חוקי היסוד המשטריים אמורים להיות כללי המשחק המשוריינים, אלה שלא משתנים רק בגלל שמישהו מהשחקנים המשחקים כעת את המשחק הפוליטי לא מרוצה מההגבלות שהם מטילים. אך במציאות הישראלית, חוקי היסוד משמשים נקודת מוצא לדיון, לא סט כללים בלתי ניתנים למניפולציות. את הפטנט הזה לא המציא בנימין נתניהו.

הסעיף בחוק יסוד הממשלה המגביל את מספרם של השרים וסגני השרים, עבר לאורך קדנציות שונות התעללות, כך שבכל פעם שראש הממשלה המיועד, המחזיק את המנדט להרכבת ממשלה, נתקל בקושי לספק את הדרישות הקואליציוניות של שותפיו, הוא הקריב את ההוראה החוקתית לטובת הגדלת מספר היושבים סביב שולחן הממשלה, או השעיית מועד כניסתו לתוקף של הסעיף, עד שבוטל לגמרי.

כל הצדדים במערכת הפוליטית נתנו לגיטימציה להתנהלות הזו, שבינה לבין שלטון דמוקרטי תקין פעורה תהום.

כשאהוד ברק הקים את ממשלתו ב-1999, גם הוא לא התלהב מהגבלת מספר השרים, ולכן ביטל אותה. כשבני גנץ ובנימין נתניהו הקימו ממשלה ב-2020, הם הכניסו לחוק יסוד הממשלה את הפרק המאפשר הקמת "ממשלת חילופים" דו-ראשית.

כשנפתלי בנט ויאיר לפיד הקימו ממשלה ב-2021, הם לא ביטלו את חקיקת ממשלת החילופים, אלא הוסיפו עליה וסיבכו אותה, לטובת הדורות הבאים. מי שמתייחס בזילות לחוקי יסוד, אינו יכול לבוא בטענות כאשר אחרים עושים את זה בדיוק.

הממשלה ה-36 עם נשיא המדינה ראובן ריבלין, 14 ביוני 2021 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

יוזמת הקואליציה המתגבשת לשנות את חוק יסוד הממשלה, כך שלא יוטל על אריה דרעי קלון והוא יוכל להתמנות לשר; את חוק יסוד הצבא, כך שבצלאל סמוטריץ' יוכל לקבל סמכויות על חלקים מצה"ל; את פקודת המשטרה, כדי שאיתמר בן-גביר יוכל לשמש מפכ"ל-על; ואת חוק יסוד הכנסת, כך שיקשה על ח"כים ממורמרים מהליכוד לאיים להתפצל מסיעתם – מהווה המשך ישיר ליחס המחפיר של נבחרי הציבור כלפי חוקי היסוד.

אפשר להציב בפני הפוליטיקה הישראלית יעדים דמיוניים, ולומר – הנה בדיוק הסיבה מדוע נדרשת חוקה משוריינת. ואפשר גם להציב דרישות ריאליות יותר ולומר – פוליטיקאים המזיזים את עמוד השער בהתאם לגחמותיהם אינם פועלים לטובת הציבור, אלא לטובתם האישית בלבד.

החוקים שהקואליציה מבקשת לחוקק בהליך בזק בכנסת, החל מהשבוע, אינם חוקים לשיפור הדמוקרטיה, להגברת יעילות השלטון או להטבת חיי האזרחים. בדיוק להיפך.

החוקים שהקואליציה מבקשת לחוקק בהליך בזק בכנסת, החל מהשבוע, אינם חוקים לשיפור הדמוקרטיה, להגברת יעילות השלטון או להטבת חיי האזרחים. בדיוק להיפך

ביקורת לא במקומה

על פי כל ההערכות, המחאה הציבורית וההתנגדות מצד האופוזיציה אינן צפויות למנוע את העברתו של סל החקיקה הקואליציוני, שיאפשר לסיים את הרכבת הקואליציה ואת השבעתה של הממשלה החדשה.

היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה נושאת דברים בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי במלון דן כרמל בחיפה, 24 במרץ 2022 (צילום: דוברות משרד המשפטים)

גם ההסתייגויות שצפויים להשמיע נציגי משרד המשפטים, בשם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, ואנשי הלשכה המשפטית של הכנסת, בשם היועצת המשפטית של הכנסת שגית אפיק – לא ימנעו מהקואליציה המתגבשת להעביר את צבר החוקים שעל הפרק.

גם ההסתייגויות שצפויות להשמיע היועצת המשפטית לממשלה והיועצת המשפטית של הכנסת – לא ימנעו מהקואליציה המתגבשת להעביר את צבר החוקים שעל הפרק

בהקשר זה, אנו צפויים להיתקל בימים הקרובים בגל של ביקורת כלפי מה שנהוג לכנות שומרי הסף המשפטיים. המשנים ליועצת המשפטית לממשלה ואנשי ייעוץ וחקיקה יצביעו על החסרונות והפגמים בהצעות החוק, אך אינם צפויים לטעון שיש מניעה משפטית בחקיקתם, וככל הנראה לא יודיעו כי היועצת המשפטית לא תתייצב להגן על החוקים הללו בבג"ץ.

כך גם אנשי הייעוץ המשפטי לכנסת – אלה צפויים להיות מתונים עוד יותר, להציע הצעות ניסוחיות כדי למזער נזקים, אך להמשיך ולגרוס כי אם זה מה שהמחוקקים רוצים, מותר למחוקקים לחוקק את החוקים הללו.

ביקורת דומה, ואולי אף בווליום גבוה יותר, תישמע כאשר יתכנסו שופטי בג"ץ כדי לדון בחוקתיות התיקונים הללו לחוקים המשטריים. יישמעו טענות על קוצר ידם של השופטים, על הפחד המשתק אותם, על הזחיחות שבהצהרות כי מבצר שלטון החוק טרם נפל.

שופטי בית המשפט העליון בדיון בשאלה האם נאשם בפלילים יכול לקבל מנדט להרכיב ממשלה. 3 במאי 2020 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

רוב רובה של הביקורת הזו לא תהיה במקומה. גם אם השופטים ידחו את העתירות, אין זה מכיוון שהם משותקים מפחד, ואין זה מאחר שמדובר בחוקים הראויים לצל"ש – אלא מפני שארגז הכלים המשפטי שבאמצעותו ניתן לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקה מעין זו, ובפרט כאשר מדובר בתיקונים לחוקי יסוד ולא בחקיקה בדרגה של חוקים רגילים, הוא ארגז מוגבל מאוד.

אפשר לבחון שימוש לרעה בסמכות המכוננת, אפשר לבחון פגיעה בערכי היסוד הליבתיים של ישראל כמדינה דמוקרטית. אך יישומם של המבחנים הקיצוניים הללו על מנת לבטל תיקונים שעורכת הכנסת לחוקי יסוד, הוא קשה ונדיר.

אפשר לבחון שימוש לרעה בסמכות המכוננת, אפשר לבחון פגיעה בערכי היסוד של ישראל כדמוקרטיה. אך יישומם של המבחנים הקיצוניים הללו על מנת לבטל תיקונים שעורכת הכנסת לחוקי יסוד הוא קשה ונדיר

הנטייה של חלק מהציבור היא לטעון שזהו הרגע הקיצוני והחריג שבו צריך להוציא את כל הכלים הבלתי קונבנציונליים מהארגז, ולהכריז מלחמת חורמה שיפוטית על המנגנונים הפוליטיים. אך מבט מפוכח יותר יגלה שלא הגענו לנקודת הקיצון הקיצונית באמת.

המסקנה היא, גם כאן וגם הפעם, שגם אם הכנסת תחוקק, וגם אם היועצים המשפטיים לא יוציאו כרטיס אדום, וגם אם בג"ץ לא יפסול – אין מדובר במתן הכשר לסט החוקים הקואליציוניים, אלא רק בהכרה של המערכת המשפטית בקוצר ידה, בנסיבות שבהן הרוב הפוליטי החליט להשתולל.