לרצים למרחקים ארוכים יש בדיחה, שהולכת בערך כך: אתה מתחיל את הריצה הכי מהר שלך, ואז, ככל שאתה מתעייף מהריצה, אתה מגביר את הקצב. אבל מי שבאמת מכיר את הריצה למרחקים ארוכים – ואת ריצת המרתון במיוחד – יודע שהגם שרצוי לרוץ את חצי המרתון השני מהר יותר מאשר את חציו הראשון – רק מעטים מצליחים לעשות זאת. ריכוז חומצת חלב בשריר, ההתנגשות בקיר בקילומטר השלושים ועוד. ככה זה גם בקרב דוקטורנטים.

רצוי לרוץ את חצי המרתון השני מהר יותר מאשר את חציו הראשון – אך רק מעטים מצליחים בכך. ריכוז חומצת חלב בשריר, ההתנגשות בקיר בקילומטר ה-30 ועוד. ככה זה גם בקרב דוקטורנטים

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

שתי שרות בממשלה הכריזו לאחרונה שהקורונה זו בעיה שלנו, לא של הממשלה. הממשלה מציעה חיסונים, תגדיל קצת תקנים למערכת הבריאות, אבל מכאן ואילך זו בעיה שלכם. אנחנו הזהרנו אתכם, נתנו קצת כלים, וכעת העניין על אחריותכם. כי ההחלטה האסטרטגית שלנו היא להיות ממשלה בע"מ – ממשלה בעירבון מוגבל. הקורונה זבשכ"ם.

שתי שרות בממשלה הכריזו לאחרונה שהקורונה זו בעיה שלנו, לא של הממשלה. הממשלה מציעה חיסונים, תגדיל קצת תקנים למערכת הבריאות, אבל מכאן ואילך זו בעיה שלכם

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

ברמה הסימלית חמאס הכריע את המערכה. ביציאה לסבב הנוכחי, מנהיגיו הכריזו כי מטרתם להבטיח שליטה של חמאס באל-אקצה, ועל הדרך, הם ביקשו לתמוך במשפחות בשייח ג'ראח, שעשויות לאבד את ביתן. אבל המטרה הייתה באמת סימלית-דתית: להבטיח את קודש הקודשים של הפלסטינים. לא להתיר ליהודים להיכנס למסגד אל אקצה, בטח לא עם רימוני הלם וגז מדמיע.

ברמה הסימלית חמאס הכריע את המערכה. ביציאה לסבב הנוכחי, מנהיגיו הכריזו כי מטרתם להבטיח שליטה שלו באל-אקצה, ועל הדרך, ביקשו לתמוך במשפחות בשייח ג'ראח, שעשויות לאבד את ביתן

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

ארבע קבוצות של פלסטינים נוצרו במפגש עם ישראל. ערביי 1948 – הלוא הם אזרחי ישראל עם מלוא הזכויות ועם ייצוג פוליטי מלא – אלו הם הערבים מלוד, עכו ובאקה. מולם יש את ערביי 1967, הלא הם הפלסטינים בעזה, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. רק לערביי 1948 יש אזרחות ישראלית, רק הם יכולים להצביע לכנסת, ורק הם מקימים מפלגות פוליטיות, שמשתתפות במשחק הפוליטי בישראל. והם כמובן נהנים מכל הזכויות בתחומי הבריאות, החינוך, התברואה, הביטוח הסוציאלי, דמי אבטלה ועוד.

לעומתם, לערביי 1967, שנוספו בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים, אין מעמד פוליטי בישראל ואין להם פתחון פה פוליטי בישראל. הפלסטינים של 1967 אינם אזרחים, הם אינם יכולים לבטא את שאיפותיהם במסגרות פוליטיות בישראל. ובכל זאת, גם בקרב הפלסטינאים של 1967 יש הבחנות. ואני מתמקד במזרח ירושלמים. הם בסטטוס חברתי ופוליטי ייחודי. הם לא רמאללה, גם לא עזה, הם גם לא אזרחי ישראל.

רק לערביי 1948 יש אזרחות ישראלית, רק הם יכולים להצביע לכנסת ורק הם משתתפים במשחק הפוליטי בישראל. לעומתם, לערביי 1967 אין מעמד פוליטי בישראל ואין להם פתחון פה פוליטי בישראל

המזרח ירושלמים הם תושבי מדינת ישראל. הם לא אזרחי ישראל, אך הם כן נחשבים לתושבים בירושלים ויש להם תעודת זהות כחולה עם אפשרות תנועה. כתושבי ישראל, הם נהנים כמעט מכול שירותיה של ישראל ושל עיריית ירושלים, כאחד העם: חינוך, בריאות, קצבאות, תברואה וכדומה. כל מה שיש לאזרח ישראלי, יש גם להם.

אדרבה, לו רצו, לו הסכימו, ערביי מזרח ירושלים, התושבים, הם יכלו להצביע בבחירות לראשות העיר ירושלים ולמועצת העירייה – ואפילו למנות על ירושלים ראש עיר מזרח ירושלמי, פלסטיני. אלא שהשתתפות בבחירות פירושה הכרה בריבונות ישראל בירושלים. לפיכך, עד היום, מאז 1967, בחרו המזרח ירושלמים שלא להשתתף במערכת הפוליטית העירונית בירושלים ולא להכיר בריבונות ישראל על העיר. הם כן נהנים מהשירותים, אך אינם מיוצגים פוליטית.

לא בכדי סירבה מדינת ישראל לאפשר את השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות לרשות הפלסטינית. מבחינתה, פלסטין היא ארץ קנטונים נפרדים – עזה בנפרד, יהודה ושומרון בנפרד, ותושבי מזרח ירושלים בנפרד, שלא לדבר על ערביי 1948, הפלסטינאים אזרחי ישראל. גם הם בנפרד.

והנה, כששומעים את דוברי החמאס מדברים, שומעים אותם נואמים על המאבק למען ירושלים. זה כמובן נוגע להר הבית ואל אקצא, אבל חייבים להקשיב ממש טוב לדוברים כדי להבין את המסרים שהם מפיצים. הם חוזרים ומזכירים לפלסטינים כולם, בכל הקנטונים המופרדים – אנחנו עם אחד. יש לנו זהות פוליטית ותרבותית משלנו. עליכם לסרב לכיבוש ולהצטרף למאבק לשחרור פלסטין. הם קוראים לפלסטינים אזרחי ישראל להתקומם, בדיוק כמו שהם קוראים לתושבי מזרח ירושלים להתקומם. חיזרו והתחברו לפלסטין אחת, הם מבקשים ואומרים. האם הם יצליחו לעשות זאת, כעת?

דוברי החמאס חוזרים ומזכירים לפלסטינים כולם, בכל הקנטונים המופרדים – אנחנו עם אחד. יש לנו זהות פוליטית ותרבותית משלנו. עליכם לסרב לכיבוש ולהצטרף למאבק לשחרור פלסטין

כשעושים לינצ'ים ברחובות נוהגים לחשוב על רגשיות מתפרצת, ועל צעירים שאיבדו רסן. וכשטילים מתעופפים, קשה לחשוב על דינמיקות היסטוריות גדולות, על 1948, על 1967 ועל אוסלו. וקשה לנו, דור וחצי עד שלושה דורות אחרי, לראות את הקשר, את הזיקה, את הושטת היד של העבר אל חיינו, את הלפיתה של התרבות וקריאתה להתכנס סביב הדגל הלאומי, או השבטי. קשה לנו לראות היום את ההיגיון הפנימי של המאבק הגדול על ירושלים ועל הזהות ההיסטורית של פלסטין.

המאמץ הישראלי לאינטגרציה של מזרח ירושלים ולביצוע קנטוניזציה של יהודה ושומרון ועזה חווה כעת גל של התנגדויות. כי מתחת לחיי היומיום פועמים יסודות פרימורדיאליים של זהות, שביום פקודה מרימים ראשם ואוחזים בנשק. ואתם, אנחנו, ובכן – אנחנו רק תורני השמירה של הזרמים ההיסטוריים הגדולים הללו.

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)

איך יכול להיות, שאלו רבים את עצמם על פרשת יהודה משי-זהב, שהיה בו לכאורה מיזוג של רוע מוחלט עם טוב אלטרואיסטי כל כך – לפחות על פי הפרסומים האחרונים בתקשורת? איך יכול להיות, שבחשיכה, לכאורה, יהודה משי-זהב היה עסוק בניצול מיני סדרתי של ילדות וילדים, של נשים וגברים, אך לאור יום היה עסוק בחסד של אמת? איך התחברו הטוב והרע? איך יכול אדם למזג שני ניגודים נפשיים קיצוניים כל כך?

איך יתכן, שבחשיכה, לכאורה, יהודה משי-זהב היה עסוק בניצול מיני סדרתי של ילדות וילדים, נשים וגברים, אך לאור יום עסק בחסד של אמת? איך התחברו הטוב והרע? איך יכול אדם למזג שני ניגודים נפשיים קיצוניים כל כך?

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

לפני זמן לא רב, ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא במסיבת עיתונאים לשינוי כיוון: פחות פוליטיקה של חרמות, יותר נכונות להקים ממשלה לאומית רחבה אחרי הבחירות הבאות.

זו אמירה חשובה – אבל היא מגיעה מעט מדי ומאוחר מדי. אחרי שנים של קיטוב מכוון וניהול פוליטי על בסיס "ימין על מלא", קשה להסתפק בהכרזה.

ד״ר ועו"ד רעות פינגר דסברג היא מנהלת מחלקת המדיניות ביוזמת המאה (צילום: יפעת יוגב)

כבר למעלה משלושים שנה שהיא איתנו, שיטת הפריימריז. מצב הדמוקרטיה לאורך השנים האלה בירידה מואצת. הפריימריז אינם משרתים את הדמוקרטיה בישראל, כי אם להיפך: הם מעצימים את החולשות והמורכבויות בחברה הישראלית. נניח לרגע לצורך הדיון לעצם מהות השיטה ולרלוונטיות שלה למציאות הגאופוליטית והאוניברסלית, ונתמקד בישראל.

בבסיסה, שיטת הפריימריז מושתתת כולה על מעורבותו האזרחית של הציבור. אזרחים בוחרים בעצמם את נציגיהם מתוך רשימת מועמדים. רף האחריות האזרחית-ציבורית שלהם נדרש, לכאורה, להיות גבוה יותר: האזרח כבר נדרש להכיר יותר לעומק לא רק את המועמד ועמדותיו, אלא גם איפה הוא בהשוואה למועמדים אחרים.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר

בשעה שהשיח הציבורי בישראל מתמקד בביטחון, בשוויון בנטל, במשילות ובמאבקי זהות, כמעט לא מתקיים דיון בשאלה שתעצב את החיים של כולנו בעשורים הקרובים. איך נזדקן כאן.

דווקא בתקופה שבה הוויכוח הציבורי עוסק שוב ושוב בשאלות של חלוקת משאבים, אחריות משותפת וחוסן לאומי, כדאי לזכור שהזדקנות האוכלוסייה אינה סוגיה של מגזר אחד אלא של החברה כולה.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.