לא להבין ב"פוליטיקה". להרגיש חסר האונים מול מסך החדשות, כלומר, להרגיש בעוצמה את הייאוש החוזר והריקנות אל מול מבול השקרים וההבטחות הכוזבות של "נבחרי הציבור". לא להבין למה דווקא הבחירות האלה כל כך גורליות.

לא לקבל את הנחת המוצא הזאת שמפמפמים לנו מבוקר ועד ערב כבר שנים רבות, שהפתק הקטן הזה ישנה עולמות. פשוט לסרב לנסות למצוא הגיון בפוליטיקה הנוכחית. לפרוש קצת מהעסק. כן, דווקא עכשיו, אחרי שנתיים סוערות ומרובות בבחירות של "כן ביבי"-"לא ביבי", אני מרגיש צורך להפסיק לשתף פעולה עם המשחק הפוליטי. זאת אומרת, להפסיק לשתף פעולה עם אחיזת העניים של הפוליטיקה הישראלית.

דווקא עכשיו, אחרי שנתיים סוערות ומרובות בבחירות של "כן ביבי"-"לא ביבי", אני מרגיש צורך להפסיק לשתף פעולה עם המשחק הפוליטי. זאת אומרת, להפסיק לשתף פעולה עם אחיזת העינים של הפוליטיקה הישראלית

והאמת, התחושה הזאת לא באה לי בקלות בכלל. הרי, על הנייר, אני כל כולי פוליטיקה ישראלית. אני לומד מדע המדינה וגיאוגרפיה, אני אוכל את טורי הדעה ב"הארץ" לארוחת בוקר ואת הפרשניות הפוליטיות בפייסבוק לארוחת ערב. בילדות החדר שלי היה מוקף בסטיקרים של מפלגות והראש שלי תמיד היה מפוצץ בשלל דעות פוליטיות נוקבות.

אבל לאחרונה, משהו השתנה. יותר מתמיד, אני מרגיש שהזירה הציבורית בישראל, דווקא היא, מייצגת את הדבר הכי רחוק מפוליטיקה שרק אפשר לדמיין. לפחות כפי שאני תופס את הדבר הזה שנקרא – פוליטיקה.

בסמסטר הנוכחי, אני לוקח קורס מאוד מעניין בתאוריה פוליטית עם ד"ר מיכל גבעוני, ואחת השאלות המרכזיות של הקורס היא "מהו הפוליטי". זו שאלה חשובה שהעסיקה תיאורטיקנים רבים בתחילת המאה ה-20. אולם, כמאה שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אני מוצא כי השאלה הזאת רלוונטית שוב, אולי יותר מתמיד. זאת משום שרוב התשובות שהציגו לנו עד היום לגבי "מהו הפוליטי", אינן מדייקות את העידן בו אנחנו חיים – עידן של מהפכת האינטרנט, של משבר האקלים ותהליכים נוספים – גלובליים ומדינתיים.

יאיר אסולין, למשל, כותב על הנושא (מה שהוא מכנה "סוף עידן הפוליטיקה") בעקביות בהארץ ואני ממליץ לעקוב אחרי הניתוח המרתק שלו בעניין. מה גם שאני מאמין שבעתיד יצטרפו למחשבה זו עוד הוגים רבים בישראל ואפילו בעולם, בין אם הם יסכימו עם הניתוח של אסולין ובין אם לא. אני בעצמי, לא יודע אם אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה" ואני עדיין בספק אם זו באמת שירת הברבור של מדינת הלאום.

אך לבסוף, התחושה הכי טבעית בעיניי בימים אלו היא פשוט להודות באמת ובתמים, שכל הסיפור הזה של הבחירות וכל מה שמסביב לעסק הזה שהעסיק והציף אותי רבות בשנה האחרונה, הוא קצת חרטא, בלוף, לא באמת לב העניין.

וכן, כן, אני יודע כמובן שחשוב לשים את הפתק בקלפי, ואני עושה זאת, אבל אני חייב להודות שאני לא מוצא בכך אקט פוליטי גדול מדי או מרגש כמו בעבר. אולי גם אתם מרגישים כמוני, אבל אתם קצת מתביישים להודות בכך.

אבל לאחרונה, משהו השתנה. יותר מתמיד, אני מרגיש שהזירה הציבורית בישראל, דווקא היא, מייצגת את הדבר הכי רחוק מפוליטיקה שרק אפשר לדמיין. לפחות כפי שאני תופס את הדבר הזה שנקרא – פוליטיקה

לדעתי אנחנו בכלל לא צריכים להיבהל, להתבייש, להתנגד או לבוז לחוסר העניין שאנחנו מרגישים כרגע כלפי ה"פוליטיקה" בישראל. זה לא הופך אותנו לאדישים או מנותקים מהמצב. להפך, לבוז היום לפוליטיקה הישראלית, להתעלם מכל מה שהיא מנסה להציג "כדבר החשוב"– זה הדבר הכי אמיתי, אקטיביסטי ופוליטי שיש לנו להציע כאזרחים.

לסרב לאשליה – זאת מהות הפוליטיקה.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.

את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94