לא להבין ב"פוליטיקה". להרגיש חסר האונים מול מסך החדשות, כלומר, להרגיש בעוצמה את הייאוש החוזר והריקנות אל מול מבול השקרים וההבטחות הכוזבות של "נבחרי הציבור". לא להבין למה דווקא הבחירות האלה כל כך גורליות.

לא לקבל את הנחת המוצא הזאת שמפמפמים לנו מבוקר ועד ערב כבר שנים רבות, שהפתק הקטן הזה ישנה עולמות. פשוט לסרב לנסות למצוא הגיון בפוליטיקה הנוכחית. לפרוש קצת מהעסק. כן, דווקא עכשיו, אחרי שנתיים סוערות ומרובות בבחירות של "כן ביבי"-"לא ביבי", אני מרגיש צורך להפסיק לשתף פעולה עם המשחק הפוליטי. זאת אומרת, להפסיק לשתף פעולה עם אחיזת העניים של הפוליטיקה הישראלית.

דווקא עכשיו, אחרי שנתיים סוערות ומרובות בבחירות של "כן ביבי"-"לא ביבי", אני מרגיש צורך להפסיק לשתף פעולה עם המשחק הפוליטי. זאת אומרת, להפסיק לשתף פעולה עם אחיזת העינים של הפוליטיקה הישראלית

והאמת, התחושה הזאת לא באה לי בקלות בכלל. הרי, על הנייר, אני כל כולי פוליטיקה ישראלית. אני לומד מדע המדינה וגיאוגרפיה, אני אוכל את טורי הדעה ב"הארץ" לארוחת בוקר ואת הפרשניות הפוליטיות בפייסבוק לארוחת ערב. בילדות החדר שלי היה מוקף בסטיקרים של מפלגות והראש שלי תמיד היה מפוצץ בשלל דעות פוליטיות נוקבות.

אבל לאחרונה, משהו השתנה. יותר מתמיד, אני מרגיש שהזירה הציבורית בישראל, דווקא היא, מייצגת את הדבר הכי רחוק מפוליטיקה שרק אפשר לדמיין. לפחות כפי שאני תופס את הדבר הזה שנקרא – פוליטיקה.

בסמסטר הנוכחי, אני לוקח קורס מאוד מעניין בתאוריה פוליטית עם ד"ר מיכל גבעוני, ואחת השאלות המרכזיות של הקורס היא "מהו הפוליטי". זו שאלה חשובה שהעסיקה תיאורטיקנים רבים בתחילת המאה ה-20. אולם, כמאה שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אני מוצא כי השאלה הזאת רלוונטית שוב, אולי יותר מתמיד. זאת משום שרוב התשובות שהציגו לנו עד היום לגבי "מהו הפוליטי", אינן מדייקות את העידן בו אנחנו חיים – עידן של מהפכת האינטרנט, של משבר האקלים ותהליכים נוספים – גלובליים ומדינתיים.

יאיר אסולין, למשל, כותב על הנושא (מה שהוא מכנה "סוף עידן הפוליטיקה") בעקביות בהארץ ואני ממליץ לעקוב אחרי הניתוח המרתק שלו בעניין. מה גם שאני מאמין שבעתיד יצטרפו למחשבה זו עוד הוגים רבים בישראל ואפילו בעולם, בין אם הם יסכימו עם הניתוח של אסולין ובין אם לא. אני בעצמי, לא יודע אם אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה" ואני עדיין בספק אם זו באמת שירת הברבור של מדינת הלאום.

אך לבסוף, התחושה הכי טבעית בעיניי בימים אלו היא פשוט להודות באמת ובתמים, שכל הסיפור הזה של הבחירות וכל מה שמסביב לעסק הזה שהעסיק והציף אותי רבות בשנה האחרונה, הוא קצת חרטא, בלוף, לא באמת לב העניין.

וכן, כן, אני יודע כמובן שחשוב לשים את הפתק בקלפי, ואני עושה זאת, אבל אני חייב להודות שאני לא מוצא בכך אקט פוליטי גדול מדי או מרגש כמו בעבר. אולי גם אתם מרגישים כמוני, אבל אתם קצת מתביישים להודות בכך.

אבל לאחרונה, משהו השתנה. יותר מתמיד, אני מרגיש שהזירה הציבורית בישראל, דווקא היא, מייצגת את הדבר הכי רחוק מפוליטיקה שרק אפשר לדמיין. לפחות כפי שאני תופס את הדבר הזה שנקרא – פוליטיקה

לדעתי אנחנו בכלל לא צריכים להיבהל, להתבייש, להתנגד או לבוז לחוסר העניין שאנחנו מרגישים כרגע כלפי ה"פוליטיקה" בישראל. זה לא הופך אותנו לאדישים או מנותקים מהמצב. להפך, לבוז היום לפוליטיקה הישראלית, להתעלם מכל מה שהיא מנסה להציג "כדבר החשוב"– זה הדבר הכי אמיתי, אקטיביסטי ופוליטי שיש לנו להציע כאזרחים.

לסרב לאשליה – זאת מהות הפוליטיקה.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

לפני ימים אחדים התבשרנו כי שירה איסקוב, שניצלה בזכות שכנתה מרצח על ידי בעלה דאז – תדליק משואה בטקס הדלקת המשואות המסורתי שיערך בערב יום העצמאות. שירה תדליק משואה יחד עם שכנתה, עדי גוזי, שהצילה אותה.

הקריאות נגד הבחירה אינן קלות ומייצרים טיעוני נגד על כך שמדובר במסע אישי נגדה שנגוע במיזוגיניה, איני סבור כך.

בישראל של 2021 זה לא קל לצאת נגד החלטה להעניק לקורבן טרור נגד נשים להדליק משואה. המקרה של איסקוב הוא מזעזע, מסמר שיער ובכל זאת אני לא משוכנע שמשואה לתפארת מדינת ישראל היא החיבור הנכון במקרה הזה, ממש כמו במקרים אחרים שקשורים לטקס הדלקת המשואות.

הסיפור פה אינו שירה איסקוב. שירה היא אולי הקש ששבר את גב הגמל וחידד את הצורך בדיון על טקס הדלקת המשואות, משמעויותיו ועל אופן בחירת משיאי המשואות.

הסיפור פה אינו שירה איסקוב. שירה היא אולי הקש ששבר את גב הגמל וחידד את הצורך בדיון על טקס הדלקת המשואות, משמעויותיו ועל אופן בחירת משיאי המשואות

קפיצה לשנת 1950: מטרת הטקס כשיוסד הייתה "להדגיש את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית".

את הטקס מנהל מרכז ההסברה, שמפרסם מדי שנה קול קורא לציבור להציע מועמדים. אחד הקריטריונים הוא: "רגישות למכאובים לאומיים כגון השואה, שכול, טרור".

השואה, שכול, טרור. כבר אז, בהחלטה ההיא, הוקם בליבו של טקס שאמור להיות שמח, מעצים ובעל מסרים של עצמאות, אי של שכול, מוות והצגת דמויות שקרה להם הרע מכל. אי של שכול שלמעשה ממשיך את יום הזיכרון במובנים רבים.

לא הייתי נדרש לסוגיה הזו אילולא בשש השנים האחרונות בהן מנהלת את הטקס מירי רגב, המופקדת על מרכז ההסברה – משהו באיזון של השכול, המוות והקורבנות התערער. ובתהליך מואץ האי של השכול והאסונות הפך לבמה המרכזית.

אחרי רונה רמון ז"ל ששכלה את בעלה ובנה והשיאה משואה ב-2015, מרים פרץ, ששכלה שני בנים והשיאה משואה ב-2018, שלוש האמהות רחלי פרנקל, בת גלים שער ואיריס יפרח, שבניהן נחטפו ונרצחו לפני מבצע צוק איתן וזכו לכבוד ב-2019, בטקס שלם שהוקדש לתושבי עוטפי עזה שרקטות שולטות בעולמן (השנה ה-71 לעצמאות ישראל), ואחרי שבחרו השנה להעניק את השאת משואה לרב איתן שנרב, שבתו נרצחה בפיגוע, הגיע הזמן לשאול בקול: האם משואה נועדה לשמש כצ'ופר לאומי שנועד לפצות על גורל לא קל. האם מדובר בטקס הוקרה (בתרומה חשובה או במפעל חיים) או הכרה (בסבל)?

שירה איסקוב אינה אדם בלתי ראוי, חלילה. להיפך. היא גיבורה שנאבקה כדי לשרוד. אבל היא נקלעה לסיטואציה של כוחות חזקים ממנה: ממשלת ישראל אוהבת את הגיבורים שלה קורבנות.

טקס הדלקת המשואות שאמור לייצג את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית לא יכול להתבסס רק על קורבנות. בשנת 2021 הגיע הזמן לעבור גם לשותפות גורל שמבוססת על חזון ולא רק על אסון. אבל עושה רושם שבחברה ישראלית, שמתפרקת בתהליך מואץ, יש מי שמושך בחוטי הכאב והאובדן כדי להעביר מסר של אחדות.

טקס הדלקת המשואות שאמור לייצג את אחדותו הלאומית של העם השב למדינתו העצמאית לא יכול להתבסס רק על קורבנות. בשנת 2021 הגיע הזמן לעבור גם לשותפות גורל שמבוססת על חזון ולא רק על אסון

זה נכון, אין ספק שייצוגים קורבניים גורמים לאהדה וקונצנזוס, אבל השאלה היא מה תפקידה של המדינה בכל העניין הזה. האם ישראל, שבוחרת להעניק את הדלקת המשואה לאיסקוב, מעניקה לה בכך כתף חמה או יוצאת למלחמה בטרור שמופנה כלפי נשים?

כמה כסף בכלל הושקע בשנים האחרונות במלחמה באלימות נגד נשים? כי להחליט על הדלקת משואה זה קל. להחליט על חזון, למשל כזה שיתחייב לכך שבשנת 80 לישראל לא יהיו יותר נשים שירצחו בביתן, כי המדינה תילחם בתופעה הזו, הוא דבר הרבה יותר קשה. אבל זה מה שמצופה מממשלת ישראל לעשות. לקחת אחריות למיגור התופעה במקום להאדיר את קורבנותיה.

במקום להעלות טקס שחוגג את הקמתה של מדינת ישראל אנחנו מקבלים מדי שנה ייצוגים שמזכירים לנו מי השולט, מי המיעוט ומי האליטות, ואילו איומים באים עלינו לכלותינו.

יש משהו גס בתפר בין הסמליות שאמורה להיות לטקס לבין התוכן שלו. שהרי טקס הדלקת המשואות הוא שער המעבר ליום העצמאות, וככזה הוא אמור לדבר עליה, על דמוקרטיה, על מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל כשמציצים פנימה מגלים כי החל משנת 2015 רכיבי הטקס עשויים יותר ויותר מאירועים שאינם התמונה הגדולה.

קחו למשל את שלומי שבת שחלה בקורונה, הבריא וידליק משואה. שבת הוא דמות חשובה בעולם התרבות הישראלית אבל האם העובדה שהבריא מקורונה מצדיקה הדלקת משואה? מה בינה לבין עצמאות ישראל?

וכשמחברים את האלמנות, היתומים, נשים שנפגעות מטרור מבית, זמר מפורסם שהבריא מקורונה, מתגנבת ללב תהייה: האם זו דרכה של ממשלת ישראל? לשים פלסטר צבעוני במקום שבו אמור טיפול שורש ורפואה?

האם לא היה עדיף לזמן את איסקוב ולהכריז במעמדה על מלחמת חורמה באלימות נגד נשים? האם במקום שבו יעמוד שלומי שבת לא היה צריכה לעמוד וועדת חקירה ממלכתית לכשלי הקורונה? האם כשמקדישים טקס שלם לתושבי עזה שסובלים מרקטות הדבר לא מעביר מסר שלפיו: קחו את הבאסה עם קורטוב של דגל, כי ככה זה, טיפול שורש לכאן או לכאן לא יהיה לכם.

האם לא היה עדיף לזמן את איסקוב ולהכריז במעמדה על מלחמת חורמה באלימות נגד נשים? האם במקום שבו יעמוד שלומי שבת לא היה צריכה לעמוד וועדת חקירה ממלכתית לכשלי הקורונה?

הבחירה למקם את תשומת הלב במדליקי משואות שפקדו אותם אסונות מאפשרת למדינה להתחמק באופן שיטתי מהצבתו של חזון מדינה יהודית ודמוקרטית כערכים היסודיים שמתוכם גדלים לעצמאות.

רון קסלר הוא איש תוכן ודיגיטל, שימש כמבקר טלוויזה וכתב תרבות במעריב וכדובר הוועד למלחמה באיידס והשתתף בקמפיינים פוליטיים וחברתיים. קסלר ליווה את הפעילות התוכן והדיגיטל של נבחרי ציבור בכירים, ועובד כיום במגזר השלישי. התכנים המתפרסמים בזמן ישראל מבוססים על דעותיו בלבד ולא מייצגים דבר מלבד את עצמו. אתם מוזמנים לעקוב אחריו בטוויטר: https://twitter.com/kessleron_il?s=09.

בארבע מערכות הבחירות האחרונות זכה גוש הימין (ובשמו העדכני, גוש רק-ביבי) בישראל ב-2.2, 2.05, 2.25 ו-1.8 (ללא ימינה ותקווה חדשה) מיליון קולות, לפי סדר כרונולוגי.

באותן מערכות בחירות ממש קיבל גוש השמאל-מרכז (ובשמו המתעדכן, גוש השינוי) 1.8, 2.33, 2.3 ו-1.65 מיליון קולות (ללא רע"מ). אלמלא ליברמן ואחוז החסימה שבלם את ימינה וזהות שבזבזו רבע מיליון קולות (כ-6 מנדטים) בסבב הראשון, היינו חיים כעת תחת ממשלת החלומות הימנית של נתניהו.

אלמלא חוסר בשלות והיעדר הנכונות ליזום מצד גנץ ושורה ארוכה של חברים במפלגתו (מהנדל עד אשכנזי) ובגוש (אורלי לוי אבקסיס, זוכרים?) היינו חיים בעידן ממשלת יהודים-ערבים שלא נראתה כאן מאז 1992.

יתרון של רבע מיליון קולות – בשני המקרים – "צונזר". וככלות כל זאת, בתום הסבב השלישי קיבלנו ממשלה פריטטית הזויה ומסוכסכת שאיימה לפרק את מה שעוד נותר מהסולידריות הישראלית.

יתרון של רבע מיליון קולות לימין או לשמאל במערכות הבחירות האחרונות – "צונזר". בתום הסבב השלישי קיבלנו ממשלה פריטטית הזויה ומסוכסכת שאיימה לפרק את מה שעוד נותר מהסולידריות הישראלית

בהנחה הסבירה שמדינת ישראל לא תתעורר לשחר של יום חדש עם "ממשלת שינוי" מזה או "ממשלת ימין מלא-מלא" מזה בשבועות הקרובים, סבב הבחירות הרביעי יניב כנראה סבב בחירות חמישי. צירוף המילים המדובר יהפוך מדבר-מה שאיש לא העלה בדעתו כשקראנו בעיתונים על אי היציבות בבלגיה, למשל, למציאות נושכת במיוחד. אבל הנתונים שלעיל מלמדים שמי שצריך לחשוש מסבב כזה הוא דווקא הימין הביביסטי.

ראשית, כי כוחו האלקטורלי של הימין מוצה עד תום וסובל מתקרה ברורה. מ-2.25 מיליון מצביעים בשיאו (סבב ג'), כש-300 אלף איש יוצאים להצביע עבור הליכוד כדי לאפשר לנתניהו הכרעה חד משמעית – הוא ירד ל-1.8 בבחירות האחרונות. זאת כאשר 0.47 מיליון מצביעים בוחרים בימין אידאלוגי לא-ביביסטי ולפחות מחציתם עושים זאת, כשהם נותנים את קולם למפלגה שמנהיגה הבהיר באופן בלתי משתמע לשני פנים שלא יחבור לנתניהו בשום מצב (תקווה חדשה).

כלומר, גם אם נניח שכל מצביעי בנט – ולא היא בפועל, אבל ניחא – ציפו וקיוו שיחבור לממשלה עם הליכוד, החרדים והציונות הדתית, הרי שהימין איבד במערכת הבחירות הזו כרבע מיליון חברים טריים ב"גוש השינוי".

שנית, כי המגזר הערבי, מתוך שאננות וחוסר אמונה ביכולתו להשפיע, שיחזר בסיבוב הנוכחי את הישגו הגרוע ביותר ב-4 סבבים: 380 אלף מצביעים, שהניבו 10 מנדטים בלבד (עלייה קלה בכמות המצביעים ביחס למרץ 2019, יש לציין).

כעת, כשהערבים מבינים שהפכו לחלק לגיטימי בממשלות עתידיות – ממשלות שמאל-מרכז יותר מאשר ממשלות ימין, אם להאמין לסמוטריץ' – אין סיבה שלא ישובו אל הקלפיות, כשלנגד עיניהם השפעה ממשית על דרכה של המדינה. אם אמנם יעשו כן ונראה חצי מיליון ויותר מצביעים במגזר, המשותפת עשויה להתעורר עם למעלה מ-10 מנדטים גם בלי רע"ם, שתעבור בתורה את אחוז החסימה גם לבד.

כעת, כשהערבים מבינים שהפכו לחלק לגיטימי בממשלות עתידיות – ממשלות שמאל-מרכז יותר מאשר ממשלות ימין, אם להאמין לסמוטריץ' – אין סיבה שלא ישובו אל הקלפיות, כשלנגד עיניהם השפעה ממשית על דרכה של המדינה

שלישית, כי הסיבוב הנוכחי התאפיין, בין היתר, בבלגן במרכז-שמאל, שלא יחזור על עצמו (יש לקוות). העבודה התעוררה ויכולה הייתה לקבל גם עשרה ויותר מנדטים, אם לא החשש שמא כחול לבן או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, החשש הניב תוצאות מוטות, שכנראה לא תחזורנה על עצמן.

ובתוך כך, "ימינה" ו"תקווה חדשה" לא תגענה למספר דומה של 13 מנדטים. ככל שתקווה חדשה יציבה עם קולות הליכודניקים נגמלי נתניהו – הרי ימינה פריכה לגמרי. בנט כבר הראה שהוא סובל מתקרה אלקטורלית בעת הנוכחית, אחרי שהביא 0,7,6 ושוב 7 מנדטים בכל מערכות הבחירות האחרונות, עם תוצאות שנעות בין 140 אלף ל-270 אלף קולות ביום פנטסטי.

וכמובן, הפעם לא נראה מפלגות כמו "הישראלים" או "תנופה" קמות, אבל כן נראה, אולי, דמויות כמו עפר שלח, סתיו שפיר, ציפי לבני או גדי אייזנקוט חוברות למערכה.

רביעית, החלוקה הפנימית בתוך הגושים מלמדת אותנו את שידענו עוד לפני שעם ישראל הלך לקלפיות לפני שבועיים: התפרקותה של הרשימה המאוחדת של כחול לבן, יש עתיד ותל"ם גרמה לכך שקולות רבים נטשו את המחנה כולו. את 1.1 מיליון הקולות שקיבלה הרשימה בסבב האחרון (1.2 מיליון בשיאה – בחירות ספטמבר 2019), החליפו 900 אלף הפעם.

אפשר לטעון במידה של צדק, שחלק מהקולות הללו הלכו לעבודה או מרצ. אולם בספטמבר שעבר ראינו את שלוש המפלגות מביאות יחד מעל 1.5 מיליון קולות, ואילו הפעם הן הסתפקו ב-1.35 מיליון, שהתפזרו על-פני ארבע רשימות. מה שמוכיח שוב, אגב, שמעל מאה אלף קולות של מצביעי לא-ביבי כאלה ואחרים, הלכו ימינה – ל"ימינה".

קשה לדמיין בשלב זה כיצד תיראה היערכות מחודשת של מה שמכונה "גוש השינוי" לקראת הבחירות הבאות. אולם המספרים מלמדים שהוא נהנה מפוטנציאל גידול משמעותי ועתודה אלקטורלית רחבה ומגוונת יותר מזו של נתניהו והימין.

קשה לדמיין כיצד תיראה היערכות מחודשת של מה שמכונה "גוש השינוי" לבחירות הבאות. אך המספרים מלמדים שהוא נהנה מפוטנציאל גידול משמעותי ועתודה אלקטורלית רחבה ומגוונת יותר מזו של נתניהו והימין

המספרים, בצירוף הניסיון הפוליטי הפרקטי שצברו השחקנים הרלוונטיים בזמן הזה ביישום יתרון מספרי לכדי יתרון פוליטי, יכולים להביא לתוצאה דרמטית, שתוליד ממשלת שינוי אמיתית, בלי בנט ובלי ספיחים עודפים אחרים של נתניהו.

אם נדע להתגבר על המכשולים ולממש את היתרון התיאורטי של המחנה, זה יהיה שווה גם עוד כמה חודשי ממשלת מעבר, עוד כותרות על משפט נתניהו ואפילו קמפיין בחירות חמישי.

עידו דמבין כותב ומרצה על חברה ופוליטיקה בישראל ומתמחה בפוליטיקה של ארה"ב. בעשור האחרון גר בתל אביב, פריז וניו יורק - ולאחרונה שב לישראל עם זוגתו. עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בזכויות אדם מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. מאמין בכוחו של עט משונן לקדם שינוי, ונשען על הסופרים הגדולים של שנות ה-20 לקבלת השראה. מנהל המשרד הישראלי של itrek, המחבר את דור ההנהגה הבא של מיטב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב ואירופה עם ישראל.