בשעתו, חודש אוגוסט היה החודש הרצחני ביותר בחברה הערבית (ובמדינת ישראל) עם מספר שיא של 160 נרצחים מתחילת השנה. כשצעדנו כולנו בתל אביב, רק שלושה שבועות קודם  –  המספר עמד על 140 נרצחים. והנה עתה, עוד בטרם הסתיים חודש ספטמבר, ומספר הנרצחים זינק ל-188 – שישה מהם נרצחו רק היום!

מדובר בעלייה של מאות אחוזים ביחס לשנה שעברה וגם לזו שלפניה. בממוצע,  נרצח כרגע בכל יום לפחות אדם אחד מהחברה הערבית בישראל. למספרים האלו אין אח ורע. רבים מהנרצחים לא מעורבים בפשיעה – הם קורבנות שלה. מבוגרים, זקנים, ילדים ונשים – דמם של החפים מפשע מותר ונשפך בג'ונגל של משפחות הפשע.

בג'ונגל הרצחני הזה צריך משטרה חזקה שפועלת ביד קשה. כזו שמעורבת בנעשה, שיש השקעה בתקציבים שלה, שצריכה לקחת אחריות ולהיות הריבון  ולהשליט את החוק והסדר. אבל אנחנו פשוט לא רואים את זה קורה. ויותר מזה שזה לא קורה היום, אין תוכניות לעשות דבר כזה גם בעתיד.

צריך משטרה חזקה שפועלת ביד קשה. כזו שמעורבת בנעשה, שיש השקעה בתקציבים שלה, שצריכה לקחת אחריות ולהיות הריבון  ולהשליט את החוק והסדר. אבל אנחנו פשוט לא רואים את זה קורה

אבל לא רק המשטרה סובלת מהמחסור ביוזמה. האדישות קיימת בכל רובד בחברה הישראלית כלפי המצוקה של החברה הערבית. האדישות גוררת אחריה את הממשלה, הרשויות המקומיות, את מערכת החינוך ואת התקשורת. כשמדברים על הרצח בחברה הערבית, הידיעות  נדחקות לשוליים.

אף אחד כבר לא מדבר על פתרון קולקטיבי. אפילו ההורים כבר לא מנסים, אלא כל הורה דואג רק שהילד שלו יחזור הביתה בשלום. אף הורה בשום מקום בעולם לא צריך לדאוג מלשלוח את ילדיו לשחק עם חברים בחצר, או לקנות ממתק במכולת.

בלב ההורים תמיד יקנן החשש שמרגע שילדם יצא מפתח הדלת, אולי לא יחזור עוד לעולם. והמצב משפיע על הילדים כמו שהוא משפיע על הוריהם. אי אפשר לגדול ולהפוך למבוגר מתפקד ונורמטיבי כשכל יום הוא מלחמה חדשה על החיים והשפיות. הילדים האלו יוצאים לחפש תשובות ברחוב, כשאחוז הצעירים והילדים המוגדרים כחסרי מעש מרקיע שחקים.

כשאין מסגרות ואין תוכניות, הלילה שלהם הופך ליום, והצעירים נובלים ברחובות במקום לפרוח במסגרות. גם הנרצחים וגם הרוצחים – כולם צעירים מאוד, מרביתם בגיל 18 עד 26 בהתאם לנתונים. חוסר המעש והפחד היומיומי מלבים ייאוש וחוסר תקווה.

הצעירים האלו זקוקים למודל שאפשר לשאוף לחיות לפיו. במקום שהמודל הזה יהיה להשתלב בחברה, ללמוד, לפרוח, להרוויח כסף בעבודה קשה ולהצליח – הצעירים מוצאים את המודל הזה בעבריין השכונתי. זה שלובש ג'ינס חדש ונוסע במכונית חדשה מכסף מהיר ובמחיר דמים.

כדי לשנות את המודל, המדינה חייבת לדאוג לתקציב למסגרות שעוסקות בקידום הצעירים האלו. היא חייבת להשקיע בתשתיות ובתוכניות לטווח קצר וארוך, ובעיקר לחזק את המנהיגות ואת ידה של המשטרה כדי שתתחיל לבצע את תפקידה.

כדי לשנות את המודל, המדינה חייבת לדאוג לתקציב למסגרות שעוסקות בקידום הצעירים האלו. היא חייבת להשקיע בתשתיות ובתוכניות לטווח קצר וארוך, ובעיקר לחזק את המנהיגות ואת ידה של המשטרה

אם נשאל את עצמנו, כמה תקציב מושקע מטעם המדינה בצעירים הערבים שמסיימים תיכון ובחסרי המעש? נגלה תשובה מטרידה. המספרים קטנים מאוד, קטנים מדי. ליד המיליארדים שצריך להשקיע כדי לעזור לצעירים האלו, המיליונים הבודדים הם מספרים זניחים שלא יקדמו שינוי אמיתי.

כבר היום קיימים מודלים של צעירים שעובדים, שמשתלבים במסגרות כמו "שנות המעבר" של ארגון "אג'יק – מכון הנגב" ומסגרות נוספות שמשלבות את הצעירים בתעסוקה ובאקדמיה, וכאלו שמציעות הכוון לימודי ותעסוקתי. תוכניות שלמות שמשקיעות בלימוד העברית.

ובעוד שאחוזי ההצלחה של אלו המצליחים להשתלב באמצעות המסגרות האלו גדולים – ביחס למה שצריך לקרות, המספרים והתקציבים עדיין מצומצמים.

אנחנו רוצים כחברה, שהמודל של הצעירים האלו יהיה מודל שיש לו עבודה מסודרת  והשכלה אקדמית – וזה מודל שיהיה אפשר לקיים אך ורק בעבודה משותפת עם הרשויות המקומיות, המשרדים הממשלתיים והחברה האזרחית. העבודה המשותפת תביא את השינוי.

אנחנו כחברה חייבים להבין איך אנחנו מתנהלים בשיתוף ואחריות, כל אחד בחלקו ובתפקידו. האחריות היא הוליסטית, וכזו שיש בה אתגר גדול מאוד. למרות ההתמודדות הקשה ומורכבויותיה, על כלל בעלי התפקידים ובהובלת המשרדים הממשלתיים, הרשויות המקומיות, והחברה האזרחית – על כולנו ללמוד לעבוד ביחד כדי להביא תוצאות טובות.

ישנם לא מעט גופים שעובדים בשיתוף פעולה ומצליחים להביא תוצאות מצוינות, בעיקר בשילוב צעירים בתוכניות שונות של שנות מעבר, שאם הממשלה תאמץ את המודל שלהם ותעבוד יחד איתם, תלטש אותו, תוסיף לו את מה שצריך – המודל יגיע לעשרות אלפי צעירים, במקום למאות שנהנים מהתוצר היום.

אם הממשלה תאמץ את המודל שלהם ותעבוד יחד איתם, תלטש אותו, תוסיף לו את מה שצריך – המודל יגיע לעשרות אלפי צעירים, במקום למאות שנהנים מהתוצר היום

הגיע הזמן לשנות את המשוואה, שמטפלת בקורבנות במקום למנוע את הקורבנות. הטיפול והשינוי חייב להגיע מלמטה, ולטפל בכל מה שקשור להכשרות הצעירים. להציע מודלים של השתלבות בתעסוקה ובאקדמיה, להציע לצעירים האלו עתיד.

לארגוני הפשע אין קו אדום. הם משחיתים כל חלקה טובה. הם נמצאים בבתי העסק ובחצרות הבתים. ככל שנתעסק פחות בצעירים, כך ישפך יותר דם ברחובות, והמספרים יהיו דרמטיים יותר מחודש לחודש.

אם לא נתחיל לפעול כבר היום, כבר עכשיו, אנחנו נתגעגע למספרים של אוגוסט וספטמבר. חייבים לקחת אחריות מדינית ולהשקיע משאבים במסגרות לפני שאוקטובר יהיה החודש המדמם ביותר בהיסטוריה של החברה הערבית, ונובמבר אחריו. חייבים למנוע את הרצח הבא – עכשיו.

סולימאן אלעמור הוא מנכ״ל שותף באג׳יק - מכון הנגב, ארגון ערבי-יהודי שמקדם תוכניות לשילוב בתעסוקה ובאקדמיה, חיים משותפים ושינוי חברתי. תושב כסייפה, נשוי ואב לחמישה. בעל תואר שני במנהל ומדיניות ציבוריות באוניברסיטה העברית. בוגר תוכנית העמיתים של מעוז, בוגר קורס הנחיית קבוצות מטעם מכללת קיי ומשרד החינוך, קורס מנהיגות מאפשרת של ארגון שתיל והתוכנית "חלון לממשל" – היכרות עם הממשק בין ארגוני החברה האזרחית למשרדי הממשלה.