איך יכול להיות, שאלו רבים את עצמם על פרשת יהודה משי-זהב, שהיה בו לכאורה מיזוג של רוע מוחלט עם טוב אלטרואיסטי כל כך – לפחות על פי הפרסומים האחרונים בתקשורת? איך יכול להיות, שבחשיכה, לכאורה, יהודה משי-זהב היה עסוק בניצול מיני סדרתי של ילדות וילדים, של נשים וגברים, אך לאור יום היה עסוק בחסד של אמת? איך התחברו הטוב והרע? איך יכול אדם למזג שני ניגודים נפשיים קיצוניים כל כך?

איך יתכן, שבחשיכה, לכאורה, יהודה משי-זהב היה עסוק בניצול מיני סדרתי של ילדות וילדים, נשים וגברים, אך לאור יום עסק בחסד של אמת? איך התחברו הטוב והרע? איך יכול אדם למזג שני ניגודים נפשיים קיצוניים כל כך?

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כמו רבים מכם, גם אני צפיתי בתחקיר הטלוויזיוני המרתק של אילנה דיין בסופ"ש שעבר. אמנם התכנית חשפה את הניגוד הקיצוני בחייו של יהודה משי-זהב. התחקיר התחיל בעלומיו כקמב"ץ אלים ועברייני של העדה החרדית (בשיאו השחית את קברו של הרצל והרס כל תחנת אוטובוס עליה הופיעה אישה בתמונה) ועקב אחריו עד לערוב ימיו, בו נבחר כזוכה בפרס ישראל על מפעל חיים. ואז, למפנה הדרמטי שהתחולל לפני כחודש. והביזיון של שר החינוך ופרס ישראל.

היה רגע במהלך הצפייה בתחקיר שהוליך אותי בחזרה ללימודי האנתרופולוגיה, אצל פרופ' אורי אלמגור מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, שנפטר אך לפני חודש. הקורס אז עסק באנתרופולוגיה של המוות. כיוון שאז פחדתי מהמוות פחד מוות, לקחתי שני קורסים על פחד המוות – המוות ופחד המוות בתרבויות שונות.

קראנו בקורס מאמר של אנתרופולוג יהודי-בריטי בשם ג'פרי גורר, מאמר שכותרתו "הפורנוגרפיה של המוות". את המאמר כתב גורר באמצע שנות החמישים, תוך שהוא מזהה בין שתי תאוות האנוש – הפורנוגרפיה של המין, והפורנוגרפיה של המוות.

משי-זהב כנראה התאווה לגוף, אך כנראה שמשי זהב גם התאווה באותה המידה אל הגוף המת. הוא רצה לראותו לפרטי פרטים. בעוד מרבית בני האדם בורחים ממצבים כאלו וסופגים טראומה ממראות המוות, נפשו של משי-זהב כנראה חיפשה אותם. לא סתם היה לו ביפר, לא סתם מיהר להתייצב ראשון בין הגופות, לא סתם התירו לו להסתובב ביניהן ללא הפרעה. אף אחד לא רצה להיות שם, לאף אחד זה לא העמיד. ומשי זהב חגג, כנראה, על מראיתן, קיבל סיפוק ממראיתן.

כפי שרמזה אילנה דיין, אולי בלי להבין את גורר עד הסוף – הגופות בחדר המתים של החברה קדישא סיפקו ליהודה משי זהב את שתי תאוותיו: גם פורנוגרפיה של הגוף המיני, וגם פורנוגרפיה של הגוף המת. יהודה זה אותו יהודה, אדם אחד עם לכאורה אותן תאוות פורנוגרפיות: למין ולמוות.

משי-זהב כנראה התאווה לגוף, אך כנראה באותה המידה גם אל הגוף המת. בעוד מרבית בני האדם סופגים טראומה ממראות המוות ובורחים מהם, נפשו של משי-זהב כנראה חיפשה אותם. לא סתם היה לו ביפר ומיהר להתייצב ראשון בין הגופות

סטופ, כאן ראוי הסבר. למה פורנו הוא תעשייה כה מבוקשת? כי מעשה המין הוא אסור בפרהסיה, אפילו בדיבור הוא אסור. האיסור על הצגתו והאיסור על הדיבור עליו הופכים את המעשה למסקרן כל כך. וככל שהאיסור, הטאבו, הוא חזק יותר, כך גוברת הסקרנות לראות אותו. האיסור על הדיבור, מוליך לסקרנות אל המראה, כי אין די בעושר המילים לתאר את המעשה.

וכך, כמו אותה הדחקה שיוצרת את הפורנוגרפיה של המיניות, באותה צורה חברות מדחיקות את המוות. ברגיל, אנחנו לא רואים מתים. ואנחנו גם לא ממש נוהגים לדבר על מוות ועל מראות מוות. אם אנחנו עובדים במחלקה פנימית, אולי נראה. אבל פעם כולם ראו מתים, כי אנשים מתו בבית. או דקרו אחד את השני וראו את התוצאה.

אבל המדיקליזציה של המוות, קיומו של המוות בחדרים נסתרים והסתרתו בבתי חולים או בבתי אבות – ובכן, ההליך ההיסטורי הדחיק את המוות מן החברה. אותה הדחקה של המוות והנדירות של מראה המוות היא היוצרת את התאווה והמשיכה לראותו.

וכפי הנראה, כך יכול היה לטעון גורר, ליהודה משי-זהב היה צורך אדיר להתגבר על מכלול האיסורים של החברה המודרנית, והציונית והחרדית. הוא כנראה חיפש יותר מכל אחד אחר את שתי התאוות הפורנוגרפיות: גם את הפורנוגרפיה של המין, וגם את הפורנוגרפיה של המוות.

לא, לא היו ליהודה משי-זהב שתי פנים. הוא לא היה מלאך של יום, ושטן של לילה. לא ג'קיל או הייד. העיסוק שלו בחסד של אמת, באיסוף גופות, בנגיעה בגופות, ובחיבור גופות, בא, כנראה, מתוך אותה התאוות אל הטאבו, מהפורנוגרפיה של המוות, שהעסיקה אותו באותה המידה כמו הפורנוגרפיה של המין. הוא נמשך אל האסור, אל הבלתי-ניתן להעלות על הדעת, אל מה שאסור לדבר עליו, ואל מה שאסור אפילו לחשוב עליו.

משי-זהב לא היה ג'קיל או הייד. עיסוקו בחסד של אמת, באיסוף גופות ובנגיעה בהן, בא, כנראה, מתוך אותה התאוות אל הטאבו. הוא נמשך אל האסור, אל הבלתי-ניתן להעלות על הדעת, אל מה שאסור אפילו לחשוב עליו

כמו שהוא בחר לטמא את קברו של הרצל – עבירה על טאבו לאומי, שהייתה חסרת תקדים לכשעצמה – כך הוא כנראה בחר לעבור על האיסורים של חברתו בכל מה שקשור למשפחה, ומיניות, ומוסר, ומוות, וכבוד האדם – בחייהם ובמותם של קורבנותיו.

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)