איך יכול להיות, שאלו רבים את עצמם על פרשת יהודה משי-זהב, שהיה בו לכאורה מיזוג של רוע מוחלט עם טוב אלטרואיסטי כל כך – לפחות על פי הפרסומים האחרונים בתקשורת? איך יכול להיות, שבחשיכה, לכאורה, יהודה משי-זהב היה עסוק בניצול מיני סדרתי של ילדות וילדים, של נשים וגברים, אך לאור יום היה עסוק בחסד של אמת? איך התחברו הטוב והרע? איך יכול אדם למזג שני ניגודים נפשיים קיצוניים כל כך?

איך יתכן, שבחשיכה, לכאורה, יהודה משי-זהב היה עסוק בניצול מיני סדרתי של ילדות וילדים, נשים וגברים, אך לאור יום עסק בחסד של אמת? איך התחברו הטוב והרע? איך יכול אדם למזג שני ניגודים נפשיים קיצוניים כל כך?

כמו רבים מכם, גם אני צפיתי בתחקיר הטלוויזיוני המרתק של אילנה דיין בסופ"ש שעבר. אמנם התכנית חשפה את הניגוד הקיצוני בחייו של יהודה משי-זהב. התחקיר התחיל בעלומיו כקמב"ץ אלים ועברייני של העדה החרדית (בשיאו השחית את קברו של הרצל והרס כל תחנת אוטובוס עליה הופיעה אישה בתמונה) ועקב אחריו עד לערוב ימיו, בו נבחר כזוכה בפרס ישראל על מפעל חיים. ואז, למפנה הדרמטי שהתחולל לפני כחודש. והביזיון של שר החינוך ופרס ישראל.

היה רגע במהלך הצפייה בתחקיר שהוליך אותי בחזרה ללימודי האנתרופולוגיה, אצל פרופ' אורי אלמגור מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, שנפטר אך לפני חודש. הקורס אז עסק באנתרופולוגיה של המוות. כיוון שאז פחדתי מהמוות פחד מוות, לקחתי שני קורסים על פחד המוות – המוות ופחד המוות בתרבויות שונות.

קראנו בקורס מאמר של אנתרופולוג יהודי-בריטי בשם ג'פרי גורר, מאמר שכותרתו "הפורנוגרפיה של המוות". את המאמר כתב גורר באמצע שנות החמישים, תוך שהוא מזהה בין שתי תאוות האנוש – הפורנוגרפיה של המין, והפורנוגרפיה של המוות.

משי-זהב כנראה התאווה לגוף, אך כנראה שמשי זהב גם התאווה באותה המידה אל הגוף המת. הוא רצה לראותו לפרטי פרטים. בעוד מרבית בני האדם בורחים ממצבים כאלו וסופגים טראומה ממראות המוות, נפשו של משי-זהב כנראה חיפשה אותם. לא סתם היה לו ביפר, לא סתם מיהר להתייצב ראשון בין הגופות, לא סתם התירו לו להסתובב ביניהן ללא הפרעה. אף אחד לא רצה להיות שם, לאף אחד זה לא העמיד. ומשי זהב חגג, כנראה, על מראיתן, קיבל סיפוק ממראיתן.

כפי שרמזה אילנה דיין, אולי בלי להבין את גורר עד הסוף – הגופות בחדר המתים של החברה קדישא סיפקו ליהודה משי זהב את שתי תאוותיו: גם פורנוגרפיה של הגוף המיני, וגם פורנוגרפיה של הגוף המת. יהודה זה אותו יהודה, אדם אחד עם לכאורה אותן תאוות פורנוגרפיות: למין ולמוות.

משי-זהב כנראה התאווה לגוף, אך כנראה באותה המידה גם אל הגוף המת. בעוד מרבית בני האדם סופגים טראומה ממראות המוות ובורחים מהם, נפשו של משי-זהב כנראה חיפשה אותם. לא סתם היה לו ביפר ומיהר להתייצב ראשון בין הגופות

סטופ, כאן ראוי הסבר. למה פורנו הוא תעשייה כה מבוקשת? כי מעשה המין הוא אסור בפרהסיה, אפילו בדיבור הוא אסור. האיסור על הצגתו והאיסור על הדיבור עליו הופכים את המעשה למסקרן כל כך. וככל שהאיסור, הטאבו, הוא חזק יותר, כך גוברת הסקרנות לראות אותו. האיסור על הדיבור, מוליך לסקרנות אל המראה, כי אין די בעושר המילים לתאר את המעשה.

וכך, כמו אותה הדחקה שיוצרת את הפורנוגרפיה של המיניות, באותה צורה חברות מדחיקות את המוות. ברגיל, אנחנו לא רואים מתים. ואנחנו גם לא ממש נוהגים לדבר על מוות ועל מראות מוות. אם אנחנו עובדים במחלקה פנימית, אולי נראה. אבל פעם כולם ראו מתים, כי אנשים מתו בבית. או דקרו אחד את השני וראו את התוצאה.

אבל המדיקליזציה של המוות, קיומו של המוות בחדרים נסתרים והסתרתו בבתי חולים או בבתי אבות – ובכן, ההליך ההיסטורי הדחיק את המוות מן החברה. אותה הדחקה של המוות והנדירות של מראה המוות היא היוצרת את התאווה והמשיכה לראותו.

וכפי הנראה, כך יכול היה לטעון גורר, ליהודה משי-זהב היה צורך אדיר להתגבר על מכלול האיסורים של החברה המודרנית, והציונית והחרדית. הוא כנראה חיפש יותר מכל אחד אחר את שתי התאוות הפורנוגרפיות: גם את הפורנוגרפיה של המין, וגם את הפורנוגרפיה של המוות.

לא, לא היו ליהודה משי-זהב שתי פנים. הוא לא היה מלאך של יום, ושטן של לילה. לא ג'קיל או הייד. העיסוק שלו בחסד של אמת, באיסוף גופות, בנגיעה בגופות, ובחיבור גופות, בא, כנראה, מתוך אותה התאוות אל הטאבו, מהפורנוגרפיה של המוות, שהעסיקה אותו באותה המידה כמו הפורנוגרפיה של המין. הוא נמשך אל האסור, אל הבלתי-ניתן להעלות על הדעת, אל מה שאסור לדבר עליו, ואל מה שאסור אפילו לחשוב עליו.

משי-זהב לא היה ג'קיל או הייד. עיסוקו בחסד של אמת, באיסוף גופות ובנגיעה בהן, בא, כנראה, מתוך אותה התאוות אל הטאבו. הוא נמשך אל האסור, אל הבלתי-ניתן להעלות על הדעת, אל מה שאסור אפילו לחשוב עליו

כמו שהוא בחר לטמא את קברו של הרצל – עבירה על טאבו לאומי, שהייתה חסרת תקדים לכשעצמה – כך הוא כנראה בחר לעבור על האיסורים של חברתו בכל מה שקשור למשפחה, ומיניות, ומוסר, ומוות, וכבוד האדם – בחייהם ובמותם של קורבנותיו.

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)

המנדט שנתן הנשיא המתחבט והסובל ראובן רובי ריבלין ליאיר לפיד, הוא בעצם מנדט להקים את מדינת ישראל מחדש.

בלי כחל וסרק צריך לומר לכל שותפי הקואליציה האפשריים: זהו שלב התיקון. שבריה של מדינה שלמה על כל מערכותיה מונחים על קרקעית ים המוות וצריך עכשיו לצלול, לאסוף לחבר להדביק, להמתין שייבש הדבק ולהעמיד מחדש את הכלים המדינתיים לרשות אזרחיה.

המנדט שנתן הנשיא המתחבט והסובל ריבלין ללפיד, הוא מנדט להקים את ישראל מחדש. צריך לומר לשותפי הקואליציה האפשריים: שברי מדינה שלמה מונחים על קרקעית ים המוות וצריך עכשיו לצלול, לאסוף ולהדביק

נפתלי בנט המועמד לראש ממשלה חלופי ראשון, טוען ש"הסכים" להקים ממשלת אחדות ישראלית אך "לא יוותר על ערכיו". אדם שקיבל רק 7 מנדטים (ואחד מהם ברח) מנסה להציב אותם לפני ערכיהם של 56 המנדטים שחתמו על המלצה לנשיא על יאיר לפיד. מה יותר חצוף ובוטה מהאמירה הזו? מדוע ערכיה של ימינה חשובים יותר מהערכים של מרצ, העבודה, יש עתיד, ישראל ביתנו, כחולבן, המשותפת ורע"ם?

בנט כדרכו וכדרכם של אנשי הציונות הדתית על גווניהם, לעולם מכבד רק את הערכים שלהם. לכאורה אין ערכים לחילונים, לשמאלנים, לאנשי המרכז הדמוקרטי. לכאורה רק מי שמאמין באלוהי ישראל במשיח ובתורת ישראל הסלקטיבית יש לו ערכים. והרי "שוחד יעוור עיני צדיקים", אבל הערך הזה לא חשוב לבנט, שקד ושיקלי. עבור ימינה ודומיה רק אידאולוגיית הימין חשובה. רק ארץ ישראל, התנחלויות, סיפוח, עם ותורת ישראל.

אבל ממשלת אחדות, בעיקר אחרי השבר של שלטון נתניהו והנתניהוז, היא בעיקר ממשלה של התפשרות. ריפוי. ניסיון לבנות מחדש חברה סובלנית, דמוקרטית, כלכלה בריאה, חינוך תומך מודרני חדשני, שירותי רווחה מתקדמים ודואגים לנכים, להלומי הקרב, לניצולי השואה. לא רק לגוש המתנחלים והחרדים.
אם בנט לא מבין מה תפקידו של ראש ממשלה בעידן הזה, אחרי כאוס הקורונה וההרס של סריסי נתניהו, הוא לא יוכל להיות ראש ממשלה.

דווקא נציגי ערביי ישראל ידעו היום להבין את הרגע, וגם המשותפת וגם רע"ם אישרו כי יתמכו בלפיד כדי להקים ממשלת שינוי. גם תקווה חדשה של גדעון סער. הרי אין שום סיבה שהימין השפוי הדמוקרטי שהתחנך על "בן ערב ובני" של ז'בוטינסקי, לא יישב עם האזרחים ערביי ישראל מתוך כוונה לשוויון ושותפות. יהיו חילוקי דעות. יהיו מאבקים. אבל בנט ומפלגת האחות הגזענית דתית שלו תמיד פסלו את ערביי ישראל מסיבות של גזענות ופחד. כאילו יהדותה של המדינה תלויה בכך שלא יינתן למיעוט הערבי שוויון והכרה בזכויותיו במדינה הדמוקרטית.

הפחד שלהן תמיד היה מהרגע הזה בו ייאלצו להתמודד עם הטיעונים הלוגיים והאידאולוגיים של האזרחים הערבים.

בנט וחבריו יתקשו עכשיו להסביר מדוע ימנע שוויון מלא מאזרחיה הערבים של המדינה בייצוג בממשלה, בכנסת, בתקציבים, במינויים, בהכרעות על גורלה.
התעקשות על ערכיה של ימינה היא כמו הכנסת הראש לחול. לימינה יש כיום זכות קיום כסיעה קטנה שתקבל את ראשות הממשלה רק מכוח תמיכתם של כל מרכיבי הקואליציה. ימנים, שמאלנים, אנשי מרכז וערבים.

בנט, המועמד לרה"מ חלופי ראשון, טוען ש"הסכים" להקים ממשלת אחדות ישראלית אך "לא יוותר על ערכיו". אדם שקיבל רק 7 מנדטים (ואחד ברח) מנסה להציבם לפני ערכי 56 המנדטים שהמליצו על לפיד לנשיא

כמו בגין, שהעביר את הסכם השלום עם מצרים רק בקולות השמאל, גם בנט לא יוכל לקדם שום מהלך ללא הסכמת מרכיבי הקואליציה הללו כולם. ולכן יצטרך להתפשר על ערכיו. כי גם שותפיו מתפשרים כעת. ואולי הרבה יותר ממנו.

מדינת ישראל צריכה עכשיו לאסוף את השברים. הנתניהוז ימשיכו לרדוף ולהתסיס ולהסית מהספסלים האחוריים.  כמו טחורים יקשו על הישיבה אבל לא יורגשו אם הממשלה הזו תנוע מהר קדימה למשימות החיוניות להצלת המדינה מתקופת החורבן שהמיט עליה שלטון השוחד מרמה והפרת אמונים של נתניהו.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

באחרונה, הזהיר משרד הבריאות כי בתוך 15 שנים צפויה מדינת ישראל לעמוד בפני מחסור חמור ברופאים. לפי האומדנים, שיעור הרופאים לאלף נפש צפוי לרדת מ-3.5 כיום, ל-3.3 עד שנת 2025 ול-3.02 ב-2035. המחסור הזה צפוי לפגוע באיכות הטיפול הרפואי בישראל, ובמיוחד בפריפריה, הסובלת כבר כיום מפערים ניכרים בתשתיות ובנגישות לשירותי בריאות לעומת מרכז הארץ.

באחרונה, הזהיר משרד הבריאות כי בתוך 15 שנים צפויה מדינת ישראל לעמוד בפני מחסור חמור ברופאים. המחסור הזה צפוי לפגוע באיכות הטיפול הרפואי בישראל, ובמיוחד בפריפריה, הסובלת כבר כיום מפערים ניכרים

אך למרות התחזית המדאיגה, האזהרה שפרסם משרד הבריאות לא הניעה דיון ציבורי, ובקושי זכתה להתייחסות מצד מקבלי ההחלטות. השקט היחסי שבו התקבלה מצטרף להיעדר הביקוש לתיק הבריאות במשא ומתן להרכבת הממשלה. דומה, כי החזרה לשגרה גורמת לאבדן העניין הציבורי במערכת הבריאות. העיסוק האינטנסיבי במצב המערכת סביב הטיפול במגפה מתחלף, שוב, באדישות ובהשלמה עם מצבה העגום ביום-יום.

הסכנה היא, שחוסר העניין הציבורי יחסל כבר עכשיו את היוזמות שנדונו בקורונה לחיזוק הרפואה הציבורית. הדבר אף עלול לשחוק בהדרגה את האהדה שממנה נהנתה מערכת הבריאות לאורך המשבר, ובכך להקשות עוד יותר על גיוס תמיכה ציבורית בהגדלת תקציב הבריאות ובייעול המערכת.

המגמה הזו מדאיגה, כי למרות הצלחתה של מערכת הבריאות בהתמודדות עם הקורונה, הבעיות שאפיינו אותה ערב המגפה לא נעלמו. גם אחרי הקורונה, הרפואה הציבורית עדיין צמאה לרפורמות ולתוספת משאבים כדי לשרוד בטווח הארוך.

כך, למשל, ההחלטה לסגור מחלקות פנימיות בעיצומם של הגל השני והשלישי כדי לפנות מקומות אשפוז לחולי קורונה המחישה את המחסור החמור במיטות אשפוז, שהוא מהגבוהים בקרב מדינות ה-OECD. הירידה המתמשכת בשיעור הרופאים לאלף נפש נתנה אף היא את אותותיה במשבר, שעה שהצוותים הרפואיים נשחקו וקרסו תחת עומסי הטיפול בחולי הקורונה.

בכל אלה יהיה קשה לטפל ללא תמיכה משמעותית מדעת הקהל וללא רוח גבית מהתקשורת, שתתמרץ את הפוליטיקאים להגדיל דרמטית את ההשקעה בבריאות.

האזהרה שפרסם משרד הבריאות לא הניעה דיון ציבורי, ובקושי זכתה להתייחסות מצד מקבלי ההחלטות. זה מצטרף להיעדר הביקוש לתיק הבריאות במו"מ להרכבת הממשלה. דומה, כי החזרה לשגרה גורמת לאבדן העניין הציבורי במערכת הבריאות

אמנם, ירידת העניין הציבורי במצבה של מערכת הבריאות בעקבות החזרה לשגרה הייתה צפויה. אחרי שנה, בה תחום הבריאות ידע את אחת התקופות הסוערות ביותר בעשורים האחרונים, ירידת מתח היא מובנת.

גם השתלטותו מחדש של סדר היום הפוליטי על השיח הציבורי בעקבות הבחירות הרביעיות סייעה לדחיקת הבריאות לשוליים. בנוסף לכך, המוסדות הרפואיים, שכיכבו על המסך מדי ערב בקורונה, זוכים באופן טבעי להרבה פחות חשיפה עם דעיכתה.

ועדיין, למרות הדעיכה בעיסוק התקשורתי בנושאי בריאות, מתבקש למנף את משבר הקורונה כדי לשמר ולחזק את התמיכה הציבורית בחיזוק מערכת הבריאות. דווקא כעת, הזעזוע שעברנו במגיפה חייב להיתרגם למהלך מקיף לחיזוק הרפואה הציבורית – כלקח מהמשבר, ובמבט צופה פני עתיד.

מהלך כזה הוא אפשרי. התמיכה הציבורית בצוותי הרפואה מעולם לא הייתה כה גבוהה, זיכרון הקורונה עדיין טרי, והקשב למצוקת הרופאים גדול מתמיד. ולכן, על ראשי מערכת הבריאות – בתי החולים, קופות החולים וארגוני הבריאות – לנצל את המומנטום וליזום קמפיינים ציבוריים לחיזוקה של מערכת הבריאות.

קמפיינים כאלה יתמקדו במסרים ברוח "הקורונה עוברת, הבעיות נשארות". מטרתם תהיה להמחיש לציבור ולמקבלי ההחלטות, כי בלי השקעה מסיבית בבריאות, ספק אם המערכת תוכל לספק מענה לאורך זמן, וכלל לא בטוח שתשרוד את המשבר הבא.

קמפיינים לחיזוק מערכת הבריאות יתמקדו במסרים ברוח "הקורונה עוברת, הבעיות נשארות", כשימחישו כי בלי השקעה מסיבית בבריאות, ספק אם המערכת תוכל לספק מענה לאורך זמן, וכלל לא בטוח שתשרוד את המשבר הבא

מכאן, שהחזרה לשגרה היא מבורכת – אבל תהיה זו טעות להזניח בגללה את העניין הציבורי במערכת הבריאות. אסור להשלים שוב עם החוליים ברפואה הציבורית שלנו כגזירת גורל. האחריות לכך היא על הגופים שמנהלים את מערכת הבריאות. יש להם כעת הזדמנות לפנות ישירות לציבור הישראלי, אחרי שראה במו עיניו את סגולותיה של מערכת הבריאות בקורונה, כדי לגייס את תמיכתו בחיזוקה ביום שאחרי.

רן ירון הוא יועץ תקשורת ומנכ"ל-בעלים של Connect Communications המלווה גופי בריאות ורפואה, משמש כמרצה מן החוץ בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה וכדורסלן בדימוס, שעדיין לא איבד תקווה מלזכות באליפות כלשהי.