בפוסט הקודם הצעתי, שהעובדה שהמזרח התיכון הוא מערכת מורכבת היא מקור האופטימיות שלנו. אל מול מסלול הקריסה הדטרמיניסטי של המערכת החברתית בישראל ואל מול המציאות הבלתי הפיכה של חיים משותפים של פלסטינים ויהודים עם סממנים משמעותיים של אפרטהייד, התקווה היחידה שיש לנו היא שיפציע נס, משהו בלתי צפוי, שישנה את המסלול ההרסני שאנחנו נמצאים בו.

מה עושים בינתיים? מסתבר שגם אם אנחנו לא יודעים איך ייראה הנס ומהיכן יפציע, אפשר לנסות להכשיר את הקרקע לקראתו.

התקווה היחידה היא שיפציע נס, משהו בלתי צפוי, שישנה את המסלול ההרסני שלנו. מה עושים בינתיים? גם אם איננו יודעים איך ייראה הנס ומהיכן יפציע, אפשר לנסות להכשיר את הקרקע לקראתו

נתפייט לרגע בדבר תורה. הרמב"ן שם לב שלא ייתכן שנוח היה מסוגל לבנות תיבה גדולה דיה כדי להחזיק בה את כל החיות ואת מזונן לאורך זמן. לכן, טוען הרמב"ן, קרה כאן נס מן השמיים שבזכותו המקום הספיק.

ואז הוא מקשה: "ואם תאמר – יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?". כלומר, אומר הרמב"ן, אם בין כה וכה ברור שאין מקום וצריך נס, אז בואו נעשה את התיבה קטנה ונחכה לנס. והוא עונה לעצמו: "עשו אותה גדולה, לְמַעֵט בַּנֵּס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים". או במילים אחרות – אנחנו צריכים לעשות את חלקנו כדי שהנס יפעל. תפקידנו הוא "לְמַעֵט בַּנֵּס" – לגרום לכך שהנס הנחוץ יהיה מעט ככל האפשר.

הארייט טאבמן, שפחה שנולדה ב-1822, הצליחה בגיל 29 לברוח לאחר עשרות שנות עבדות שבהן היא כמעט נהרגה כמה פעמים, סדקה את גולגלתה וסבלה מאפילפסיה קשה. לאחר שכבר הגיעה לחוף מבטחים, לא היה כדאי שתתקרב למחוזות העבדות שבדרום ארצות הברית, בייחוד כשמעמדה כ"נמלטת" היה חורץ את גורלה.

אבל הארייט החלה במסעות לחילוץ עבדים, 13 במספר, שסייעו לכ-70 איש להגיע לחופשי. היא הייתה קשוחה בטירוף, ולא היססה לאיים באקדח על אלה שנשברו במהלך הבריחה אל החופש וחשבו להסגיר את עצמם.

כשמלחמת האזרחים פרצה, כ-12 שנים מאוחר יותר, היא הייתה פעילה בה כמרגלת, סיירת ואחות. ואפילו ברגע מתאים היא תכננה והובילה מבצע צבאי במסגרת המלחמה.

הארייט טאבמן, שפחה שנולדה ב-1822, הצליחה בגיל 29 לברוח לאחר שכמעט נהרגה כמה פעמים, סדקה את גולגלתה וסבלה מאפילפסיה קשה. לאחר שהגיעה לחוף מבטחים החלה במסעות לחילוץ עבדים

אגב, גם לאחר מלחמת האזרחים היא הייתה אקטיביסטית-על למען זכויות נשים ושחורים, ולא במקרה הממשל האמריקאי מתכוון בשנת 2030 להחליף את דמותו של אנדרו ג'ונסון בדמותה של הארייט טאבמן על גבי שטר העשרים דולר.

איך היא קשורה אלינו? כבר הזכרנו שבשנת 1850 לא נראה היה שיש סיכוי להפסיק את העבדות במדינות הדרום, וכל מי שחזה את העתיד, ידע שארצות הברית תהיה כנראה מדינת עבדות לנצח.

גם אם מישהו היה מדמיין מלחמת אזרחים, לא היה ברור כלל ש"הטובים" ינצחו. אם טאבמן הייתה אישה הגיונית, היא הייתה נשארת לה רחוק מהדרום, במרחק בטוח משדות הכותנה והעבדות. כי מה זה משנה אם היא תציל כמה עשרות עבדים, כשישנם מעל שלושה מיליון עבדים? הרי העבדות לא תיפסק שם בדרום. רק במבט אחורה אנחנו יודעים שמבצעי ההצלה, לכאורה זניחים בהיקפם, היו מרכיב חשוב במלחמת האזרחים ובאופן סיומה.

בדומה לכך, כשאדולפו קמינסקי וחבריו למחתרות הצרפתיות, נוצרים ויהודים, הצילו אלפי יהודים, זייפו עבורם תעודות וסייעו להם לעבור ממקום למקום, לא היה ברור להם כלל שמלחמת העולם תיגמר בניצחון בעלות הברית. כפי שכבר ציינו, היה סביר יותר שהיא תיגמר בניצחון נאצי, או ב"הפסקת אש" שבה חלקים גדולים מאירופה המערבית יישארו תחת שליטה נאצית.

גם אם מישהו היה מדמיין מלחמת אזרחים, לא היה ברור כלל ש"הטובים" ינצחו. אם טאבמן הייתה אישה הגיונית, היא הייתה נשארת לה רחוק מהדרום, במרחק בטוח משדות הכותנה והעבדות

היום אנחנו יודעים שלהארייט טאבמן ולאדולפו קמינסקי יש תרומה לכך שהעולם טוב יותר. אבל אז הם רק עשו טוב, כי צריך לעשות טוב. לא כי היה סיכוי אמיתי לשינוי המצב.

לחלקנו זה מזכיר את המשל המפורסם על הילד שמגיע לחוף ורואה אלפי כוכבי ים שנפלטו לחוף למות, והוא מטיל כמה מהם חזרה לים. כשמישהו אומר לו שאין לזה משמעות ואין לו סיכוי להציל את כולם, הוא אומר "אבל לאלה שהצלתי, יש לכך משמעות רבה". עכשיו תדמיינו לכם שבמקרה עובר שם טיול שנתי על החוף, ואלה מתלהבים ומתחילים לסייע לילד. הנס הוא שהגיעו במקרה מאות תלמידים לחוף, אבל מעט הטוב שהילד עשה הוא שעורר אותם לפעולה.

וחזרה למציאות. אין לדעת באמת מה יהיה הנס שאולי יחלץ אותנו מהקריסה המובטחת. לכן אני לא מציע תהליך אסטרטגי ליציאה מהמשבר. אני מציע להכשיר את הקרקע לנס שיהיה. איך עושים את זה בתנאי אי וודאות כה קשים? לכך נקדיש את הפוסט הבא, האחרון בסדרה.

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.