ההחלטה של שר הבטחון בני גנץ להכריז על שישה ארגוני זכויות אדם כעל ארגוני טרור הותקפה, בצדק, בשל חוסר הצדק המובהק שלה. עשרות אנשים וכמה ארגונים מצאו את עצמם במצב קפקאי, בו אין להם שום יכולת להתגונן מפני האשמות חמורות שהוטחו בהם, משום שאף ראיה לא הוצגה נגדם. כשהראיות בפניך, אתה יכול להתווכח איתן ולהפריך אותן: אבל כאן אין ראיות ואין יכולת התגוננות.

מכון זולת לשוויון וזכויות אדם הביע תמיהה על כך ששר הבטחון לא עידכן בהחלטה שלו אפילו את ראש הממשלה ואת שר החוץ. הסיבה שהוא יכול היה לעשות זאת, לטענת זולת, היא התבססותו על "חוק הטרור",  חוק דרקוני המבוסס על חקיקה מנדטורית ושפוגע פגיעה אנושה בזכויות האדם.

כל זה תואר לא מעט בימים האחרונים, אבל אני רוצה להתמקד בנקודה נוספת: מעבר לאי הצדק, יש כאן גם טיפשות מדינית ניכרת.

ארגוני זכויות האדם מצאו עצמם במצב קפקאי, בו אינם יכולים להתגונן מפני האשמות חמורות שהוטחו בהם, משום שאף ראיה לא הוצגה נגדם. אבל מעבר לאי הצדק, יש כאן גם טיפשות מדינית ניכרת

נקבל, לצורך הדיון בלבד, את העמדה של ממשלת בנט-לפיד: הנושא הפלסטיני צריך להשאר בהקפאה, כי הממשלה לא תעמוד בטיפול בנושא המדיני. נניח עכשיו לעובדה שבפועל, בשטח, הממשלה מבצעת סיפוח זוחל ולכך שדחיקת הנושא ארבע שנים קדימה רק תזיק לישראל, ונתייחס רק לעמדה הרשמית שלה. מה עשה גנץ? העלה את הנושא הפלסטיני לראש סדר היום באופן שהרשות הפלסטינית, בכוחות עצמה, לעולם לא היתה יכולה להעלות. הוא ביצע את הצעד החד-צדדי הזה בלי שום דיון בקבינט. אבו מאזן ודאי מרוצה.

מעבר לכך, גנץ – ושותפיו לממשלה שמצופפים כעת שורות מאחוריו – לא מבינים את העולם. המהלך הזה גרם לישראל נזק עצום. ראשית, הוא השפיל את האיחוד האירופי, שתמיכה בארגוני זכויות אדם ברחבי העולם היא אחד מהדגלים שלו, ושבמשך שנים תמך בארגונים הללו. שר החוץ לפיד ניסה לשנות את היחסים עם האיחוד האירופי בשבועות האחרונים. הנסיונות הללו עלו עכשיו על מוקש.

הרבה מקום הוקדש לשאלה האם גנץ עדכן את ממשל ביידן, ואם כן אלו חלקים בדיוק של ממשל ביידן. כרגיל, זו התייחסות קצרת טווח. ישראל מאבדת במהירות את ארה"ב: הרוב בארה"ב הוא דמוקרטי, והדמוקרטים פונים יותר ויותר נגד ישראל, משום שהיא נראית להם יותר ויותר כמדינת אפרטהייד.

הרוב הדמוקרטי המתגבש בארה"ב, ודאי בקרב הדורות הצעירים, מתנגד לגזענות ולאפליה בכל צורה. אם ממשלת בנט-לפיד חשבה שהיא יכולה לעשות תיקון מול הדמוקרטים אחרי שנות הברית בין נתניהו וטראמפ, גנץ החזיר אותה בדיוק למסלול של נתניהו.

ישראל מאבדת במהירות את ארה"ב, שרובה דמוקרטים הרואים בישראל מדינת אפרטהייד. אם ממשלת בנט-לפיד חשבה לעשות תיקון מולם אחרי שנות הברית בין נתניהו וטראמפ, גנץ החזיר אותה למסלול של נתניהו

בפתח עומדת גם החלטת בית הדין בהאג, בשאלה האם להעמיד לדין בכירים ישראלים בשל שלל אספקטים של הכיבוש, ראש וראשון להם ההתנחלויות. קשה לראות כיצד החלטתו של גנץ מועילה לישראל במאבק הזה.

ומעבר לכל זה, ישראל מתייצבת – שוב – במקום שהוא אסוני מבחינתה: לצד הגוש האנטי-דמוקרטי שמוביל פוטין, האינטרנציונל השחור שהמטרה שלו היא לערער את הליברליזם ואת הדמוקרטיה בכל מקום בעולם.

שוב ושוב, ישראל הופכת בפי נציגי האינטרנציונל השחור לדוגמה למדינה לכאורה-דמוקרטית שנוקטת בצעדים אנטי-דמוקרטיים, תמיד בשם הבטחון לכאורה. הציר הזה מתערער לאחרונה, ודווקא עכשיו גנץ דוחף את ישראל שוב לחיקן של מדינות מצורעות-למחצה.

כל זה לא יועיל: רוסיה או סין לא יהיו בעלות ברית של ישראל. האינטרסים שלהן כבדים מדי, ההיסטוריה של ישראל כמדינת חסות של ארה"ב ארוכה מדי. כל מה שיקרה הוא שישראל תאבד את שאריות אחיזתה בקהילת המדינות הנאורות, ותוך זמן לא רב אלו יהיו אדישות עד עוינות לה. כשהפלסטינים ידרשו, והם מתחילים לדרוש, מדינה אחת בין הים לירדן, לא יהיו לישראל בעלי ברית.

כל מה שיקרה הוא שישראל תאבד את שאריות אחיזתה בקהילת המדינות הנאורות, ואלו יהפכו אדישות עד עוינות לה. כשהפלסטינים ידרשו, והם מתחילים לדרוש, מדינה אחת בין הים לירדן, לא יהיו לישראל בעלי ברית

כל הנזק הזה, עבור הכרזה על שישה ארגוני זכויות אדם כארגוני טרור – בזמן שלמערכת הבטחון אין די ראיות כדי להעמיד אותם לדין. גנץ ומצופפי השורות מסכנים המון עבור כלום.

השגריר (בדימוס) אילן ברוך הוא ממייסדי מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. בעבר שירת כשגריר ישראל בדרום אפריקה. ברוך משמש יו''ר ''קבוצת העבודה המדינית'' (קע''מ) – צוות וולנטרי של פעילים בעלי רקע אקדמי, דיפלומטי, פוליטי וכן מגיני זכויות אדם. קע''מ פועלת לביצור מתווה ''שתי המדינות'' ולהגנה בזירה הבינלאומית על מגיני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים