אינני יודע מתי אבי מת. אני יודע מתי קבעו רופאה ואח בירוק, כי ליבו הפסיק לפעום או איך שקוראים לזה. היה לו גוף חזק שהחזיק אותו בחיים, כך אמרה הרופאה. אינני יודע מתי מת באמת כי אותו ערב, ב־31 בדצמבר 1980, עזבתי את חדרו ונסעתי בגשם שוטף בווליאנט הכחולה שלו הביתה, להתקלח, להחליף בגדים, לאכול משהו. הגשם זלג על החלונות והיה קר בבית החשוך כאשר צלצל הטלפון.
"אבא שלך גמר", אמרה לי בטלפון חברה טובה של הוריי. אני יכול לחשוב על עשרה ניסוחים מוצלחים יותר לבשר למישהו שאביו מת, אבל אלה לא היו ימים של ניסוחים מוצלחים. כולם אמרו בדיוק את אשר חשבו – עד כדי כך הפשיטה אותנו מחלתו מגינונים ומנימוסים; והוא אכן גמר ולא היה יותר.
מצד שני, זה לא היה הוא ששכב שם, מכורבל בפיג'מה ממשלתית כחולה במוסד סיעודי ביד אליהו, צינור יוצא מאפו. זה לא היה הוא, כי אבא שלי היה גבר מוצק בגובה 1.82 מטר, עם חזה רחב וגוף של אדם צעיר שרץ בפארק הלאומי ברמת גן כל בוקר, עד ערב הסדר שבו התהפכו ההברות בראשו והוא הגה מלים הפוך ולא הצליח לחבר משפטים.
זה לא היה אבי, כי לאבי היה הסכם חד-צדדי עם בנו, שיעשה משהו ויחסוך ממנו את הסבל וההשפלה ברגע שיחליט כי אין טעם להמתין יותר. תמיד היה לנו רובה ציד בבית, אבל אבי מכר אותו כאשר היה זקוק לכסף. אני מאמין כי אם היה הרובה עדיין בבית, הוא היה משתמש בו.
![עטיפת ספרו האוטוביוגרפי "קליידוסקופ" של אבנר מיברג](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/08/img037.jpg "עטיפת ספרו האוטוביוגרפי "קליידוסקופ" של אבנר מיברג")
הוא היה מן המינגוויי ישראלי לא רק בגלל הזקן המפולפל; בגיל מבוגר יחסית החל לכתוב והשאיר אוטוביוגרפיה. מה שהוא סיכם איתי ללא הסכמתי, הוא יאותת לי עם תנועת הביטול הקטנה שלו, יחייך עם עיניו הכחולות ויגיד לי: בוא בן יקר, 25 שנה סחבתי אותך סחיבת פצוע.
כאשר נשברה לך היד בצופים, כאשר הסעתי אותך כמו נהג פרטי לצבא, כאשר מימנתי את לימודיך מכיוון שחשבתי שייצא ממך משהו. זו ההזדמנות שלך לגמול לי. כל הדיבורים על החיים הטובים שיהיו לנו יחד כשני גברים, היו דיבורים. לא יהיו. ואתה צריך לחסוך ממני את הסוף המכוער, את החזרה אל התנוחה העוברית, את התקפי הכעס האלימים, את האלם והשתיקה וחוסר היכולת להגיד מתי אני רעב ומתי קר לי – כל מה שבסוף קרה לי מכיוון שכשלת.
אתה צריך לחסוך ממני את הסוף המכוער, את החזרה אל התנוחה העוברית, את התקפי הכעס האלימים, את האלם והשתיקה וחוסר היכולת להגיד מתי אני רעב ומתי קר לי – כל מה שבסוף קרה לי מכיוון שכשלת
באחת הנסיעות האחרונות שלנו – הוא ביקש ממני לקחת אותו לטיולים במכונית – הגענו לקיסריה, ירדנו והלכנו ברגל. הוא חיפש מטבעות עתיקות כפי שתמיד עשה, אך לא מצא דבר. זה תסכל אותו – תמיד היה מוצא משהו – ובתנופת התסכול הקשה שלו הצליח לשאול, כמה קשה כבר יכול להיות עבורי להשיג כדורים או משהו מרדים.
ברצינות, אבא, אמרתי – כבר אז היה השקר קיטע – אתה תצא מזה. ואז הוא כעס עליי באמת.
* * *
פרופ' וולף קירש, נוירוכירורג בעל שם ומוניטין עולמיים, היה יכול לעזור לו. הוא נתן את הסכמתו העקרונית לעזור ונסוג ממנה. הוא הכיר את העובדות, ראה את צילומי הרנטגן, הכיר את הגידול. הוא היה צריך לתת טיפול תרופתי מסוים, נדיר וחדשני, טיפול כימותרפי שהוא עזר בפיתוחו ושנתן את הסכמתו להשתתף בו – אך כאשר הגענו אליו כמו שמגיעים אנשים שאיבדו כל סיכוי, הוא אמר את מה שלא אמרו רבים וטובים לפניו.
עשר שנים אחרי שחתם פרופ' קירש על תעודת הפטירה של אבי בעודו בחיים, מצאתי אותו בלומה־לינדה, קליפורניה. אני לא כועס על קירש. מהמחלה הזו לא יוצאים חיים. הגידול הזה עם השם שהולם אותו, הרג את טד קנדי, ג'ון מקיין, בו ביידן ואחרים – כולם עם אמצעים והרפואה הטובה ביותר בעולם. מה אם הטיפול החדשני אכן היה מוסיף חמש שנות חיים איכותיות כמובטח? אבי היה זוכה לראות את נכדתו הראשונה, היה רואה אותי עושה משהו מעצמי.
אני לא כועס על קירש. מהמחלה הזו לא יוצאים חיים. הגידול הזה עם השם שהולם אותו, הרג את טד קנדי, ג'ון מקיין, בו ביידן ואחרים – כולם עם הרפואה הטובה ביותר בעולם
פגשנו את קירש בהדסה עין כרם. אני זוכר את המסדרון, את המחלקה, את הרופאים הישראלים שנדהמו מהברוטליות של הקולגה מאמריקה אך הלכו איתה, כי רופאים אינם חולקים על הבכירים מהם. אולי היה לו יום רע. אבי הלך במסדרון בכוחותיו. הוא היה רזה וירוד, במעיל קורדרוי חום וחגורה החזיקה את מכנסיו שתלו עליו. יחסית לחודשים של ייאוש, זה היה יום ירושלמי של תקווה.
קירש ישב בחדרו מוקף רופאים צעירים. הוא הביט בצילומים, קרא את סיכומי המחלה, בדק את ה"מאגר" (reservoir) בראשו של אבי, התייעץ עם הקולגות שלו ואז הטיל את הפצצה: הוא שינה את דעתו.
נכון שנתן את הסכמתו לטיפול החדשני בשיחת הטלפון מוושינגטון, והוא מעריך את פועלו של ידידו הרופא שם, המנתח הפקיסטני איוב אומאיה, אך כעת הוא חושב כי כדאי לנו לתת לאבי למות; להניח למחלה לעשות את שלה. זו הייתה דרכו לומר לנו, מי אתם חושבים שאתם. כל זה נאמר בנוכחות אבי, שדיבר אנגלית של צבר שעבר בצבא הבריטי.
אבי הבין כל מילה. הוא חייך, קם ויצא, ללא עזרה, והלך לשבת על ספסל במסדרון. נשארנו יושבים מול קירש. חיפשנו קשר עין עם הרופאים הישראלים. רופאים ישראלים לא מדברים כך אל חוליהם. לפחות לא דיברו כך לפני עשר שנים. רופאים ישראלים מדגישים את החיובי.
רופאים ישראלים אומרים: נכון שזה סרטן, אבל יש לנו הישגים בזמן האחרון, ולא מפרשים. רופאים ישראלים לא אומרים: "מיסטר מיברג, אני מאוד מצטער, נשארו לך שלושה חודשים ואין דבר וחצי דבר שאנחנו יכולים לעשות בנדון. המאגר הוא הליך חדש וניסיוני והצלחתו אינה מוכחת. לא אתן יד לטיפול כזה".
רופאים ישראלים אומרים: נכון שזה סרטן, אבל יש הישגים בזמן האחרון, ולא מפרשים. רופאים ישראלים לא אומרים: "מיסטר מיברג, אני מאוד מצטער, נשארו לך שלושה חודשים ואין דבר שאנחנו יכולים לעשות בנדון"
רופאים תמיד נקבצים כדי לראות חולה סופני. איך ילמדו אם לא יביטו. מאגר גומי כזה טרם נראה במקומותיהם. מתוחכם ומושתל בראש מתחת לעור. בהתחלה חשבתי כמה מכוער היה לקבור את אבי עם המאגר בראשו. האינדיאנים מאמינים כי המת צריך לעזוב את האדמה כפי שהגיע אליה.
חלפו עשר שנים וכדרכם של רופאים, פרופ' קירש ראה עולם ומלואו הולך לעולמו ולא זכר את אבי, או כך לפחות טען. היינו בוושינגטון, אמרתי לו, שם נותח אבי פעם שנייה על ידי פרופ' אומאיה. כדי להזריק את התרופה אל תוך המאגר, היה צריך מישהו שמכיר את ההליך. כמה שמחנו כאשר נודע לנו שאתה בירושלים, שאתה מכיר את המאגר ומיודד עם אומאיה. את הסיבוב הראשון קיבל אבי בוושינגטון, אבל היה חשוב שהוא יהיה בארץ, בסביבה הטבעית שלו.
"אני מכיר את אומאיה, עבדנו יחד", קטע אותי פרופ' קירש, "אני לא בטוח לגבי איכות הטיפול".
אבל דיברנו איתך, אמרתי, והסכמת להמשיך את הטיפול, לכן חזרנו. אחרת היינו נשארים שם.
"אני לא זוכר את הפרטים", אמר קירש, "אבל שום דבר לא עוזר לחולים עם גידול ממאיר במוח. זה היה טיפול חדשני במיוחד; אין חוק המכריח להעניק את הטיפול הזה. חוץ מזה, אני לא אוהב את כיוון השיחה. יש בה טענה לא סמויה כלפי אירוע שקרה לפני עשר שנים. החולה נפטר, לדבריך, חודשים ספורים לאחר מכן. אני מניח שהשיקול שלי היה לא לפגוע באיכות הזמן שנותר לו".
אני מנסה להבין מדוע התעקשת לסגת מההבטחה שנתת, אמרתי. הטיפול היה התקווה, וזו מתה אצלך בחדר.
"אצלנו נהוג לומר לחולים טרמינלים מהי תוחלת החיים שלהם", אמר, "אי אפשר להגיד את זה יפה. אי אפשר לשקר. זה אולי היבט פילוסופי של הרפואה, אבל הוא חלק בלתי נפרד ממנה. האגרסיביות של הגידול ומידת התפשטותו קובעות מאוד במקרים כאלה. יכול להיות שהגידול היה מפושט במידה כזו שכימותרפיה לא הייתה מסיגה אותו. זה בערך כל מה שאני יכול להגיד בנושא הזה".
"אצלנו נהוג לומר לחולים טרמינלים מהי תוחלת החיים שלהם. אי אפשר להגיד את זה יפה. אי אפשר לשקר. זה אולי היבט פילוסופי של הרפואה, אבל הוא חלק בלתי נפרד ממנה"
* * *
כמה מחברי הטובים הם רופאים. הם אנשים רגילים עם צרות משלהם ועם ימים רעים וימים טובים. שבע שנות לימודים מכשירות אותם לרפא את הניתן לריפוי ולהתרסק מול הממאיר והסופני. לרופאים יש אלף ואחת דרכים להגיד מוות. אלף ואחת דרכים להסביר מהו סרטן בלי להשתמש במילה. אני לא מבקש להחמיר עם פרופ' קירש. אני מניח ששנת 80' הייתה שנה קשה עבורו.
הוא בא מקולורדו עם מוניטין של נוירוכירורג מעולה. בהדסה ירושלים ביקשו לתת לו לנהל את המחלקה. מקובל עליי שתפסנו אותו ביום קשה כזה של רופאים, שבו נדמה להם כי כל חוליהם ימותו וכל ניתוח ראש עלול להיגמר בשיתוק של חצי גוף.
בסופו של דבר נשאר פרופ' קירש שנה אחת בלבד בארץ ולא לקח על עצמו את ניהול המחלקה. את המחלקה ניהל פרופ' שליט, המנתח הישראלי שניתח את אבי בפעם הראשונה.
מנתחים המוכנים להיכנס לראשו של מישהו כדי להסיר גידול ממאיר מהמוח, חותכים ביותר מאשר בבשר החי. הם חותכים בנשמה. המוח הוא הנשמה, וכאשר אתה חותך בו, אתה חותך חלקים מאישיותו ומדמותו של אדם. פרופ' שליט עשה את זה ללא פגע.
מנתחים המוכנים להיכנס לראשו של מישהו כדי להסיר גידול ממאיר מהמוח, חותכים ביותר מאשר בבשר החי. הם חותכים בנשמה. המוח הוא הנשמה, וכאשר אתה חותך בו, אתה חותך חלקים מאישיותו של אדם
שליט הוא שפתח וחתך וניקה עד כמה שאפשר היה. הוא לא הבחירה שלי לאיש השנה כאישיות חביבה וקומוניקטיבית, אבל הוא חתום על ניתוח ראש נדיר.
כך בוחנים ניתוח מוח: האם לא הייתה פגיעה, האם נגרם שיתוק, האם נפגע כושר הדיבור. דבר מכל אלה לא נפגע, ואלמלא דרגתו החמורה והרביעית של הסרטן, גליובלסטומה קוראים לו, היה לי כעת אבא.
שליט, כמו רופא ישראלי, לא נתן את התמונה המלאה אלא צייר את קווי המתאר שלה עבור מי שהיו יכולים למתוח קו בין הנקודות. זה היה תמיד ההבדל בין הרפואה הישראלית לבין האמריקאית, המכבדת את זכותו של החולה לדעת הכול על מצבו.
אבי סחב את ילדיו סחיבת פצוע כל חייו; זה היה טבעי ומובן מאליו שעכשיו היה עלינו להעמיס אותו. המשקל המדומה הזה מונח על כתפיי עד היום, כי בעלי המקצוע אומרים שדרמת ההצלה הייתה מיותרת. אף אחד לא הקשיב לאבי, ודאי לא אני, כאשר אמר: "עזבו, הנה תעודת הפטירה", והצביע על כיס חולצת הג'ינס שלו, "אני מסתובב איתה בכיס, ואתם עושים את עצמכם מחפשים רפואה".
אף אחד לא הקשיב לאבי, ודאי לא אני, כשאמר: "עזבו, הנה תעודת הפטירה", והצביע על כיס החולצה שלו, "אני מסתובב איתה בכיס, ואתם עושים את עצמכם מחפשים רפואה"
"אבל הרופאים אמרו", אמרנו; "יש סיכוי", אמרנו; "אל תדבר ככה". אמרנו את כל הדברים הבנליים והמגוחכים שאנשים אומרים. משפחות חילוניות לא נראות טוב כשהן מחפשות התערבות של כוח עליון.
אולי היינו צריכים לכבד את עמדתו של פרופ' שליט נגד ניתוח נוסף. זה הוא שפתח והציץ פנימה ושלח ביופסיה לבדיקת מעבדה, שחזרה עם החותמת "גליובלסטומה". נכון שבמכתב שבו צוידתי כדי למצוא רופא בארצות הברית נכתב כי פרופ' שליט ממליץ לנתח בשנית, אבל זה היה מכתב שנוסח כדי לשכנע את הלא-משוכנעים. שליט ידע שאין מה לנתח.
הייתה לנו תכנית פעולה; כל אחד יחזור לחיות את חייו. מי שצריך לחזור לאמריקה יחזור לאמריקה, מי שצריך לחזור לשגרה ישראלית, יחזור לשגרה ישראלית. הדבר האחרון שרצינו לעשות היה להתגודד ליד הנידון למוות ולבשר לו על מותו הקרב בעצם נוכחותנו ובחוסר המעש שלנו.
חזרתי ללימודים באמריקה. כאשר צלצל הטלפון בשעה השמורה לשיחות טרנס־אטלנטיות, ידעתי מה ייאמר בה: שהגידול חזר. כעת נקראנו להציל את שלא ניתן היה להציל. מכתב באנגלית תקנית עם הצילומים המצמררים של הסי-טי הגיע מייד. אני לא מכיר צילום דוחה ומקפיא יותר מצילום רנטגן של מוח נגוע בגידול.
בצילום נראה מוח כמו אגוז מלך פרוס לרוחבו. הגידול ואזור הניתוח נראים ככתם לבן, פצע נורא מדמם באפור ושחור של רנטגן.
התיישבתי על הטלפון וחייגתי למרכזים הרפואיים הגדולים באמריקה. דיברתי עם פרופסורים בטקסס ובסלואן-קטרינג ובברקלי ובניו יורק ובוושינגטון, וכולם, עד האחרון בהם, אמרו לי בטלפון: ילד, לא היינו עושים את זה לאבינו.
בסן פרנסיסקו ראיתי מנתח דגול אחד, אחד הגדולים, שהסכים לפגוש אותי מחוץ ללוח הפגישות שלו. הוא ישב במשרדו בבית החולים, היה ענייני אך רחום, הביט בצילומי הרנטגן בעין מקצועית, ואמר לי את ששמעתי לפניו ואחריו. "הבט", הוא אמר, "אם זה היה אבא שלי, הייתי נותן לו למות בכבוד. זה גידול מהסוג הגרוע ביותר, אין לכם מזל".
הוא הביט בצילומי הרנטגן בעין מקצועית, ואמר לי את ששמעתי לפניו ואחריו. "הבט, אם זה היה אבא שלי, הייתי נותן לו למות בכבוד. זה גידול מהסוג הגרוע ביותר, אין לכם מזל"
הייתי רוצה לנתח פעם נוספת, אמרתי, והוא הביט בי במבט מוכיח – לא מזלזל, לא מגנה, רק מובס. "אין מה לנתח, נשארו כשלושה חודשי חיים".
בסוף מצאתי רופא פקיסטני עם מוניטין מופלאים בוושינגטון. רק היום מחלחלת בי ההכרה שאולי ביקש לשבח את רשימת ההצלות ההרואיות שלו. הוא היה פרופ' אומאיה רב ההישגים; כ־20 חולים טרמינליים שרדו לאחר הטיפול המיוחד שהציע, חלקם חיו כחמש שנים נוספות באיכות טובה.
נרעש ונסער צלצלתי הביתה ואמרתי; יש תקווה. פרופסור שהמציא "מאגר" גומי קטן, קוטרו כמטבע של רבע דולר, שאותו הוא משתיל מתחת לעור הקרקפת של חולים עם גידול ממאיר במוח.
הבעיה עם גידולים במוח, בעיקר מדרגות סרטן ממאירות, היא שהמוח מגן על עצמו מפני חומרים חיצוניים. טיפולים כימותרפיים הנחשבים אפקטיביים בשאר חלקי הגוף והניתנים דרך עירוי בזרוע, אינם חוצים את מחסומי הראש. האפקט של ההקרנות מוגבל.
הבעיה עם גידולים במוח היא שהמוח מגן על עצמו מפני חומרים חיצוניים. טיפולים כימותרפיים הנחשבים אפקטיביים בשאר חלקי הגוף והניתנים דרך עירוי בזרוע, אינם חוצים את מחסומי הראש
פרופ' אומאיה, כשהוא מסיר גידול סרטני מהמוח, משתיל את מאגר הגומי הקטן מעל האזור הנגוע. המאגר, הנקרא על שמו, הוא מעין בלון חלול המתפקד מצידו האחד כטפטפת. אחרי שהחולה מתאושש מהניתוח הטראומטי ומוכן להמשך טיפול תרופתי, אומאיה מזריק את הנוזל הכימותרפי ישר אל תוך המאגר. המאגר מפריש את התרופה בזמן קצוב אל אזור הגידול.
בספטמבר 80' ציטט באוזניי אומאיה סטטיסטיקה מעודדת במיוחד. רק שנים מאוחר יותר הבנתי, כי 20 חולים בעלי דרגות שונות של סרטן שהוכיחו יכולת הישרדות ותוחלת חיים מעל לממוצעת, אינם הוכחה אמיתית לנס רפואי. אלמלא נחשב אומאיה מנתח מעולה, לא היינו בוחרים בהליך הרפואי ההוא. שני ניתוחי ראש כה סמוכים מעלים את דרגת הסיכון לפגיעה קשה בתפקוד החולה.
אינני זוכר את מידת השתתפותו של אבי בתהליך קבלת ההחלטות המזורז; חולים סופניים נבלעים ברקע. מתרגלים לדבר עליהם בנוכחותם בגוף שלישי. אני מניח שאם היינו מקשיבים, היינו שומעים מחאה רפה. הוא לא השלים עם המוות – כמו שעייף מלקרוא עליו תיגר.
אינני זוכר את מידת השתתפותו של אבי בתהליך קבלת ההחלטות המזורז; חולים סופניים נבלעים ברקע. מתרגלים לדבר עליהם בנוכחותם בגוף שלישי. אני מניח שאם היינו מקשיבים, היינו שומעים מחאה רפה
רופא עיראקי עזר לאומאיה בניתוח. האירוניה של המצב לא נעלמה מאבי: חולה ישראלי המנותח בוושינגטון בידי פקיסטני ועיראקי. הכול עבר טוב – הניתוח, ההחלמה, השחרור מבית החולים, ההשתלה, המחזור הראשון של הטיפול הכימותרפי. אומאיה גבה 5,000 דולר על הניתוח, שזה 5,000 דולר פחות ממה שמקבל מנתח לב ישראלי על ניתוח מעקפים. בית החולים עלה יותר.
מכיוון שהכול נגמר מהר, לא טרח אף אחד, ודאי לא אני, לעדכן את הסטטיסטיקה של פרופ' אומאיה. אם לא הייתי מדבר איתו השבוע, האם היה תוהה עד סוף ימיו מה עלה בגורל אבי? אני חולם.
הוא עדיין מתגורר בצ'בי צ'ייס, מרילנד, הפרבר היוקרתי של וושינגטון הבירה. הוא עדיין הרופא המנומס והאנושי שהיה. החולה נפטר, אמרתי לו אחרי שגמרתי להציג את עצמי, פרופ' קירש לא המשיך את הטיפול.
"לא ידעתי", אמר אומאיה. "הסטטיסטיקה השתפרה מאז, למרות שמקובל עליי כי ברוב המקרים לא חיים חולים עם גידול ממאיר במוח יותר משנה".
האם יש דרך להעריך מה היה קורה לו קיבל את המשך הטיפול? שאלתי.
אומאיה נאנח. "זה אינדיבידואלי ותלוי בגורמים רבים מדי; באלימות של הסרטן, במידת התפשטותו, במצבו הנפשי של החולה, בסביבתו. אבל אני לא רוצה להטעות אותך. הטיפול החדשני מעניק תקווה, היו לו הצלחות רבות, אך הוא עדיין חריג, יוצא דופן ושנוי במחלוקת. כאשר יש נכונות של החולה ושל משפחתו לקחת את הסיכון ולנסות את הטיפול, אני חוזר וממליץ עליו. אני חושב שאסור להיכנע. להיכנע תמיד אפשר.
"הטיפול החדשני מעניק תקווה, היו לו הצלחות רבות, אך הוא עדיין חריג, יוצא דופן ושנוי במחלוקת. כאשר יש נכונות של החולה ושל משפחתו לקחת את הסיכון ולנסות את הטיפול, אני חוזר וממליץ עליו"
"רופאים אינם מגדירים אי-מתן טיפול חדשני ולא מוכח ככניעה. הם נאחזים במה שהם קוראים איכות החיים הנותרת, כאילו למות תוך שלושה חודשים מוות אלים ומשפיל זו איכות. אני מעדיף להילחם, ועבור לחימה כזו צריך פרטנרים. אני מצטער שהוא לא קיבל את המשך הטיפול".
יש קשר בין תקוותם של חולים סופניים לבין הסיכוי שיאריכו את חייהם? שאלתי.
"ודאי שיש קשר", אמר אומאיה, "זהו קשר מוכח, שהופך בעייתי בגידול ממאיר במוח. גידול במוח סוגר את האדם כמו מחשב מקולקל, תובנה אחרי תובנה, והוא פוגע באישיות ומעוות ומשנה אותה. לרוב אי אפשר לנקות את הגידול כולו בשעת הניתוח, ומה שנשאר מאחור אינו מגיב טוב לטיפולים תרופתיים.
"סטטיסטיקה אינה מטעה. היא לוקחת מקרים פרטיים ומבודדת אותם מתוך הקשרים רחבים. היא הגרף היחיד שיש לנו לאייר תקווה. זו עובדה שרוב החולים מתים תוך זמן קצר מאוד. את זה לא הצלחנו עדיין לשנות.
"בסמכותו של כל רופא לסרב לקחת חלק בטיפול חדשני. לא קיימת דרך מדעית להוכיח אם הטיפול היה עוזר או לא. הטענה היא פילוסופית, אם אתה מקבל את הנחת היסוד כי המחלה הזו זוללת בכל פה".
ניתקנו בנימוס. כעת גם אומאיה היה מעודכן. הוא יעדכן את הסטטיסטיקה שלו. מותו של אבי פגע בטיפול החדשני שלו, אבל לא יותר משהוא פגע בי. אנשים יכולים לעבור את חייהם מבלי להיתקל בברוטליות של המחלה.
יש לי חברים עם הורים ויש לי חברים יתומים, ואני לא יודע למי מהם יותר קל וטוב בחיים. אני רק יודע שהמחלה אינה מטאפורה, שהצלקות שלה לא יגלידו לעולם ושככל שאשתדל לזכור את אבי במיטבו, תמיד הולכת דמותו ונמוגה בענן של שכחה והדחקה. קל לי יותר לזכור אותו על סף מותו מאשר בבריאותו השלמה. אבל זו כבר המחלה שלי.
אבי, אגב, מת בן 55.
פורסם לראשונה ב"חדשות", 1990
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו