שנת 1949 הייתה שנת מפתח בתולדות מותג האופנה האמריקאי "גאנט". באותה שנה החליט בחור נמרץ בשם ברל גאנטמאכר, שגדל בעוני במריאופול שבאוקראינה והיגר לניו יורק בספינת הקיטור פוטסדאם, לעשות צעד נועז ואפילו מסוכן, ולפתוח בית אופנה קטן.

רבים סביבו חשבו שגאנטמכר – שהייתה לו עבודה קבועה ובטוחה בתעשיית הטקסטיל של הלואר איסט סייד של ניו יורק כ"סוגר", זה שתופר יחד את חלקי הבגד השונים – עלול לסכן את עתידו ואת עתיד משפחתו. אבל הוא לא נרתע ויחד עם שני בניו, מרטי ואליוט, בנה בחריצות מותג אופנה משפחתי, שהפך עם השנים לסיפור הצלחה בינלאומי המשגשג עד היום.

מרטי למד מנהל עסקים. אליוט למד שיווק. שניהם חזרו באמצע שנות הארבעים לאמריקה, אחרי שנים בשדות הקטל של מלחמת העולם השנייה. הם הבינו שהעולם משתנה. הם הבינו שאמריקה משתנה. הם הבינו שמסורות ישנות נשברות ושכללים חדשים נכתבים. ויחד עם אביהם, היה להם את מה שיש רק למעטים: חזון לדאות על כנף השינויים ההיסטוריים האלה אל העתיד. ועל הדרך לעשות לביתם.

שנים רבות חלפו, והנה עבד ענאיה עומד מולי, בכניסה למשרדי חברת ההייטק "האאט" באום אל-פחם, לבוש בחולצת טריקו של "גאנט", שעליה המספר הגורלי ההוא, 1949. ענאיה כנראה לא מכיר את הסיפור שמאחורי החולצה. כמה אנשים כבר מתפנים להתעניין בסיפור שמאחורי חולצת הטריקו שהם לובשים?

הכניסה למשרדי "האאט" באום אל-פחם (צילום: אמיר בן-דוד)

אבל הסיפור שענאיה עצמו מספר לי – על חברת "האאט" שהוא מנהל השיווק שלה, שמשנה עכשיו את אום אל-פחם ונושאת עיניים לשנות בשנים הקרובות את העולם הערבי כולו – ואולי אף מעבר לזה – הסיפור הזה כאילו שואב השראה גם מהסיפור הנשכח של בני משפחת גאנטמאכר.

שני הסיפורים השונים האלה יכולים להשתלב יפה בהיסטוריה העשירה והמפוארת של סיפורי הצלחה ויזמות מקומיים, כאילו לכולם יש תמיד גרעין דומה: יזם בעל חזון, שמזהה בעיה וצורך, יודע לגייס בזמן את האמצעים הנחוצים כדי לענות עליהם ולא נרתע מקולות הביקורת מצד אלה שחוששים משינויים.

וכמעט תמיד יש לכל חברה כזו מין מיתוס מכונן, שכולם נהנים לספר שוב ושוב, כמו מורשת קרב או מצפן שמורה את הדרך. ברל גאנטמאכר של "האאט" הוא בחור מבריק בשם חסן עבאסי, שגדל באום אל-פחם ועזב אותה בגיל 18 כדי ללמוד הנדסת חשמל בטכניון.

אחרי שהשלים דוקטורט במדעי המחשב, עבאסי עבר לשוויץ והשתלב שם במשרדי "גוגל", כאחד ממפתחי הרכב האוטונומי של תאגיד הענק האמריקאי. הוא חזר ב-2018 לאום אל-פחם עם אשתו ושלושת ילדיהם, למה שהיה נראה לו אז כמו הפסקת התרעננות קצרה בעיר ילדותו, בדרכו חזרה אל קריירה בינלאומית שהמתינה לו מעבר לפינה.

ד"ר חסן עבאסי, מייסד "האאט" (צילום: האאט)

ערב אחד הוא ניסה להזמין פיצה (או המבורגר, תלוי מי מספר את הסיפור) וגילה שבאום אל-פחם פעולה כזו היא לא עניין טריוויאלי. "הוא הרים טלפון למסעדה, אבל עד שהגיע האוכל זה לקח איזה שלוש שעות. הוא אמר לעצמו: מה, איך זה שאני כל כך חכם, ולא יכול לקבל אוכל ממסעדה לבית שלי", משחזר את הרגע המכונן חמודי מחמיד, מנהל האדמיניסטרציה של "האאט", "ואז הוא התחיל לחשוב איך לפתור את הבעיה.

"בהתחלה הוא עשה את זה ממשרד אחד קטן. רק חדר אחד. עם שלושה אנשים. זה הכול. הם פתחו את החברה בזמן קריטי: פברואר 2020. רגע לפני שהתחילה הקורונה. ותראה לאן הגענו מאז".

"הוא הרים טלפון למסעדה, אבל עד שהגיע האוכל זה לקח איזה שלוש שעות. הוא אמר לעצמו: מה, איך זה שאני כל כך חכם, ולא יכול לקבל אוכל ממסעדה לבית שלי"

"האאט" (בערבית "תביא") הגיעה רחוק בשנתיים. החברה פועלת היום ממשרדים מפונפנים באום אל-פחם, שנראים בדיוק כמו כל משרדי חברות הסטרטאפ באשר הם (אולי עם טיפה פחות דאווין מהסטרטאפים בגוש דן. בכל זאת, הכסף הגדול באמת עוד לא הגיע לאום אל-פחם), כולל סיסמאות מעוצבות באנגלית על קיר הכניסה (פשוט יותר, מהיר יותר, טעים יותר).

לחברה יש 80 עובדים שכירים, 600 שליחים בכל רחבי הארץ ותוכנית עסקית שאפתנית הכוללת כוונות התפשטות ממש בקרוב לרשות הפלסטינית, וחלומות התפשטות קצת אחר כך למצרים, מרוקו, מדינות המפרץ. בעצם לכל מקום שבו התשתיות עוד לא סוחבות ומרחיקות חברות שליחויות מבוססות יותר כמו "וולט" ו"תן ביס".

כי מה שד"ר עבאסי הבין, באותו ערב גורלי שבו הוא התקשה להזמין פיצה או המבורגר, זה שהוא עלה לא רק על בעיה מקומית שמקשה על החיים באום אל-פחם, אלא על בעיה גלובלית – שאפשר לפתור באמצעות טכנולוגיה. וזו בעיית תשתית מסובכת בכמה ממדים: בעיה פיזית, טכנולוגית, תרבותית ופיננסית.

פיזית ותרבותית – כי באום אל-פחם, כמו בישובים ערבים רבים וכמו ערים רבות בעולם הערבי ובעולם השלישי, קשה לנווט אל כתובת על פי שם רחוב ומספר – גם לא בעזרת וייז או המפות של גוגל – פשוט כי אין כתובות. ורבים מהאנשים עדיין חשדניים כלפי טכנולוגיות חדשות. אז המקומות האלה נשארים מחוץ לגריד של כלכלת השליחויות.

"אנחנו מכוונים את השירות שלנו לאוכלוסייה שפחות חיה את הטכנולוגיה, פחות נושמת את הטכנולוגיה", אומר ענאיה, "אנחנו לא גרים בתל אביב פה. אם תעלה לעיר למעלה, אתה תאבד את עצמך תוך דקה. אין שמות לרחובות. אין מספרי בתים. רק עכשיו התחילו להוסיף. זה עדיין לא תפס, גם בשביל מי שחי פה שנים. אף פעם לא תמצא פה כתובת מדויקת. אף אחד לא יזמין ממך אוכל ויגיד לך 'תגיע לרחוב דיזנגוף מספר 15'. אין פה דברים כאלה.

"איך אנשים יכוונו אותך פה? יגידו לך 'תגיע למכולת אבו-חסן, אחרי המכולת תפנה ימינה, סע בערך 200 מטר, תראה עץ גדול, תעצור לידו'. זו המציאות. האפליקציה שלנו פתרה את זה. אנחנו לא רק מאתרים את המיקום שלך. פיתחנו פטנט שהוא ייחודי למגזר הערבי – שאפילו כשאין קליטת ג'י-פי-אס מדויקת, אנחנו מצליחים להגיע לבית של הלקוח".

"איך אנשים יכוונו אותך פה? יגידו לך 'תגיע למכולת אבו-חסן, אחרי המכולת תפנה ימינה, סע בערך 200 מטר, תראה עץ, תעצור לידו'. זו המציאות. האפליקציה שלנו פתרה את זה"

איך?
"אם אני אגלה לך זה כבר לא יהיה סוד, נכון? היו הרבה גורמים. בעיקר בזכות האנשים האלה" – ענאיה מצביע על חבורת המהנדסים שיושבת בחדר הפיתוח הסמוך  – "הם המוח שלנו. פה תמצא את ריכוז האיי-קיו הכי גבוה באום אל-פחם. אתה יודע מה – לא רק בעיר. בכל האזור.

עבד ענאיה, מנהל השיווק של "האאט" (צילום: אמיר בן-דוד)

"אנשים פה ישבו וקרעו את התחת כדי להגיע לזה. ואני מדבר איתך על מהנדסים, שישבו ועבדו פה בשביל שכר מינימום כמעט. אולי קצת יותר. זה לא ההייטק שאנשים מרוויחים 100, 70 או 50 אלף בחודש. גם עכשיו אנחנו עוד רחוקים מהמשכורות שמהנדסים טובים מרוויחים בחברות הגדולות. אבל אנחנו נתקרב גם לזה".

איך קרה נס כזה, שהמהנדסים הכי חכמים בסביבה הסכימו לקרוע את התחת בשביל שכר מינימום?
"כי האמנו במוצר. וכי ידענו שיש למה שאנחנו עושים ערך חברתי".

זו כמובן תשובה חלקית ומנומסת בלבד. התשובה המלאה היא שהערבים, שמהווים 21% מאוכלוסיית המדינה, מאיישים רק 2% מהמשרות בתעשיית ההייטק. ורק מעטים מאוד מהם מצליחים לעשות את המסלול שעשה עבאסי – אל הטכניון, הדוקטורט וגוגל, ומשם להחלטה, בניגוד לכל העצות שקיבל, לעזוב את המשרה הבטוחה ולהקים דווקא באום אל-פחם סטרטאפ טכנולוגי.

הערבים, שמהווים 21% מאוכלוסיית המדינה, מאיישים רק 2% מהמשרות בתעשיית ההייטק. ורק מעטים מאוד מהם מצליחים לעשות את המסלול שעשה עבאסי

השכירות הנמוכה (5,000 שקל לשכירת משרד של 250 מטר) ושכר העבודה הנמוך (מהנדסים שמוכנים לעבוד בשכר מינימום, העיקר שתהיה להם עבודה קבועה), אפשרו ל"האאט" לצלוח את החודשים הראשונים הקשים בעזרת השקעה ראשונית של 170 אלף דולר בלבד – סכום שסטרטאפים תל אביביים מבזבזים על אלכוהול במסיבת הפתיחה.

חלל הפיתוח בחברת "האאט" באום אל-פחם, אפריל 2022 (צילום: אמיר בן-דוד)

מאז החברה גייסה כבר 3.5 מיליון דולר מגופי השקעה ומשקיעים רבים – ביניהם הישראלים איל וולדמן, יונתן קולבר ורפי גדרון; ואיש העסקים האמריקאי-פלסטיני בשאר אל-מסרי.

הבעיה התרבותית והפיננסית של "האאט" קשורה לעובדה שבאום אל-פחם, כמו בישובים ערבים רבים, מעטים מאוד מחזיקים בכרטיס אשראי וחלק גדול מהכלכלה מתנהל בשחור, כשבעלי העסקים לא ששים לדווח לרשויות על ההיקף האמיתי של הכנסותיהם.

לבעיית המזומן נמצא פתרון במסגרת האפליקציה של "האאט", שמאפשרת גם תשלומים במזומן. הבעיה השנייה עוד לא נפתרה לגמרי, והיא מאלצת את "האאט" לגבות מבעלי המסעדות אחוז נמוך בהרבה מהמקובל בענף, כדי "לפצות" אותם על העובדה שהם נאלצים לדווח לרשויות על הכנסותיהם. "האאט" גובה מבעלי המסעדות בין 10-15% (בניגוד ל"וולט" שגובה כ-30%). אבל הבעיה הזו, בטוחים ב"האאט", בדרכה להיפתר מאליה.

המסעדות הגדולות באום אל-פחם הכפילו את המחזור שלהן בזכות האפליקציה. ומי שמציע לקהילה שלו לא רק פיצה חמה במהירות אלא גם הכפלת מחזור, יהפוך עד מהרה לכוכב מקומי. אנשים כבר עוצרים את עבאסי ברחוב ומבקשים להצטלם איתו. עובדיו פשוט מאוהבים בו.

המסעדות באום אל-פחם הכפילו את המחזור שלהן בזכות האפליקציה. ומי שמציע לקהילה שלו לא רק פיצה חמה במהירות אלא גם הכפלת מחזור, יהפוך עד מהרה לכוכב מקומי

שליח של חברת "האאט" באום אל-פחם (צילום: האאט)

"חסן הוא לא רק בן אדם מעורר השראה", אומר ענאיה, "הוא בן אדם שמסתובב ובכל מקום מפזר אנרגיה חיובית".

"הוא תותח. מה זה תותח… הוא אגדה", משלים מחמיד.

כמה לקוחות יש לכם?
מחמיד: "יותר ממאה אלף בחודש".

כשהמתיחות בין יהודים לערבים עולה, כמו במאי 2021 או כמו בפיגוע בחדרה, מה אתם מרגישים בעבודה?
"את האמת – אנחנו בצד. זה לא מורגש בכלל. אנחנו לא בעולם הזה. אנחנו עבודה, בית, עבודה, בית".

אני מתכוון מבחינת ההזמנות. השליחים.
"בירושלים זה לפעמים קצת בעייתי. אבל בכללי הכול טוב. גם אל תתרשם מזה שרוב העמדות פה עכשיו ריקות. אנחנו באמצע הרמדאן. אנשים צמים. בערב יהיה פה מלא. ויהיה בום של הזמנות. ממתקים. כנאפה. בקלאווה. לא צריך יותר לצאת מהבית כדי לקנות.

"אל תתרשם מזה שרוב העמדות פה עכשיו ריקות. אנחנו באמצע הרמדאן. אנשים צמים. בערב יהיה פה מלא. ויהיה בום של הזמנות. ממתקים. כנאפה. בקלאווה. לא צריך יותר לצאת מהבית כדי לקנות"

חמודי מחמיד, מנהל האדמיניסטרציה של "האאט" (צילום: אמיר בן-דוד)

"אתה מחכה לשליח. והמטרה שלנו היא שהשליח יוכל להגיע לכל מקום שמזמינים אותו. גם אם אין כתובת. זו הייתה מהתחלה המטרה העיקרית שלנו. לא לעשות כסף".

גם לעשות כסף זאת מטרה ראויה. לא צריך להתנצל על זה.
"ברור, בטח. אבל זה לא היה קורה אם המטרה הראשונה, הבסיסית, של חסן עבאסי לא הייתה לפתור את הבעיה הזאת. ואת זה עשינו".