בסיבוב הנוכחי של הקרב על מקומה של "הסבירות" בפסיקת בית המשפט העליון, הייתה ידו של השופט נעם סולברג על העליונה. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, נותרה במיעוט – דבר שלא קורה לה כמעט לעולם. אבל אתמול, בפסק הדין שניתן בעניינו של חושף השחיתויות רפי רותם, בהרכב מורחב של שבעה שופטים – זה מה שקרה.
המחלוקת המשפטית בין שופטי הרוב שכללו את סולברג, יצחק עמית, ניל הנדל ואלכס שטיין, לבין שופטי המיעוט חיות, עוזי פוגלמן ויוסף אלרון – באמת פחות חשובה. זה ויכוח אקדמי, שאין לו שום השלכות מעשיות, בשאלה האם נאשם יכול להעלות במסגרת משפטו הפלילי טענות נגד עצם ההחלטה להעמידו לדין, כולל טענות של חוסר סבירות וחוסר מידתיות, והאם טענות כאלה ייבחנו כטענות "עצמאיות" או במשקפי עילת ה"הגנה מן הצדק".
לאלה מבין הקוראים שנותרו בהכרה יסופר כי דעת הרוב הכריעה שלא ניתן להשמיע טענות קלאסיות מתחום המשפט המנהלי נגד הגשת כתב האישום, דוגמת סבירות ומידתיות, אלא שיש לדבוק במבחנים שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי לגבי הגנה מן הצדק – כלומר, האם החלטות התביעה "פוגעות באופן מהותי בעקרונות של צדק והגינות משפטית".
אלא שכאמור – לא זה מה שחשוב. מתחת לפני השטח רוחשת המלחמה השקטה בין הגווארדיה הוותיקה בעליון, שאותה מנהיגים חיות ופוגלמן, לבין השמרנים הצעירים, בהנהגת סולברג ושטיין, באשר למקומה של עילת הסבירות.
הקרב המרכזי מיועד להתרחש במגרש הקרוי משפט מנהלי – דהיינו, במקום שבו בית המשפט צריך לבחון את מעשי רשויות הממשל. הההחלטה שניתנה אתמול היה בזירה צדדית בהקשר של סבירות – המשפט הפלילי – אך ניתן היה לשמוע את תופי המלחמה רועמים.
העליון החל להתפרע
השופט סולברג, שרק ביום שישי האחרון נשא הרצאה שבה בחן – ולמעשה טחן – את עילת הסבירות בהקשר המנהלי, אגב ביקורתו על הלכת דרעי-פנחסי, הותיר הפעם את הזירה לחברו שטיין. "עת להאריך ועת לקצר", הוא שרבט על פני שלוש שורות, "הדיון הנוסף חיזק אותי בעמדתי כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בחוות הדעת של חבריי השופטים הנדל ושטיין".
שטיין, מצדו, פרס יריעה נרחבת שכללה מתקפה חזיתית על תהפוכותיה של עילת הסבירות בפסיקת בית המשפט העליון בעשורים האחרונים. התזה: בתחילה הייתה ה"סבירות" מונח צנוע, ששימש רק במקרים קיצוניים שבהם ניכר כי ההחלטה השלטונית התקבלה תוך שקילת שיקולים זרים, שרירות-לב או פגם חמור אחר.
ואולם בשני העשורים האחרונים – מבחינתו של שטיין – העליון החל להתפרע. "עדים היינו, לא אחת, להפעלתה של דוקטרינת הסבירות במתכונת רחבה שכללה התערבות שיפוטית בתוכן ההחלטה המנהלית, מבראשית. מתכונת זו של 'משפט זה אני' מאפשרת לשופט להיכנס בנעלי הרשות המבצעת ולעשות בהחלטתה כטוב בעיניו".
"מתכונת זו של 'משפט זה אני' מאפשרת לשופט להיכנס בנעלי הרשות המבצעת ולעשות בהחלטתה כטוב בעיניו"
שיא האקטיביזם הסבירותי, מבחינת שטיין, נעוץ בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניינו של רפי רותם. בפסק הדין, שניתן במשפטו הפלילי, החליט בית המשפט לבטל את הרשעתו של רותם בחלק מהאישומים מהטעם שההחלטה להעמידו לדין, במקום לנקוט נגדו כלים אחרים דוגמת מסלול של מניעת הטרדה מאיימת, הייתה בלתי סבירה באופן קיצוני.
מלבד סולברג, שתמך בפה מלא בפסק דינו של שטיין (ומדוע שלא יתמוך? כל פסק דינו של שטיין הוא שיר הלל לפסיקות העבר של סולברג בענייני סבירות), היו השופטים האחרים שנמצאו בדעת הרוב, הנדל ועמית, מסויגים יותר.
הם תמכו במסקנת שופטי הרוב במחלוקת הנקודתית הנוגעת לשקילת שיקולי סבירות ומידתיות בהליך הפלילי, אך אינם שותפים לעמדתו בנוגע למקומה הכללי של עילת הסבירות בפסיקתו של בג"ץ.
"נושא זה אינו עומד לדיון", הבהיר עמית, "ומכל מקום, שורשיה של עילת הסבירות נטועים עמוק בדין המנהלי, ולא נס ליחה גם היום".
אבן-יסוד
חיות ופוגלמן, מן העבר השני, זיהו את המהלך הרחב שסולברג ושטיין מבקשים לקדם באמצעות פסק הדין הזה, שמצוי בכלל בתחום המשפט הפלילי.
"עילת הסבירות היא מאבני היסוד של המשפט המנהלי", הבהיר פוגלמן כמעין מורה סבלני. "גבולות ההתערבות בשיקול הדעת המנהלי בעילת הסבירות נקבעו בפסק דין 'דפי זהב' ולא השתנו ב-40 השנים שחלפו מאז שניתן. לכן, אין בידי לקבל את עמדת השופט שטיין בהקשר זה. הלכה זו עומדת בעינה במלוא היקפה ואינה טעונה להשקפתי הבהרות נוספות".
וחיות סיכמה: "בניגוד לעמדת חברי השופט שטיין, לאמיתו של דבר העקרונות המנחים ביחס לעילת הסבירות נותרו בעינם והם מיושמים בפסיקה מאז ועד היום. לאורך עשרות השנים שחלפו מאז, לא חל כל שינוי בעקרונות הללו שנקבעו בעניין 'דפי זהב', והם משמשים בסיס לפסיקתו של בית משפט זה בכל הנוגע לעילת הסבירות גם כיום.
לאורך עשרות השנים שחלפו מאז, לא חל כל שינוי בעקרונות הללו שנקבעו בעניין 'דפי זהב', והם משמשים בסיס לפסיקתו של בית משפט זה בכל הנוגע לעילת הסבירות גם כיום"
"באופן זה התעצב, בין היתר, גם הכלל לפיו ההתערבות בהחלטות גורמי התביעה בענייני העמדה לדין שמורה למקרים חריגים בלבד".
הוויכוח על עילת הסבירות הוא אבן-יסוד במחלוקת הרחבה בדבר מידת האקטיביזם של בית המשפט העליון בעשורים האחרונים. ניכר כי הן בתוך בית המשפט העליון והן מחוצה לו, קם מחנה שהחליט לסמן מעין לוח מטרה סביב עילת הסבירות, במטרה לצמצם את הביקורת השיפוטית על מעשי השלטון הנעשית באמצעותה, ובדרך זו לאפשר חופש פעולה נרחב לרשויות השלטון, כשהן משוחררות מאימת בג"ץ.
הרחקתן של עילות הסבירות והמידתיות מגדרי המשפט הפלילי, כפי שנקבע אתמול בהרכב המורחב בעניינו של רפי רותם, היא עוד שלב במאבק הזה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו