ההחלטה למנות את מוחמד מג'אדלה לפרשן קבוע בחדשות 12 היא התנהגות חריגה ומבורכת של גוף תקשורת ישראלי גדול. למעשה מאז ימיה של לוסי אהריש לא כבש אף ערבי את שעת הפריים טיים. מג'אדלה, שבולט בכישרונו ורהיטותו, הגיע על כנפי הלגיטימציה שהעניק ביבי לערבים להיות חלק מהקואליציה. לגיטימציה שממשלת בנט ידעה למנף יפה. התקשורת הגיבה בהתאם לרוח הפוליטית החדשה, אך קשה לדעת האם מדובר בשינוי אד הוקי או שינוי מהותי, והאם במקרה שהקואליציה לא תשרוד בהרכבה הנוכחי מג'אדלה ישאר במקומו.

מג'אדלה, שבולט בכישרונו ורהיטותו, הגיע על כנפי הלגיטימציה שהעניק ביבי לערבים להיות חלק מהקואליציה. אך קשה לדעת האם מדובר בשינוי מהותי, והאם במקרה שהקואליציה לא תשרוד מג'אדלה ישאר במקומו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אזרחי ישראל הערבים מהווים כ-20% מהציבור הישראלי, אבל שיעור ההופעה שלהם בתקשורת עומד על אחוזים בודדים בלבד. למרבה הצער, למרות פתיחתו של שוק התקשורת והמינוף שנתנו הרשתות החברתיות לקולן של קבוצות מיעוט, עדיין הזירה המרכזית מונחית על ידי עוד מאותו דבר. המנחים המרכזיים הם לא ערבים, וגם לא רוסים או מזרחים. אלו בדרך כלל צריכים להוכיח כישרון יוצא דופן כדי להשתחל במקרה הטוב ככתבים וכפרשנים.

בהשתלמויות לאנשי תקשורת שנערכו במכון "זולת" בנושא זכויות אדם בתקשורת, אמר מג'אדלה:

"נשים וגברים המשתייכים לקבוצות מיעוט בדרך כלל לא יופיעו בתקשורת כמומחים לנושאים שאינם קשורים להשתייכותם הסטריאוטיפית".

כך, למשל, בעת משבר הקורונה הארוך כמעט שלא מרואיינים רופאים ערבים ישראלים. התקשורת נוטה להתמקד באזרחי ישראל הערבים כמעט אך ורק כשהדברים נוגעים לטרור ולפשיעה – וכתוצאה מכך מחזקת את הסטריאוטיפים השליליים ומגביהה עוד יותר את חומת החשדנות בין יהודים לערבים.

הבעיה של העדר ייצוג בתקשורת המיינסטרים היא בעלת השלכות חברתיות אך גם אזרחיות-פרסונליות. המיינסטרים התקשורתי יוצר תמונה מעוותת של "הנורמלי", ומי שאינו נחשף לבני דמותו או שבני דמותו מקובעים על המרקע רק בהקשרים מסוימים ומוטים, יתקשה לפלס דרכו בחברה מחוץ להשתקפויות אלו.

החשיבות של מג'אדלה על המרקע היא כפולה. ראשית במישור המקצועי, כמי שמהווה חלק מהחברה הערבית ומעורה בפוליטיקה שלה עד דק, איש אינו יכול לחלוק על הבנתו המעמיקה את התחום אותו הוא מסקר ומפרשן.

ברמה החברתית, הופעתו מאפשרת ליהודים, כמעט לראשונה, להכיר את הפוליטיקה ואת החברה הערבית באופן בלתי מתווך ובלתי סטריאוטיפי. הוויכוחים שלו בפאנל מול אנשי ימין ובכלל מפשיטים את הדמוניזציה המלווה בדרך כלל את המחלוקות בין יהודים לערבים ומקהים את המתח שהורגלנו בו שנים.

הופעתו מאפשרת ליהודים להכיר את הפוליטיקה והחברה הערבית באופן בלתי מתווך ולא סטריאוטיפי. ויכוחיו מול אנשי ימין ובכלל מפשיטים את הדמוניזציה המלווה בד"כ מחלוקות בין יהודים לערבים

יש לקוות שנוכחותו של מג'אדלה בפריים טיים לא תהיה בגדר אופנה רגעית וחולפת ושהוא ישרוד בפריים טיים גם ללא קשר להרכב הקואליציה. בהמשך לכך יש לקוות שיתפנו מקומות נוספים לכישרונות חדשים מקבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית, אשר ירעננו את ההרכבים המשמימים ולא אחת הרדודים שאנו נאלצים לצפות בהם מדי ערב.

השוויון בייצוג התקשורתי הוא ערך חשוב בפני עצמו וגם אמצעי לשיכוך מתחיה של החברה הישראלית המפולגת. אם שר התקשורת יועז הנדל אכן , כפי שהוא מצהיר לא אחת, מעוניין לאחות את הקרעים הוא חייב לפעול למען שוויון זה.

ד”ר רויטל עמירן ריכזה את פרויקט השתלמויות העיתונאים במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. עמירן, ד"ר במדע המדינה והייתה חברה בוועדות ציבוריות שונות.

הדיווחים בליל שלישי בשבוע שעבר על נפילת עוד שלושה לוחמים בעזה, הוסיפו לטראומה הכללית גם את הדיווח על עוד לוחם שהתאבד בצפון. הם, הדיווחים, נצמדו לדיווחים מהכנסת על דיל עסקת הפטור לחרדים.

אלה נצמדו לדיווחים על ההתעקשות של בנימין נתניהו על עסקה חלקית, בה שוב יופקרו החטופים לזוועות השבי במנהרות חמאס, ולאדישותו למשפחות החטופים שליוו אותו לוושינגטון ואף הצטלמו אתו, ולשלל הסרטונים הזחוחים שהוא מוציא בוקר וערב.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

שיח החירשים החילוני-חרדי הוא מהמרתקים במדינה הזו. את תירוץ ה"שירות באמצעות לימוד התורה" של החרדים אף אחד כבר לא קונה, כי גם מתווה פשרה שיגייס את אלו שלא לומדים – נדחה על-ידי הרבנים על הסף. את האמת הזו לאחרונה הם גם לא דואגים להסתיר.

החילוני התמים שנחשף לַתַּרְמִית מסיק את המסקנה – מבחינתו – המתבקשת: זה הכל סיפור על כוח ושליטה של העסקונה והאליטה הרבנית בהמון החרדי.
ובכן, טעות. זה קל מדי, שלא לומר בורות. מי שקצת מכיר, יודע שמאחורי תירוץ "לימוד התורה" לאורך השנים, הקו החרדי האמיתי ביחס למדינת ישראל – ובכלל ביחס לעולם המודרני – מושתת על עיקרון ברור ועקבי: היבדלות. זהו האתוס המכונן של האידיאולוגיה החרדית. לא להתערבב עם העולם החיצון, ובגדול כמה שאפשר להגביה את חומות הגטו – מה טוב.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.

זה לא כבש כותרות בינלאומיות, אך לאחרונה עיר הבירה של אומה שבניה נרדפו ונרצחו ברצח עם נוראי במלחמת העולם השנייה הנציחה את זכר קורבנות עם אחר שסבל גורל דומה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

ב־7 ביולי שינתה עיריית ירושלים את שמו של רחוב קטן הסמוך לשער שכם וקראה לו על שמו של אליה קהוואג'יאן – צלם ארמני שמת בשנת 1999, ואיבד את כל משפחתו במהלך רצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית ב־1915.

לארי לקסנר הוא עיתונאי אמריקאי ותיק, שחי בתל אביב וקריירת הדיווח שלו נפרשת על פני פורטו ריקו, הבלקנים, המזרח התיכון והקווקז הדרומי.