המבצע המאסיבי לחיסון אזרחי ישראל נגד נגיף הקורונה לא הותיר כמעט שום חותם על ביר הדאג' שבנגב הצפוני. הכפר הבדואי הוא הרשות המקומית בעלת שיעורי ההתחסנות הנמוכים ביותר בארץ. רק 2% מאוכלוסיית הכפר – שבו כ-2,000 תושבים – התחסנו. בעיר ישראלית ממוצעת שיעור התושבים המחוסנים עומד על כ-56%.

"יש כאן אנשים שהיו מעדיפים למות מאשר לקבל חיסון", אומר סלים דנפירי, תושב ביר הדאג'. דנפירי אומר שהוא עצמו החליט להתחסן. אבל כאשר ניסה לשכנע את אמו, שמתקרבת לגיל מאה, היא שאלה אם הוא מנסה לחסל אותה.

"אנשים כאן פוחדים מהחיסון. הם לא מקשיבים לרשויות הבריאות, והרבה מהם לא משוכנעים שנגיף הקורונה אמיתי", אומר סלמאן אבן חמיד, לשעבר חבר מועצת ביר הדאג' וכיום מנכ"ל המועצה האזורית נווה מדבר.

ביר הדאג', 27 באפריל 2021 (צילום: אהרון בוקסרמן)

תושבי ביר הדאג' אינם הסרבנים היחידים. בעוד שכ-85% מהישראלים הזכאים לכך חוסנו נגד נגיף הקורונה, שיעור המחוסנים מקרב הערבים הבדואים עומד – על פי נתוני משרד הבריאות – על 38% בלבד.

המשבר חמור יותר בכפרים הבלתי מוכרים, יישובים הנחשבים בלתי חוקיים. כשליש מאוכלוסיית הנגב, המונה 290 אלף תושבים בדואים, חיים ביישובים כאלה, שרבים מהם קיימים כבר עשרות שנים ללא הכרה מצד המדינה.

הכפר הבדואי ביר הדאג' הוא הרשות המקומית בעלת שיעורי ההתחסנות הנמוכים בארץ. רק 2% מאוכלוסיית הכפר – שבו כ-2,000 תושבים – התחסנו. בעיר ישראלית ממוצעת שיעור המחוסנים עומד על כ-56%

המדיניות לגבי ישובים מסוג זה, המנותקים ברובם מתשתיות המים והחשמל של המדינה, היא נושא מורכב. ממשלת ישראל מבקשת ליישב את הבדואים בערים מתוכננות המחוברות לתשתיות, אך התושבים מתעקשים על זכותם להישאר במקומם. התוצאה היא חוסר אמון עמוק בכל מה שמציעה המדינה, כולל החיסון.

על פי נתונים רשמיים של משרד הבריאות, רק כ-13% מהזכאים לחיסון בכפרים הבלתי מוכרים התחסנו. אבל המספר האמיתי ככל הנראה קרוב יותר ל-10%, כי אומדן האוכלוסייה של משרד הבריאות נמוך ב-20 אלף בני אדם לפחות מאלה של רוב רשויות הממשלה האחרות.

נג'יב אבו בונאי, 27 באפריל 2021 (צילום: אהרון בוקסרמן)

"כשקיבלתי חיסון בינואר בבאר שבע, הייתי הערבי היחיד בין אלף יהודים", אומר נג'יב אבו בונאי, עובד מפעל ומתרגם שמתגורר בוואדי אל-נעם, הכפר הבלתי מוכר הגדול ביותר בנגב.

לדברי אבו בונאי, חלק מתושבי ואדי אל-נעם, שאוכלוסייתו מונה כ-15 אלף איש, חוסנו בינתיים – באופן חלקי הודות לניידות שהביאו את החיסונים אל הכפר. אבל תושבים רבים עדיין אינם מחוסנים.

"יש הידבקות בכפרים הלא מוכרים, אבל הרבה פחות מבשאר המדינה. אנחנו חיים בנפרד מכל השאר. אין חשיפה כמו בעיר גדולה", אומר עטייה אל-אעסם, יושב ראש המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב

באופן כללי, המגפה פסחה בינתיים על הבדואים, הודות לשיעור הגבוה של הצעירים באוכלוסייה – שיותר ממחציתה מתחת לגיל 16, קבוצת גיל שפחות נוטה לפתח מחלה קשה בעקבות הידבקות בנגיף – ולבידוד היחסי של הפזורה.

"יש הידבקות בכפרים הלא מוכרים, אבל הרבה פחות מבשאר המדינה. אנחנו חיים בנפרד מכל השאר. אין חשיפה כמו בעיר גדולה", אומר עטייה אל-אעסם, יושב ראש המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב.

יישוב בדואי לא מוכר ליד רמת חובב בנגב, 28 בדצמבר 2017 (צילום: יניב נדב, פלאש 90)

"שיעור התחלואה הנמוך עד כה הכניס את תושבי הכפרים הבדואיים למצב של שאננות", אומר ד"ר מאזן אבו סיאם, שמרכז את המאבק בקורונה בחברה הבדואית. "מדובר באפתיה יותר מאשר בפחד. אני לא צופה ששיעור המתחסנים יעלה בהרבה, אולי בארבעה או בחמישה אחוזים, לא יותר מזה. יש הרבה אדישות".

בשעה שישראל מסירה את ההגבלות לאחר שנה ארוכה ומרה של מאבק במגפה, קיימת סכנה אמיתית לכל בני הפזורה הבדואית שטרם התחסנו. "יש חשש אמיתי שנראה עוד גל של קורונה בקרב הבדואים. במחלקות הקורונה בבתי החולים אנחנו רואים כמעט רק חולים ערבים. לא נשאר אף אחד חוץ מהם", אומר ד"ר עלי אל-הואשלה, המנהל הרפואי של מחוז דרום בקופת חולים כללית.

הבדואים, יחד עם מוסלמים אחרים, מציינים החודש את חג הרמדאן, שנהוג לקיים בו התקהלויות גדולות. לאחר הרמדאן מתחיל גל של חתונות – אותם אירועים שהביאו לעלייה במספר מקרי הקורונה בקרב הציבור הערבי בישראל בשנה שעברה.

היישוב הבדואי חורה שבנגב, 27 באוגוסט 2015 (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

"אני פוחד. אני חושש מתחילת עונת החתונות. המדינה נפתחת מחדש. אם לא נמשיך לעבוד על הנושא הזה, תהיה בידינו בעיה קשה", אומר חבר הכנסת מטעם מפלגת רע"ם, סעיד אלחרומי, תושב הכפר שקיב אל-סלאם, או שגב שלום.

אין היענות

מאז תחילת מבצע החיסונים, ערביי ישראל מפגרים מאחור. כמה גורמים במערכת הבריאות תלו את האשמה בידיעות כוזבות שהופצו בקרב הציבור הערבי, אחרים תלו אותה בתכנון לקוי מצד רשויות הבריאות.

"כשפתחנו את התחנות הראשונות שלנו ברהט, לדוגמה, ראינו ערבי אחד על כל מאה יהודים שהגיעו – ביישוב ערבי! אנשים היו מאוד מפוחדים, ובגלל זה שיעור ההיענות היה מאוד נמוך", אומר אל-הואשלה.

"שיעור התחלואה הנמוך עד כה הכניס את תושבי הכפרים הבדואיים לשאננות", אומר ד"ר מאזן אבו סיאם, שמרכז את המאבק בקורונה בחברה הבדואית. "אני לא צופה ששיעור המתחסנים יעלה בהרבה. יש אדישות רבה"

אבל בזכות העלאת המודעות והמאמצים להנגשת החיסונים, גם האוכלוסייה הערבית הגיעה להתחסן. נכון ליום ראשון, כ-78% מאזרחי ישראל הערבים מעל גיל 16 קיבלו לפחות מנה אחת של החיסון, לעומת 85% מקרב היהודים. אלא שתושבי הנגב הבדואים עדיין רחוקים מהמספרים האלה. יותר מ-144 אלף בדואים טרם התחסנו – ובעשרת הימים האחרונים רק 300 הגיעו לקבל חיסון, אומר אל-סיאם.

ד"ר עלי אל-הואשלה, המנהל הרפואי של מחוז דרום בקופת חולים כללית (צילום: באדיבות המצולם)

"בתחילת אפריל הייתה עלייה קלה במספר המתחסנים, אבל הגענו לסוג של התיישרות בעקומה", אומר ד"ר נעים אבו פריחה, העומד בראש אגודה של רופאים בדואים בנגב. הנתונים הובילו את אנשי המקצוע לחפש את הסיבות לכך שאלפים רבים טרם התחסנו. רובם מסכימים שהן פחד וחוסר אמון בנוגע לחיסון והן היעדר נגישות ממלאים תפקיד בכך, אם כי הם חלוקים בשאלה איזה משקל יש לכל אחד מהגורמים.

"אומרים שזה הופך אותך לעקר. או שזה יהרוג אותך אחרי שנתיים או שלוש. באופן כללי, אף אחד לא מאמין ביעילות של זה", אומר דנפירי.

בשעה שישראל מסירה את ההגבלות, קיימת סכנה אמיתית לבני הפזורה הבדואית שטרם התחסנו. "במחלקות הקורונה אנחנו רואים כמעט רק חולים ערבים", אומר ד"ר עלי אל-הואשלה, המנהל הרפואי של מחוז דרום בקופת חולים כללית

הבדואים ממעטים להתחסן גם בעונת שפעת רגילה, מציין אל-הואשלה. דנפירי מסכים: "זאת הפעם הראשונה בחמישים שנה שקיבלתי זריקה נגד שפעת. כל שנה אומרים לנו ללכת להתחסן, ולא עשיתי את זה".

החיסונים נגד קורונה הגיעו למגזר הבדואי מאוחר יחסית. מבצע החיסונים של ישראל התחיל בערים הגדולות, ואז התפשט ליישובים קטנים יותר. רק בסוף הוא הגיע למקבצי כפרים קטנים בפריפריה.

כפר בדואי בנגב, 21 בינואר 2017 (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

גם כאשר החיסונים הגיעו, הם לא תמיד היו נגישים באופן ישיר בכפרים הבלתי מוכרים: ברובם אין מרפאות שאפשר פשוט להגיע אליהן ולהתחסן. אחרי הכול, הכפרים האלה בלתי חוקיים, ולכן לרוב אינם נהנים משירותים ציבוריים בסיסיים. "באופן כללי, החיסון לא נגיש בתוך הכפרים הלא מוכרים. כדי לקבל את החיסון, צריך בדרך כלל לצאת מהכפר לאזור אחר", אומר אבו פריחה.

כמה מהכפרים הבלתי מוכרים, כגון ואדי אל-נעם, קרובים לדרכים ראשיות ולתחנות אוטובוס. אבל לרבים אחרים אין גישה לתחבורה ציבורית. "לא רק שהרבה פעמים אין תחבורה ציבורית בתוך הכפרים, להרבה כפרים אין גם תחנת אוטובוס קרובה על הכביש הראשי שהם ממוקמים עליו", אומרת אלה גיל, מתכננת עירונית בעמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי.

"כשמחברים את כל הגורמים האלה יחד, הגישה לשירותי בריאות נמוכה מאוד, וזה די מורכב להגיע אליהם. זה יכול לקחת יום שלם. לא בגלל המרחק אלא בגלל הזמן שלוקח להגיע", היא מסבירה.

רשויות הבריאות אומרות כי הן עשו מאמצים להנגיש את החיסון לעשרות כפרים מוכרים ובלתי מוכרים ברחבי הנגב ולעודד את הבדואים להתחסן, למרות האתגרים הלוגיסטיים. "משרד הבריאות מנגיש את החיסונים באמצעות תחנות חיסון ניידות שמגיעות ליישובים עצמם", מסר המשרד בתגובה לפניית זמן ישראל.

אבל הבדואים המקומיים בקושי הגיעו להתחסן גם כאשר החיסון הובא אל סף דלתם. בתקופת הרמדאן – שבה שעות השינה והערות מתהפכות אצל מוסלמים רבים – גורמי הרפואה החלו להפעיל את תחנות החיסון הניידות בשעות מאוחרות – משמונה בערב ועד חצות.

גם כשהחיסונים הגיעו, הם לא תמיד היו נגישים באופן ישיר בכפרים הבלתי מוכרים: ברובם אין מרפאות שאפשר פשוט להגיע אליהן ולהתחסן. אחרי הכול, הכפרים האלה לא חוקיים, ולכן לרוב אינם נהנים משירותים ציבוריים בסיסיים

ביישוב המוכר אבו תלול – שרק 6% מבין 2,000 התושבים שלו מחוסנים – בדואים בודדים בלבד הגיעו לקבל את הזריקה בתחנה ניידת כזאת שנפתחה בו בשבוע שעבר. המיקום נבחר בשל קרבתו למספר רב של כפרים בדואיים בלתי מוכרים.

"קיווינו לחסן בסביבות 150 איש, אבל רק 23 הגיעו להתחסן", אומר איימן סייף, סגן ממונה הקורונה לחברה הערבית. "שוב, אנחנו לא רואים היענות גדולה".

הריסה של מבנים לא חוקיים באום אל-חיראן שבנגב, 18 בינואר 2017 (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

גורמים במערכת הבריאות מתחילים להסס לגבי הפעלתן של תחנות החיסון הללו, מחשש שמנות החיסון העדינות פשוט יתקלקלו. בשונה מרוב החיסונים האחרים, החיסון נגד קורונה ניתן לשימוש זמן קצר בלבד לאחר פתיחת הבקבוקון שמכיל אותו.

"תסתכל על ביר הדאג' – פתחנו שם מרכז חיסונים במשך חמישה ימים, אבל רק אדם אחד או שניים הגיעו. אתה לא יכול להמשיך להביא חיסונים שבסוף אתה צריך לזרוק אחרי שלושה או ארבעה ימים", אומר אל-הואשלה.

רשויות הבריאות אומרות כי הן עשו מאמצים להנגשת החיסון לעשרות כפרים מוכרים ולא מוכרים בנגב ולעידוד הבדואים להתחסן, חרף האתגרים הלוגיסטיים. "משרד הבריאות מנגיש את החיסונים על ידי תחנות חיסון ניידות שמגיעות ליישובים עצמם", נמסר מהמשרד

כעת, כשרוב הישראלים מחוסנים, קופות החולים החלו לסגור את מרפאות החירום ואת מרכזי ההתחסנות שהביאו את החיסונים כמעט לכל פינה במדינה. אולם התוצאה עלולה להיות שהבדואים החמיצו את חלון ההזדמנויות לזריקות שלהם.

"הייתה תקופה שבה פתרנו את בעיית הנגישות. אבל כששיעורי ההדבקה צונחים ברחבי המדינה, הרבה מהמקומות שאפשר היה להתחסן בהם נסגרו. הם אומרים – 'אנחנו לא יכולים להעסיק צוותי רפואה במשך שעות ולראות אולי חמישה, שישה, עשרה אנשים באים להתחסן'", מסביר סייף.

עניין של אמון

הבדואים חיים בנגב כבר דורות. באופן מסורתי, רבים מהם רועים עדרי כבשים ועזים לפרנסתם, ומעדיפים אורח חיים נוודי על פני מגורי קבע. ישראל מבצעת גירושים המוניים מהכפרים הבלתי מוכרים רק לעתים נדירות, אבל הממשלה נוהגת להרוס בתים ומבנים בלתי חוקיים באותם ישובים.

המאבק המתמשך זרע חוסר אמון עמוק בין הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים לבין המדינה – אפילו לגבי חיסון שבכוחו להציל חיים.

סעיד אלחרומי (צילום: באדיבות המצולם)

"הכול עניין של אמון", סבור חבר הכנסת אלחרומי בהתייחס לנכונות לקבל את החיסון נגד הקורונה. "ההריסות של המבנים הורסות את האמון בין הבדואים למדינה. בתחילת התפרצות המגפה בארץ, כלי רכב של משרד הבריאות הגיעו לכפרים הבלתי מוכרים כדי לחלק עלוני מידע על סכנות הנגיף. ברגע שהתושבים ראו את המכוניות הם נמלטו, מחשש שמדובר בצווי הריסה", מספר אלחרומי. "אנשים מטילים ספק בכל דבר כשזה נוגע לממשלה. התנאים הקשים שאנשים חיים בהם יצרו קרע בין המדינה לאזרחים".

הריסות הבתים נמשכו בקצב מהיר גם במהלך המגפה. כ-1,600 מבנים נהרסו על ידי דחפורים או עוקלו בכפרים הבלתי מוכרים ב-2020, אומר אל-אעסם.

גורמים במערכת הבריאות אומרים כי הם עשו מאמצים מרוכזים להעלאת המודעות הציבורית וניסו לרתום מנהיגים, פעילים ואנשי דת מקומיים למאבק. "במשך זמן מסוים, היו לנו רופאים שעברו על רשימות של מספרי טלפון, התקשרו לאנשים והפצירו בהם באופן אישי ללכת להתחסן", אומר אל-הואשלה מקופת חולים כללית.

קופות החולים החלו לסגור את מרפאות החירום ואת מרכזי ההתחסנות שהביאו את החיסונים כמעט לכל פינה במדינה. התוצאה עלולה להיות שהבדואים החמיצו את חלון ההזדמנויות שלהם

אבו בונאי מוואדי אל-נעם טוען כי הקמפיין היה בלתי מספיק. "היו בעיקר קמפיינים ברשתות החברתיות, אבל אנשים לא פעילים בפייסבוק. כשרופאים מקומיים כאן בוואדי אל-נעם עשו מאמץ להגיע לאנשים הביתה – לא בטלפון, הביתה – הם הצליחו לשנות דברים. ואנשים הלכו להתחסן. אבל זה לא נמשך".

בחודשים האחרונים, קמפיין אחר – מירוץ הבחירות לכנסת ה-24 – השתלט על שידורי הרדיו והטלוויזיה. דמויות ציבוריות נכנסו למאבק על קולות. המאבק בקורונה, בינתיים, נדחק הצידה. "במקום להתרכז בבעיית הקורונה, בזבזנו את הזמן שלנו על קמפיינים", מודה אלחרומי. "הבחירות עיכבו את העניינים במידה מסוימת".

בני שבט תראבין, ליד רהט, 10 באוגוסט 2016 (צילום: יניב נדב, פלאש 90)

אבו בונאי מביע אופטימיות כי מאמץ מחודש לדפוק על הדלתות ביישובים הבדואיים יצליח סוף סוף לגרום לתושביהם להתחסן. "בינתיים הקמפיינים לא הגיעו לכפרים הבלתי מוכרים. אבל כשאתה מגיע לאנשים הביתה – יש לזה השפעה אדירה. המצב יכול להשתנות לגמרי תוך כמה שבועות".

נעים אבו פריחה, הרופא הבדואי הוותיק, לא מביע תקווה גדולה. הפחד והאדישות פשוט מושרשים מדי בכמה מהיישובים הבדואיים, ובאחרים החיסון לא לגמרי נגיש, הוא טוען. "פעם הייתי הרבה יותר אופטימי", הוא נאנח. "אבל אחרי שנה של מאבק, ואחרי שראיתי שאפילו המשכילים מסרבים להתחסן – נאלצתי להפוך ליותר ריאלי".