים הבליסטיים שאיימו על עורף ישראל; לחיסול בכירים במשמרות המהפכה האירניים ומדעני הגרעין; ולניצול ההצלחה להשמדת יכולותיו השיוריות של חיל האוויר האיראני. בנוסף נפגעו תשתיות אזרחיות כמו אוניברסיטאות, מאגרי אנרגיה, בנקים ועוד.
ההישגים הועצמו עם הצטרפותה של ארה"ב למערכה בתקיפה מהאוויר ומהים של מתקני הגרעין בפורדו, אספהאן ונתנז. התקיפה גרמה לנזק משמעותי במתקנים אלו, שללא ספק מעכבים את תכנית הגרעין האיראנית, ומשפרים את עמדת המיקוח האמריקאית במו"מ על הסכם גרעין חדש עם איראן.
פרופסור שאול חורב הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, כיהן כמפקד שייטת הצוללות, מפקד שייטת ספינות הטילים וסגן מפקד חיל הים. בשנים 2007–2015 כיהן כראש הוועדה לאנרגיה אטומית. כיום עומד בראשות המכון למדיניות ואסטרטגיה ימית במרכז לכלכלה כחולה וחדשנות בחיפה.
לאחר כמעט שנתיים של לחימה, לאחר שהממשלה הזו סירבה לדון ביום שאחרי,
בשעה שהמערכת המדינית כאן רוצה לצמצם את גבולות הגזרה לפתרון נקודתי בנושא עזה, בניסיון מכוון לבלום כל חתירה להסכם שיכלול את הרשות הפלסטינית – מתכנסת בירושלים השדולה לקידום הסדר ביטחוני אזורי.
לכולם ברור, שלדבר על הסכם שלום או על הסדר מדיני כלשהו, ייתקל בהתנגדות אם לא יוזכר ההיבט הביטחוני. לכן הדגש כאן הוא על הסדר ביטחוני אזורי.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.
אינדונזיה, המדינה הרביעית בגודלה בעולם, החליטה להעביר את עיר הבירה הממשלתית – מג'קרטה, המציינת השנה 498 שנים להיווסדה, אל עיר חדשה בשם נוסנטארה (Nusantara – "הארכיפלג האינדונזי") במרחק של כ-1300 ק"מ, הנבנית בלב יערות האי קלימנטן (בורנאו).
יוזמה זו הוכרזה לראשונה בשנת 2019 על ידי הנשיא דאז ג'וקו וידודו (Joko Widodo), המכונה ג'וקווי (Jokowi). ב-18 בינואר 2022 אישר בית הנבחרים של הרפובליקה את חוק עיר הבירה הלאומי (IKN). ההחלטה הינה שלב אסטרטגי במימוש חזון "אינדונזיה 2045" ("Indonesia Emas 2045" – Golden Indonesia) – לקראת חגיגות 100 שנות עצמאות, שמטרתו להפוך את המדינה למפותחת, תחרותית ובת-קיימא. העיר נבנית על בסיס עקרונות הפנצ'סילה – שוויון, צדק, קיימות והכלה תרבותית.
גל רונן הוא יועץ אסטרטגי בעל ניסיון של 24 שנים בתחומי מחקר ביטחוני. בעל תואר שני בממשל מאוניברסיטת רייכמן, התמחות בטרור וביטחון, חוקר את הזירה האינדונזית ופועל לפיתוח חיבורים עסקיים בין חברות מישראל לחברות באינדונזיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני חושב שאחד החלקים ההזויים בחזון העיר החדשה הוא הרצון לארח אולימפיאדה בה כבר ב2036. אומנם גם מצריים רוצה לארח אולימפיאדה בעיר הבירה החדשה שהיא בונה, אבל במצריים בנו בעיר הבירה החדשה קריית ספורט אולימפית שלמה, וגם גיאוגראפית היא רחוקה רק כמה עשרות קילומטרים מקהיר ומתקני הספורט בקהיר שנכללו בהצעות אירוח אולימפיות בעבר. אבל באינדונזיה מדובר בעיר בירה מרוחקת ומבודדת ועדיין לא מאוכלסת במיוחד וללא מתקני ספורט, בזמן שבג'קרטה כבר יש מתקנים לרבים מענפי הספורט האולימפיים כולל אצטדיון אתלטיקה לאומי ואצטדיון כדורגל לאומי.
אם זה הולך כמו שטאזי ועושה קולות של שטאזי
בקיץ הזה תלבשי מזגן
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
וואוו! עוד נושא שחושבת עליו שנים ! לא רק שצריך כמו בחו"ל גם כאן שירותים ציבוריים, צריך גם שהם יתוחזקו כמו בחו"ל ולא יהפכו למרכז ריח רע ולכלוך, אחרת לא הועלנו…באירופה , עובדי הניקיון של השירותים לובשים חליפות נקיות , כולן/ם אסתטיים ונקיים , כן, גובים תשלום סמלי אך זה שווה , השירותים תמיד נקיים ומבושמים , גם אלו שלא מקפידים להשאיר אחריהם נקי לצערינו… מרגישים לא נוח ללכלך. בכלל בארץ היכן שיש שירותים ציבוריים כמו בקניונים בתל אביב וכנראה בעוד ערים, זה ברור שכדאי לךלהתאפק.. תמיד הסרטון חוגג ! לחשוב שתיירים באים לעיר הקודש ירושלים לשירותים בתחנה המרכזית , טראומה !!! זה חלק מהפנים של המדינה ונורא מביש! כתבה חשובה הלוואי שזה יעזור.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם