"תל אביב על האש" נשמע כמו שם של סרט אסונות, סרט הרפתקאות, או אולי  אפילו סוג של סרט תיעודי. מה שלא הייתם מצפים הוא שזו תהיה קומדיה מעוררת צחוקים בלתי נשלטים. הבמאי הערבי-ישראלי סאמח זועבי מצא דרך, עם זאת, להביא את הצחוקים לסיפור על מחסומים, כיבוש ושכנים לא מרוצים.

סרטו של זועבי, שכבר ירד מהמסכים בישראל, עולה בימים אלה לאקרנים בארצות הברית ובמדינות נוספות ברחבי העולם.

גיבור הסרט הוא סאלם (קייס נאשף), בחור צעיר ממזרח ירושלים. הדוד של סאלם הוא מפיק טלוויזיה ברמאללה, והוא משיג עבודה לו כעוזר הפקה. משום שסאלם מדבר עברית שוטפת, המשימה העיקרית שלנו הוא לבדוק טעויות בדיאלוגים של "תל אביב על האש" – אופרת סבון פרו-ערבית המתרחשת סביב העימות ב-1967.

מתוך הסרט "תל אביב על האש" (צילום: Courtesy Cohen Media Group)

במקביל, אסי (יניב ביטון), הוא קצין משועמם שמנהל את המחסום באזור. הוא שונא את העבודה שלו, כמו שכל אחד היה שונא אם היו צועקים עליו כל היום. אשתו היא בין הישראלים האובססיביים ל"תל אביב על האש" (זו התכנית האנטישמית המועדפת עליה) והיא לא יכולה לחכות ולראות איך היא תסתיים.

בעקבות שורת אירועים מוזרים, סאלם ואסי משתפים פעולה בכתיבת התסריטים לתכנית. בעוד שאסי הוא בעיקרו בחור טוב, הרצון שלו לסיום המציג את ישראל בתור הצד הצודק, גורם לו להיות שיכור מכוח. יש לו את תעודת הזהות של סאלם והוא יכול להפוך את החיים שלו לאומללים. מצד שני נמצא דודו של סאלם, עם הגאווה של העם הפלסטיני, שרוצה שהתכנית תסתיים בגרסה שלו למאבק.

פרס בפסטיבל ונציה

"תל אביב על האש" הצליח בישראל ובאירופה לאחר הבכורה המוצלחת שלו בפסטיבל הסרטים של ונציה בסתיו האחרון (נאשף קיבל שם את פרס השחקן הטוב ביותר בקטגוריית Horizons).

אני פוגש את זועבי, הבמאי, בבית הקולנוע Quad בניו יורק, שם הסרט יוקרן לציבור הרחב. במקרה, בית הקולנוע נמצא מספר רחובות מאוניברסיטת ניו יורק, שם הוא מלמד כתיבה ובימוי. התסריטאי השותף של הסרט, דן קליינמן, היה המרצה שלו כאשר למד באוניברסיטת קולומביה.

כמה מופתע היית כשקייס זכה בפרס בונציה?

זועבי: "זה מה שטוב בקומדיות. לא צריך שאנשים יגידו לך אם הם נהנו – הצחוק אומר לך. בהתחלה המפיצים לא רצו לקחת את הסרט, משום שהוא היה בין לבין – לא אמנותי לגמרי, אבל גם לא רק "בידור" – ולא היו בו כוכבים.

"הם לא ידעו מה לעשות איתו, ואז הגיע פסטיבל ונציה: 1,500 איש באולם, 30 שניות מתחילת הסרט, וכולם צוחקים, מוחאים כפיים שלוש או ארבע פעמים באמצע, עומדים למחוא כפיים בסוף. בכיתי במשך כל ההקרנה".

ספר לי קצת איך נוצר הרעיון לסרט.

"אני פלסטיני וגדלתי בישראל. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אז אני יודע מה הישראלים חושבים על הפלסטינים ויודע מה הפלסטינים חושבים על הישראלים. וזה המקור של הקומדיה: סטראוטיפים ואיך כל אחד רואה את השני.

"בנוסף, תמיד עניינה אותי הזהות שלי כערבי אזרח ישראל. בכל הסרטים שלי הדיון הוא, 'האם זה יותר מידי ישראלי? יותר מידי פלסטיני?'

מתוך הסרט "תל אביב על האש" (צילום: Courtesy Cohen Media Group)

"אם אתה לוקח כסף מקרנות ישראליות, יש תמיד רגע בו אומרים לך 'אוקיי, אנחנו נותנים לבחור הזה כסף? האם הוא הולך להיות יותר מידי פלסטיני?'

"ואז יש מי בעולם הערבי שאומר שאסור לפעול מול או לנרמל את הישראלים כל עוד הכיבוש קיים. הם יכולים להגיש שמכרת את נשמתך לשטן. הדילמה הזו היא הלב של 'תל אביב על האש'. המלכודת הזו, לנסות לרצות את כולם".

"אני פלסטיני וגדלתי בישראל. למדתי באוניברסיטת ת"א, אז אני יודע מה הישראלים חושבים על הפלסטינים ומה פלסטינים חושבים על ישראלים. וזה המקור של הקומדיה: סטראוטיפים ואיך כל אחד רואה את השני"

ועדיין, מדובר בסרט יחסית קל לעיכול – עבור שני הצדדים. 

"נכון, זה סרט הומוריסטי. הוא לא על רעיונות פוליטיים גדולים, אלא על אנשים נורמליים שחיים במצב שאינו נורמלי. פלסטינים וישראלים אוהבים את הסרט שלי באותה מידה, כך נראה לי. הסרט מדבר על הצורך בנורמליות. הצורך הזה לא היה קיים זמן רב. וכמובן, יש לנו יותר במשותף ממה שכל אחד אחר בעולם אומר לנו".

ספר לי עוד על תהליך הכתיבה של התסריט.

"זו הייתה כתיבה מאוד עדינה, כי הייתי צריך ליצור שני סיפורים – תכנית הטלוויזיה והסרט שסביבה. לא כתבתי מאג'נדה פוליטית, כך שהפוליטיקה הפכה בסרט לסוג של קישוט. הסרט הזה עוסק באיש שמנסה למצוא את הקול שלו, ורק ברקע עומדת המטפורה על דור חדש שעומד להנהיג ולהתחיל פרק חדש".

סאמח זועבי (צילום: Jordan Hoffman)

פריצת דרך במקלחת

זועבי מספר כי "להבין מה הסיבה לכך שהדמות הראשית נעצרה מלכתחילה במחסום" הייתה משימה קשה" עבורו. בסוף, הוא מגלה, זה נפל עליו במקלחת: אזכור המילה 'פצצה', בתור דרך לתאר אישה מושכת.

לדבריו, "זה היה למעשה החלק הכי קשה, היה לנו את הסיפור מסביב אבל לא היינו יכולים להתחיל אותו. אחרי זה, היה לנו תסריט תוך כמה שבועות".

האם קיבלת תגובות כמו "אסור להתבדח על מחסומים"?

"אתה תמיד נתקל באנשים שחושבים בטעות שקומדיה היא 'לצחוק' על מצב כלשהו. אבל רוב האנשים מבינים, אנשים מצחיקים בבית שלהם. פלסטינים הם עם מצחיק. הדרך בה אנחנו חיים היא מצחיקה. על אף שאנחנו מרגישים דיכוי, אנחנו לא קמים כל בוקר בהרגשה הזו. הומור היא דרך הישרדות. זה הומור גטו.

"זה מצחיק, כשעשיתי את הסרט הקודם שלי, 'תחת אותה שמש', הייתי במאי פלסטיני עם צוות שכמעט כולו ישראלי וסיירנו באחת מההתנחלויות בגדה. יצאנו שם למרפסת וראינו כפר פלסטיני, ושאלתי "מה השם של הכפר הזה?" ואף אחד לא ידע. אמרתי "איפה רמאללה?" וכל אחד הצביע לכיוון אחר. 20 שנה אחרי אוסלו, אנחנו עדיין חיים בכאלו בועות. היינו אמורים להתקרב יותר אחד לשני.

"פלסטינים וישראלים אפילו לא רוצים לראות זה את זה. פלסטינים רואים את הישראלים בתור חיילים בלבד. ישראלים רואים פלסטינים רק כשהם בצבא. כולם בבועות שמנהלות שתי הממשלות. הן מנהלות את הכיבוש, לא פותרות אותו.

"אז אני אומר 'לא, אני לא רוצה לעשות סרט על אנחנו נגדם'. הנרטיב הזה כבר קיים, ואני רוצה לפוצץ את הבועות האלו".

מתוך הסרט "תל אביב על האש" (צילום: Courtesy Cohen Media Group)

בתור מי שגר בניו יורק, האם אתה מופתע מהאופן שבו חלק מהאמריקאים תופסים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

"הרבה אנשים לא מכירים את המציאות במזרח התיכון, ואני לא מאשים אותם. אנשים עסוקים. לאנשים יש משכנתה. אפילו אני עצמי, אתה יודע, מגדל משפחה. אולי זה חלק מהמערכת, לשמור על האזרחים עסוקים?

"בתקשורת מחפשים סקנדלים. טיל פה, ירי שם, הם לא מעוניינים בהצגת הסיפור של האדם הפשוט שחי מציאות שהיא לא נורמלית.

"זו הסיבה לכך שאתה לא רואה קרבנות בסרטים שלי, או אנשים רבים. אני מתעניין ב-90% מאיתנו שפשוט קמים בבוקר וחיים את החיים שלנו. אז אנשים שמגיעים לסרט ולא יודעים כלום על המזרח התיכון, עדיין יזדהו"".

"פלסטינים וישראלים אפילו לא רוצים לראות זה את זה. פלסטינים רואים את הישראלים בתור חיילים בלבד. ישראלים רואים פלסטינים רק כשהם בצבא. כולם בבועות, והממשלות מנהלות את הכיבוש – לא פותרות אותו"

מה יהיה הפרויקט הבא שלך?

"אני עדיין מתלבט. זה יהיה סרט אמריקאי שמבוסס על ספר באנגלית – או קומדיה שמתרחשת בעזה".