כשאני נשאל או רוצה להסביר מי הם בני הנוער בסיכון האלו אני נתקע עם המושג הזה. מושג שמכניס למסגרת ויוצר ציפייה לפגוש "סוג" מסוים של ילדים. בטח מדמיינים אותם מסכנים עם עיניים עצובות.
גם כשאני משתמש במושג הזה בלית ברירה וקורא להם ככה, נוער בסיכון, כי קשה להסביר אחרת, אני דואג להמשיך ולהדגיש שהם פשוט ילדים. מהממים ויפים ואהובים, נראים כמו כל בני גילם, צוחקים מאותן בדיחות ומתעניינים באותם נושאים. ילדים רגילים. ויש להם הורים, שהביאו אותם לעולם, ואני בטוח שבתוכניות שלהם היה לטפל בהם ולחנך אותם, ולדאוג לכל הצרכים שלהם. אבל משהו השתבש, המזל לא האיר פנים.
גם כשאני משתמש בלית ברירה במושג נוער בסיכון, אני דואג להדגיש שהם פשוט ילדים. ויש להם הורים, ואני בטוח שבתוכניותיהם היה לטפל בהם ולחנכם ולדאוג לכל צרכיהם. אבל משהו השתבש
אני מניח שהחיים שלי, ילד בתוך בית שקרו בו הרבה דברים לא טובים, הם אלו שהובילו אותי לפגוש ילדים ובני נוער רבים, בכל מיני מסגרות, ולרצות להיות שם עבורם. ילדים גיבורים שהמפגש איתם מפגיש אותי עם עצמי. בכל אחד אני מוצא קצת ממני.
לא מעט פעמים אני מפליג במחשבות של מה היה אם. הרבה רגעים שחוויתי, כבר מגיל צעיר, היו מאוד היו דרמטיים, כאלו שלו התקיימו באופן אחר אז כל מהלך החיים שלי ושל הסובבים אותי היה משתנה.
ילד בא לעולם אל מציאות מסוימת, ולפעמים, עוד לפני שהוא נולד, אפשר לנבא מה יהיו האפשרויות שייפרשו בפניו. נכון, יש יוצא מן הכלל. גדלתי בבית שהיה בו הרבה חוסר והרבה מדי אקשן, ראיתי דברים שעדיף שלא הייתי רואה והבנתי דברים שעדיף שלא הייתי מבין, אבל אלו הקלפים שקיבלתי.
הרגשתי שמסביבי אין אפילו מבוגר אחד שיושיט לי את היד שהייתי זקוק לה, ועדיין, יצאתי בסדר, איכשהו. אני נוטה להסביר את זה בכך שאימא שלי מאז ומתמיד גרמה לי להרגיש שאני האדם הכי מוצלח ביקום, היא הייתה גאה בי על כל דבר שעשיתי ומשוויצה בי לכל המעוניין וגם למי שלא. וההבנה הזו שאני טוב ומוצלח כנראה חלחלה והשפיעה על הזהות העצמית שלי.
ולמרות שכמעט כל הדוגמאות שהיו לי מול העיניים לימדו מה לא צריך לעשות ואיך לא צריך להתנהל, ידעתי, ברוב הפעמים, לבחור נכון ולהגיע למקום יציב, פצוע ושרוט ומפעיל מלא מנגנוני הגנה, אבל יציב.
אני מניח שהחיים שלי, ילד בתוך בית שקרו בו הרבה דברים לא טובים, הם אלו שהובילו אותי לפגוש ילדים ובני נוער רבים, בכל מיני מסגרות, ולרצות להיות שם עבורם. ילדים גיבורים שהמפגש איתם מפגיש אותי עם עצמי
נהוג לחשוב שאם משהו אחד בחיים היה משתנה אז הכול היה נראה אחרת. אם היינו זוכים בלוטו, אם הוא לא היה עוזב את העבודה, אם הם לא היו מתגרשים, אם לא היה נולד עוד ילד. אירועים חיצוניים אלה, משמעותיים ככל שיהיו, אולי יש בכוחם לשנות הכול ואולי לא, בכל אופן מה שבטוח שהם לא בשליטתו של הילד.
עם השנים למדתי שיש מרכיב אחד שפורץ באיטיות את היציאה מהמסלול הקבוע מראש, והוא לא מגיע בבת אחת. ערך עצמי. כמה שהוא לא מובן מאליו עבור אלה שבגיל צעיר חוו טראומה, אכזבות, מילים ומראות שעדיף שלא היו חלק מהסיפור שלהם.
הוא לא מובן מאליו לאלה שלקחו על עצמם אחריות ואשמה שלא תואמים את היכולות, ששמרו בפנים כאבים שהנפש לא מסוגלת לשאת מבלי להינזק, שלא זכו למספיק מבטי עיניים שמספרות להם שהם הכי רצויים, הכי אהובים, מוכשרים, יפים.
אלה שלא ראו דוגמה של הורים שמתקדמים ומצליחים, שיודעים איך לריב בלי לפרק את הכול, שלוקחים אחריות, שמתפרנסים בכבוד. ילד שהולך עם אבא שלו לעבודה ורואה אותו מעביר הרצאה לכמה עשרות אנשים למשל, לא ישכח את המראה הזה בחיים. החוויה הזו תהיה עוד אחת שבונה אצלו את הערך העצמי, את ההבנה העמוקה לגבי מה שהוא יכול לעשות ולאן שהוא יכול להגיע.
עם השנים למדתי שיש מרכיב אחד שפורץ באיטיות את היציאה מהמסלול הקבוע מראש, והוא לא מגיע בבת אחת. ערך עצמי. כמה שהוא לא מובן מאליו עבור אלה שבגיל צעיר חוו טראומה, אכזבות, מילים ומראות
ומה קורה לערך העצמי של הילד שפיטרו את אבא שלו שוב מהעבודה? שניתקו לו את החשמל בבית כי לא היה כסף לשלם? איך הוא יצליח להאמין שהוא יכול להיות כל מה שירצה להיות?
לא בכל בית יש את התנאים והפְּנִיוּת להשקיע במה שחשוב. יש בתים שהחיים בהם הם מלחמת הישרדות יומיומית, כל מה שלא דחוף לא קורה שם. כך היה הבית שגדלתי בו, כך מתנהלים חלק מהבתים של הילדים שאנו פוגשים. בית כזה הוא סיר לחץ שמביא איתו מציאות קשה, שלפעמים בקצה שלה ילדים מוצאים את עצמם ברחוב, חשופים לכל הסכנות שהוא מזמן.
אחרי הרבה מפגשים עם בני נוער כאלו, אני כבר מסוגל להזדהות עם המועקה שהם מסתובבים איתה. כמה קשה להם לסמוך ולתת אמון, לבקש ולקבל עזרה. בקבלת עזרה יש כביכול הסכמה עם זה שהם פגומים, פחות טובים מאחרים.
בקבלה הזו יש גם שחרור ואפשרות לתיקון. לפעמים הם גן נעול שאין אליו דרך או שביל מסומן, גרים בתוך עצמם. לכל אחד קצב משלו, יש כאלו שצריכים כמה שנים כדי להצליח לקבל, ועוד כמה שנים כדי להרשות לעצמם לבקש.
מבחוץ לפעמים נראה שאפשר בקלות להציל את כולם, אבל במציאות עצמה יש כל הזמן תנועה בין הפנטזיה, שלרגעים אפשר ממש לגעת בה ולהרגיש אותה מתגשמת, לבין המורכבות האינסופית של קשר בין בני אדם, בין מבוגרים לילדים.
וכל הזמן צריך לאחוז חזק באמונה שיש לזה ערך, שגם אם לא רואים עכשיו אז בעתיד נדע, לזכור שלא באנו להציל אף אחד, שהם לא מסכנים, שיש להם כוחות ושהמפגש שלנו איתם הוא הדדי. שיש לנו כוח להשפיע אבל חשוב שתהיה לנו גם הענווה להיות מושפעים, אחרת זה לא עובד.
מבחוץ לפעמים נראה שאפשר בקלות להציל את כולם, אבל במציאות יש תנועה בין הפנטזיה, שלרגעים אפשר ממש להרגיש אותה מתגשמת, לבין המורכבות האינסופית של קשר בין בני אדם, בין מבוגרים לילדים
בימים אלו עלם, העמותה למען נוער וצעירים במצבי סיכון, מקיימת קמפיין גיוס המונים. לתמיכה בעלם: https://charidy.com/elem2023
ההכנות בעיצומן: מנהלי שגרירים בעמותת 'עלם' נפגשו לפגישת הכנה עם מוטי קריכלי שלנו לקראת השקת קמפיין הצ'רידי שלהם. pic.twitter.com/w6occwheid
— Charidy – צ'רידי גיוס המונים (@CharidyIsrael) May 16, 2023
דני לויט הוא סמנכ"ל עמותת עלם והצטרף לעמותה לפני כשנה. לפני כן היה סמנכ"ל בתנועת הצופים. בעברו התמודד בניידת בת ים של עלם, חוויה אותה הוא מתאר כמעצבת ומשמעותית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו