ההסכם הישראלי-לבנוני סביב קו הגבול הימי המחיש, באופן מרתק, את חלון ההזדמנות המדיני-כלכלי, שגילויי הגז באזור יצרו. מאליו ברור, ורבות כבר נכתב בנדון, שחברו לכך גורמים ונסיבות ייחודיים, שהובילו להסכם המדובר.

בשבועות האחרונים מתרבים הדיווחים, בעיקר בתקשורת הערבית והבינלאומית, אודות מגעים אינטנסיביים ושקטים שהמצרים מקיימים זה חודשים אחדים עם ישראל ועם הפלסטינים, בניסיון לפתח את שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. אין זו הפעם הראשונה שנעשו ניסיונות לקדם את פיתוח השדה עזה מרין – אולם עד עתה אלו לא הוכתרו בהצלחה.

בשבועות האחרונים מתרבים הדיווחים, בעיקר בתקשורת הערבית והבינלאומית, על מגעים אינטנסיביים ושקטים שהמצרים מקיימים זה חודשים עם ישראל והפלסטינים, בניסיון לפתח את שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

ראשית, חשוב להזכיר שמדובר בשדה שהתגלה בשנת 2000, על-ידי חברת BG (British Gas), ונמצא במרחק של כ-36 ק"מ מהחוף ובעומק של כ-600 מ'. היקף הגז הטמון בו מוערך ב-1TCF. אמנם קטן משדות אחרים (כולל כריש), אבל בעל היתכנות מסחרית לא מבוטלת.

ברבות השנים, השדה עבר מספר בעלויות (כולל חברת SHELL), אולם לנוכח חוסר ההתקדמות – החברות הזרות חדלו להתעניין בו וכיום הוא מצוי למעשה בבעלות הרשות הפלסטינית (באמצעות קרן ההשקעות שלה וחברה פלסטינית-לבנונית נוספת).

ובכן, מה השתנה כעת?

מבט נוסף על הנסיבות שהובילו להסכם הישראלי-לבנוני מעלה מספר קווי דמיון מעניינים ביותר בינו לבין השדה הפלסטיני. בזווית הבינלאומית, ובעקבות המלחמה באוקראינה, האטרקטיביות של גז ממזרח הים התיכון גברה. אמנם לטווח הזמן המיידי-קרוב גרידא. שוק האנרגיה הפלסטיני קטן במיוחד, אולם לנוכח מחירי האנרגיה הגבוהים חלופת הייצוא אטרקטיבית, וההכנסות הצפויות יסייעו לכלכלה הפלסטינית עד מאד.

מלאכת התיווך נעשית, כאמור, על-ידי מצרים, שמנהלת כבר תקופה ארוכה מגעים עם כל הצדדים. ראוי להזכיר, ששר האנרגיה המצרי ביקר בישראל בפברואר 2021, וגם ברמאללה – שם חתם על מזכר הבנות עם הרשות הפלסטינית לפיתוח השדה המדובר.

מבט על הנסיבות שהובילו להסכם הישראלי-לבנוני מעלה קווי דמיון מעניינים בינו לבין השדה הפלסטיני. בזווית הבינלאומית, ובעקבות המלחמה באוקראינה, האטרקטיביות של גז ממזרח הים התיכון גברה

מצרים, המתמודדת עם מצב כלכלי קשה ומאתגר ביותר, זקוקה לכמויות גז נוספות, מעבר לזה הישראלי שכבר מיוצא דרכה, על-מנת ליהנות ממחירי האנרגיה הגבוהים כעת. מבחינה מדינית-אסטרטגית, מצרים מחזקת בשנים האחרונות את מעמדה כ-HUB אזורי, וגז מן השדה הפלסטיני יתקבל בברכה. מאליו מובן, שאם מצרים תצליח במלאכתה, זה יתרום רבות למעמדה האזורי והבינלאומי, שיש להודות כי נחלש בעשור האחרון.

מה לגבי שני השחקנים הניצים?

בצד הפלסטיני מדובר בשני שחקנים – הרשות הפלסטינית והחמאס – שרמת האמון ביניהם איננה גבוהה במיוחד, בלשון המעטה. מאליו מובן, שמבחינתה של ישראל, ולמעשה מבחינת הקהילה הבינלאומית בכלל, הכתובת איתה יש לדון בנדון הינה הרשות הפלסטינית.

בה בעת, לא ניתן יהיה לקדם את הסוגייה ללא מעורבות (אקטיבית ומעשית) של החמאס. במקרה דנן, שכאמור קווי הדמיון בינו לבין זה הלבנוני בולטים ומרתקים, המתווך המצרי נהנה מחופש פעולה רב יותר מזה האמריקאי בזירה הלבנונית. ככלות הכול, קהיר מקיימת מגעים ישירים עם החמאס בידיעתה ואף בברכתה של ישראל.

במילים אחרות, המצרים יוכלו ביתר קלות לנהל מגעים עם שני הצדדים, כאשר הכתובת הרשמית והמקובלת על הזירה הבינלאומית הינה, כאמור, הרשות הפלסטינית.

בצד הפלסטיני מדובר בשני שחקנים – הרשות הפלסטינית והחמאס – שרמת האמון ביניהם איננה גבוהה. מובן שמבחינת ישראל והקהילה הבינל'בכלל, הכתובת לדיון בנושא היא הרשות הפלסטינית

השאלה המרכזית בהקשר זה הינה: האם שני השחקנים הפלסטינים יצליחו לגשר על חילוקי הדעות והאינטרסים ביניהם על מנת להתקדם בסוגייה זו. אין להקל ראש בעומק המחלוקות. אלו נוגעות לחלוקת ההכנסות העתידיות, אך לא פחות מכך לשאלה המהותית ביחס לכתובת הפלסטינית המקובלת ברצועת עזה (עם השלכות אף מעבר לה, גם לגדה המערבית).

בצד הישראלי מדובר באתגר מורכב וסבוך – בטחוני ומדיני כאחד. מחד גיסא, ישראל מבקשת למנוע את התחזקותו והתבססותו של החמאס ברצועת עזה. הסדרתה של הסוגייה הנוגעת לשדה הגז תחייב הסכמה מצד החמאס, כולל דיווידנדים, אמנם בטווח הזמן המתקדם, מן ההכנסות הצפויות.

מאידך גיסא, דומה שישראל מקבלת (יש אף שיאמרו בחיוב) את שליטת החמאס ברצועה. ככלות הכול, יש במצב הפיצול הנוכחי, בין הגדה והרצועה, כדי לדחות על הסף ציפיות או לחצים, שאמנם אינם משמעותיים במיוחד בשנים האחרונות, לחידושו של שיח מדיני מהותי עם הרשות הפלסטינית.

כך או כך, יש עניין לישראל בשיפור המצב הכלכלי בזירה הפלסטינית. תפיסת "השלום הכלכלי", שנתפסת כאטרקטיבית כמעט על ידי כלל המפלגות בישראל, עשויה להשתלב בכך.

זאת ועוד, לישראל יש אינטרס לחזק את מעמדה של מצרים, ובמיוחד בנסיבות הנוכחיות של המשבר הכלכלי ורצונה של קהיר לחזק את מעמדה האזורי.

אם-כן, האינטרס הישראלי יתמקד בשני היבטים עיקריים, שאינם קלים כלל ועיקר: הבטחוני – מיקומה של אסדת הגז וההשלכות על מוטת השליטה הישראלית על רצועת עזה; והמדיני – עמידה על כך שהשיח, וההסכמות אם וכאשר, יהיו מול הרשות הפלסטינית בלבד, באופן שלא יחזק מדי או ייתן לגיטימציה מוגברת למעמדה של החמאס.

על פני הדברים, הניסיון שנצבר וההצלחה סביב ההסכם הישראלי-לבנוני עשוי לחזק את סיכוייו של מהלך דומה בזירה הפלסטינית. למרות זאת, הקשיים והאתגרים, שיעמדו בפני המצרים, סבוכים ביותר, בעיקר לנוכח העובדה שעסקינן בסוגייה הפלסטינית.

הניסיון שנצבר וההצלחה סביב ההסכם הישראלי-לבנוני עשוי לחזק את סיכויי מהלך דומה בזירה הפלסטינית. אך האתגרים שיעמדו בפני המצרים סבוכים, בעיקר לנוכח זה שעסקינן בסוגייה הפלסטינית

האם קהיר אכן מוכנה להפשיל שרוולים, ולפעול בסוגיה זו? ימים יגידו, לפחות בחודשים הקרובים. מכל מקום, תנאי מוקדם והכרחי הינו כינונה של ממשלה יציבה ומתפקדת בישראל, וזו כידוע משימה לא פשוטה בפני עצמה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/