בקבוצות השונות של העבודה הסוציאלית רצה בשבוע שעבר כתבה מעיתון "מקור ראשון". לפי הכתוב רכזי המחלקה היהודית בשב"כ הגיעו לגבעה בה התגוררו נחמן מורדוף והראל מסעוד הי"ד שנרצחו בפיגוע, והתחזו לעובדים סוציאליים.

הם ישבו לשיחות ארוכות עם בני הנוער. שאלו שאלות כלליות ורגשיות לגבי התמודדותם עם האבל. לפי המרואיינים "כמה נערים מהגבעה אפילו דיברו איתם זמן ממושך עד שהשאלות החלו לתפוס אופי ממריד ומסית ואז התחלנו לחשוד. הרמנו טלפונים לכמה תושבים ותיקים שזיהו מיד שמדובר ברכזי המחלקה היהודית בשב"כ".

אנשי שב"כ הגיעו לגבעות באיזור בנימין, היכן שגרו 2 מהנרצחים בפיגוע בעלי, כשהם מציגים עצמם כעובדים סוציאליים שבאו לדבר על תחושות הנערים. בגבעות פחות התחברו. @MakorRishonhttps://t.co/JOjUfg7yO2

— שילה פריד???????? (@shilofreid) July 3, 2023

בחלק מהקבוצות בהן פורסמה הכתבה החל דיון בשאלה האם זוהי טקטיקה אתית לגיטימית, איפה עובר הגבול, או שזהו מהלך שיש לגנותו.

בחלק מהקבוצות בהן פורסמה הכתבה על רכזי המחלקה היהודית בשב"כ שהתחזו לעובדים סוציאליים, החל דיון בשאלה האם זוהי טקטיקה אתית לגיטימית, איפה עובר הגבול, או שזהו מהלך שיש לגנותו

זהו דיון חשוב ברמת הפרופסיה המקצועית. אבל  גם ברמה האזרחית, לגבי התפיסות שלנו על הלגיטימיות של פעולות ביטחוניות. מה גם שחשוב לציין כי התחזות לעו"ס אסורה על פי חוק. איסור זה מופיע בבירור בחוק העובדים הסוציאליים (1996).

ברמת העבודה הסוציאלית, הבחירה של השב"כ להתחזות לעו"סים היא בעייתית מקצועית, וערכית, ושני ההיבטים כרוכים זה בזה .

כל הפעולות המקצועיות שלנו מצריכות התערבות בחיים של אדם. בין אם מדובר בתהליך טיפולי, ובין אם בליווי של מיצוי זכויות או כל התערבות ממוקדת אחרת, תמיד נצטרך לקבל רשות כניסה לעולם הפרטי של מי שמולנו. לרוב מדובר בכניסה למרחבים הכואבים, המוסתרים, החלשים שלה או שלו. כדי לקבל רשות לפגוש את האזורים הנפשיים הללו אנחנו חייבים קודם כל לבנות אמון.

זהו תנאי בסיסי לכל פעולה מקצועית שלנו. מי שמולנו חייב לדעת ולהרגיש שאנחנו כאן למען טובתו. ככל שאדם חווה יותר משברי אמון ואכזבות במערכות היחסים האישיות, וגם מול גורמי סמכות מטעם המדינה, כך הסיכוי שלו לתת שוב אמון באחרים קטן.

כשמדובר ב"נערי הגבעות", רבים מהם הם למעשה בני נוער במצוקה. לרוב אלו נערים שנפלטו מהמסגרות חברתיות משלל סיבות ומצוקות, בדיוק כמו כל בן או בת נוער שמגיעים לגור ברחובות. כבר בגילם הצעיר הם חוו משברים עמוקים ומרובים מול המבוגרים שהיו אמורים לשמור עליהם.

כשמדובר ב"נערי הגבעות", רבים מהם הם למעשה בני נוער במצוקה, שנפלטו מהמסגרות חברתיות משלל סיבות ומצוקות. כבר בגילם הצעיר הם חוו משברים עמוקים ומרובים מול המבוגרים שהיו אמורים לשמור עליהם

כל שיקום שלהם יתחיל בשיקום אמון שכבר נפגע קשות.

כשאיש שב"כ מתחזה לעו"ס, הוא שוב מועל באמון של הנער. כשאנחנו נגיע לשם בפעם הבאה יהיה לנו קשה עוד יותר להוכיח שאנחנו ראויים לאמון.

ערכי המקצוע של העו"ס מבוססים על שאיפה לעצמאות האדם, קיום תנאים של צנעה ופרטיות האדם, ארגון חברתי דמוקרטי, וזכויות אדם באשר הוא אדם.

נכון, כדי שהמערכת תוכל לשמור על ביטחוננו – תמיד תהיה התנגשות זכויות בין ביטחון לחופש, לפרטיות, לבחירה ועוד. וההסכם של כולנו מול המדינה היא שבתמורה לכך שהיא תשמור עלינו, אנחנו מסכימים במצבים מסוימים לוותר על זכויות.

אבל אנחנו מוכנים לוותר על זכויות רק בגלל שיש לנו אמון. כן, שוב חזרנו לאותה חוויה אנושית בסיסית

שבה אנו יכולים לסמוך שהאחר פועל לטובתנו.

‏‏אנחנו צריכים לתת אמון בכך שגם אם יפגעו בזכויות שלנו זה יהיה לא רק בעוצמת פגיעה מידתית, אלא גם מתוך שיקול דעת בין הצורך הביטחוני ובין הפגיעה. כדי להבטיח מידתיות ושיקול דעת, המדינה שמה גבולות ואיזונים באמצעות חוקים, נהלים ופיקוח – מתי מותרת האזנת סתר או הולכת שולל, איסור על איומים ועינויים, ועוד.

‏אנחנו צריכים לתת אמון בכך שגם אם יפגעו בזכויות שלנו, זה יהיה לא רק בעוצמת פגיעה מידתית, אלא גם מתוך שיקול דעת בין הצורך הביטחוני ובין הפגיעה

בכל הנוגע לביטחון אישי מול פשיעה ניתן לומר כי עדיין יש קונצנזוס חברתי, פחות או יותר, בציבור. קיימים גם מנגנונים ברורים לפיקוח ולביקורת כשאנחנו מרגישים שנחצה הגבול, וקיימת שקיפות.

כשזה מגיע לביטחון לאומי, המצב הוא שונה, בייחוד כשזה מגיע לאיום מפני "טרור". במרחבים האלה כמעט אין שקיפות, הגבולות רכים יותר, ומנגנוני ההגבלה והביקורת לא ברורים לנו, הציבור.

אך בכל זאת, יש בציבור היהודי קונצנזוס שבגדול – כמעט כל האמצעים כשרים.

הקונצנזוס הזה מגיע מתוך שנים של מאבק מול פגיעה עם עוצמה מזעזעת ומפחידה. היא גם מגיעה משנים של חינוך לפחד, לקורבנות, לחוסר קבלה של האחר.

בחברה הישראלית טרור הוא הדבר הנורא מכל. מבלי להמעיט בסבלם של מי שנפגעו ממנו, ראוי לציין כי בישראל א.נשים רבים נפגעים בתאונות דרכים, מאלימות בבית או בחוץ, ממחלות ועוד.

בין ינואר למאי 2023 נהרגו 140 בני אדם, ב-123 תאונות דרכים, ועדיין איננו מאפשרים למשטרה חופש פעולה כמעט כדי למנוע תאונות. כשזה מגיע לטרור, מבחינת רוב הציבור, "שיעשו מה שצריך".

בין ינואר למאי 2023 נהרגו 140 בני אדם, ב-123 תאונות דרכים, ועדיין איננו מאפשרים למשטרה חופש פעולה כמעט כדי למנוע תאונות. כשזה מגיע לטרור, מבחינת רוב הציבור, "שיעשו מה שצריך"

רק שאחת לתקופה, ולאחרונה ביתר שאת, מגיעים אירועים שמאתגרים את התפיסה שלנו.

כך למשל בדיון על מעצרים מנהליים של תושבים מהתנחלויות החשודים בטרור נגד פלסטינים.

כך גם במקרה הזה. מבחינת השב"כ – להערכתי, שכן נכון לרגע זה לא התקבלה תגובה שלו – אותה קבוצת נערים עלולה לפגוע בחפים מפשע. לכן גם התחזות לאיש טיפול, וניצול הכאב והמצוקה של הנערים לגיטימיים אם תמנע שריפה של כפר.

אבל אם מבחינתנו הציבור, או בפרט ציבור העו"סיות, מדובר בחציית קו אדום ופגיעה לא מידתית באחר. האם אנחנו מוכנות ומוכנים לקבל כזו פגיעה כשזה מגיע לתושבים פלסטינים?

בעקבות הפרסום ב@MakorRishon לפיו אנשי שב"כ התחזו לגורמי רווחה כדי 'לדובב' נערים בגבעות שחבריהם נרצחו בפיגוע – גורמים במועצת בנימין ברשויות הרווחה אומרים כי זו "החלטה מזיקה וחסרת הבנה כל כך". סגנית השר @michalwoldiger אומרת: "נחצו קווים אדומים".https://t.co/i7LweM2mtX

— שילה פריד???????? (@shilofreid) July 4, 2023

האם למשל, לא ראוי שנתנגד לכך שמערכת הביטחון נוהגת להפעיל לחץ על הומוסקסואליים תושבי השטחים הכבושים, שאם לא ישתפו פעולה יחשפו את נטייתם? מהלך שלא רק פוגע בפרטיותם אלא גם מסכן את חייהם ומשפחתם?

האם ראוי להתנות טיפול רפואי של בן משפחה בשיתוף פעולה? או לגייס ילדים לשיתוף פעולה בתמורה לאישורי עבודה להורים?

האם, למשל, לא ראוי שנתנגד לכך שמערכת הביטחון מפעילה לחץ על הומוסקסואליים תושבי השטחים, שאם לא ישתפו פעולה יחשפו את נטייתם? מהלך שלא רק פוגע בפרטיותם אלא גם מסכן את חייהם ומשפחתם?

הלוגיקה היא פשוטה.

אם כדי למנוע טרור כל האמצעים כשרים, אז זה נכון לגבי כל טרור. ערבי או יהודי.

אבל אנחנו כחברה חושבים כי ראוי שיהיו גבולות על ניצול מצבים נפשיים ומצוקה למען מניעת טרור. אם כך – ראוי שהגבולות יחולו על כולם, יהודים וערבים.

אחרת אין כאן דמוקרטיה וזכויות אדם. אלא יש כאן שלטון עם כוח בלתי מוגבל ואפרטהייד.

נועה שי היא עובדת סוציאלית, מטפלת באלימות במשפחה במגזר הציבורי, ובנוסף מטפלת בקליניקה הפרטית. חברה בקבוצת “עו”סות דמוקרטיה”, התארגנות של עובדות ועובדים סוציאליים שפועלת כנגד ההפיכה המשטרית, לחברה דמוקרטית ושוויונית למען כלל תושבי ישראל.