1

השנה שבה נפלו כל המסכות

אובייקטיביות עיתונאית מזמן לא קיימת כבר – וטוב שכך – אבל המחאה נגד ההפיכה המשטרית דחקה בעיתונאים לשלוף תעודות זהות פוליטיות, לרדת מהגדר סופית ולתפוס צד. כשגדודי עיתונאים מילאו את הכיכרות, אוחזים בדגל ולפעמים בשלט, נחצו קווים שפעם חשבנו שהם אדומים.

עיתונאים קראו לראש הממשלה להתפטר, תיבלו דיווחים עיתונאיים באמירות דעתניות על תפקודו ותפקוד ממשלתו, והבהירו שבכל מה שקשור למעמדו של בית המשפט העליון אין בעד ונגד ואין שני צדדים. אתה איתנו או נגדנו. נגעת בפרי האסור, בסלע קיומנו. עד כאן.

לחלקנו זה נראה טבעי. יש נושאים שהם "במחלוקת לגיטימית" (הסכמי אוסלו, התנתקות, מדינת רווחה, התנחלויות, הר הבית וכו') ויש כאלה שעצם המחלוקת הופכת את הצד השני לפסול. זה התחיל כבר מהשם עצמו.

עיתונאים נוהגים לאמץ – לעיתים בחדווה ולעיתים בחמיצות – כינויים מכובסים של השלטון כמו התנתקות, תמרון, סבב, מבצע, תקלה, הפסקת אש, מאחז – במקום האופציות המפורשות יותר של תקיפה, מלחמה, נסיגה, מחדל, ויתור או פלישה.

הכתב המדיני של חדשות 12 ירון אברהם (צילום: מהדרות חדשות 12, צילום מסך)

הפעם זה לא עבד לממשלה. המונח המשומש והדהוי "רפורמה" לא תפס, ומרבית כלי התקשורת במיינסטרים דחו אותו מהרגע הראשון לטובת ביטויים מפורשים יותר: מהפכה משפטית והפיכה משטרית. השימוש בז'רגון הזה סימן קו בחול העיתונאי מהשנייה שבה התעמתה גלית דיסטל־אטבריאן עם דני קושמרו ודרשה ממנו לקרוא לילד בשמו – רפורמה.

זה התהפך לה על הפרצוף ומאותו הרגע השם "רפורמה" הפך ביטוי־גטו אך ורק אצל עיתונאי ערוץ 14 ודומיהם. ההתבצרות משני עברי הרפורמה, עימה פתח יריב לוין את השנה, התקבלה גם בעיתונות כמו עוגת פירות מקולקלת של כריסטמס ומייד חידדה את המסרים והגבירה את השקיפות.

פתאום נציגי המשפט, החוק, האיזונים והבלמים, היועצים המשפטיים, שומרי הסף ושאר בעלי התפקידים שפעם הושארו לטרחנים באגף הממושקף של העיתונות הפכו לגיבורי השעה

כמו נייר לקמוס מהפכני היא אפשרה לצופה ולקורא לזהות בתוך שניות היכן הכתב ממוקם. תמיכה או התנגדות לפסקת ההתגברות או ביטול עילת הסבירות – ביטויים שנחשבו ללטינית בעבור 90% מהעיתונאים עד 2023 – הפכו לאולטרסאונד הממפה את הנבדק מכף רגל ועד ראש. ליברל או שמרן, המחנה הדמוקרטי או הדיקטטורי.

לטווח הקצר הדיון הופך מובהק יותר, ואולי ערכי יותר. עיתונאים "מגדלים ביצים", מסרבים להיות אסקופה נדרסת של פוליטיקאים בריונים כמו טלי גוטליב או דודי אמסלם, שמקללים אותם וחושבים שיקבלו פרחים. השלטון זוכה לכתף קרה על יוזמות מושחתות, והעיתונות מסמנת ש"רואים לו" – את החרטוט, האטימות והקרתנות.

לחצי הדקה האחרונה של הראיון של השרה גלית דיסטאל אטבריאן אין מחיר !!!!
priceless‼️@GalitDistel
???????????????????????????? pic.twitter.com/I2BfdFbR7Y

— טל רימר (@TalRimmer) March 3, 2023

בלהט הקרב, האירוניה נעלמה. שנים שפרשני המשפט ונציגי העיתונות החוקרת מנסים לשווא למסגר את פעולות השלטון המושחתות בפריזמה של חוק וסדר – ונכשלים. רוב העיתונות התעניינה בתן וקח הפוליטי, ומרוץ הסוסים הציני נראה תמיד מעניין וחשוב יותר מעוולות השיטה.

פתאום נציגי המשפט, החוק, האיזונים והבלמים, היועצים המשפטיים, שומרי הסף ושאר בעלי התפקידים שפעם הושארו לטרחנים באגף הממושקף של העיתונות הפכו לגיבורי השעה. כולנו רצינו להבין איך חושב שופט ומה מניע יועמ"ש. פתאום כולם גם היו מודאגים מהרסן על המערכת.

אבל לטווח הארוך טמונה פה גם סכנה לשבלוניות, ולהזדהות מופרזת עם מערכת המשפט ונציגיה. מתוך רצון לגונן על מה שנתפס כשרידי הדמוקרטיה, עיתונאים רבים ייאטמו לביקורת

כן, חגגנו את השעה היפה של המלחמה על הדמוקרטיה ועצמאות המשפט הישראלית. אבל לטווח הארוך טמונה פה גם סכנה לשבלוניות, ולהזדהות מופרזת עם מערכת המשפט ונציגיה. מתוך רצון לגונן על מה שנתפס כשרידי הדמוקרטיה, עיתונאים רבים ייאטמו לביקורת כמו ילד ששם ידיו על האוזניים וצועק "לה, לה, לה, לה".

זה לא הזמן לספר לנו שהמערכת פגומה. כעת צריך לסוכך עליה כמו חולה עם מערכת חיסונית סדוקה מפני תרביות החיידקים המאיימות מחוץ. קיימת גם סכנה להחנקת ביקורת נגד המחנה שנתפס כמגן הדמוקרטיה, ולפיכך יש לאתרג אותו מכל משמר.

מפגינים נגד המהפכה המשטרית חוסמים את נתיבי איילון בתל אביב, 24 ביולי 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

מלחמת שבעה באוקטובר טשטשה מחדש את הקווים לרגע, והוויכוח ה"רחוק" מלפני שלושה חודשים נשכח. אבל עם תום המלחמה, מתי שזה לא יקרה, יחל פה קרב מחודש על עתיד הדמוקרטיה הישראלית, מלווה ברחוב סוער במיוחד עם מילואימניקים עייפים, תושבי עוטף זועמים ומשפחות שכולות שלא יודעות את נפשן. העיתונות שוב תידרש לתפוס צד וסביר שלא תהסס.

2

השנה שבה מכונת הרעל עברה לקדמת הבמה

ערוץ 14 קיים כבר כמעט עשור בגלגולים שונים ומשונים (מי זוכר שבהתחלה נועד להיות ערוץ מורשת המקדם יהדות פלורליסטית), אבל על רקע מלחמת הזהויות הדמוקרטית התעצם מאוד כוחו בשנה האחרונה. הוא הפך להיות לא רק בית ראשון לתומכי נתניהו, אלא גם מפלט מנחם לכל מי שהמחאה כאבה לו בעין ובלב.

ערוץ 14 לקח את ישראל "הדחויה" כביכול, הדתית והמשיחית, תיבל אותה ברעל עכברים וציאניד, והגיש כמנה עיקרית, אותה הוא מכנה למרבה האירוניה "פטריוטים"

בחסות ה"רפורמה", הפך הערוץ שהקמתו לוותה במהלכי חקיקה מפוקפקים ושמשך תשומת לב בזכות תקלות מצחיקות, ל"ביזארו וורלד" של ישראל הליברלית.

אם "פוקס ניוז" מיצב עצמו כקולה של אמריקה הלבנה, הישנה והחזקה, זאת שאינה צריכה להתחשב בעולם ובגלי ההגירה – אז ערוץ 14 לקח את ישראל "הדחויה" כביכול, הדתית והמשיחית, תיבל אותה ברעל עכברים וציאניד, והגיש כמנה עיקרית, אותה הוא מכנה למרבה האירוניה "פטריוטים".

הפגנת תמיכה בערוץ 14, 11 באוקטובר 2022 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

היות שהערוץ מתיימר להעניק נחמה לכל מי שאי פעם חש דחוי על ידי חונטת אליטה תל אביבית, מצאו את דרכם לעיסה הזאת גם מסרים אנטי־פרוגרסיביים, ובהם שנאת טרנסים, מיזוגיניה וגילויי גזענות נגד ערבים – ולא מעט סיפורי בדים על מערכת המשפט.

ויש גם מסרים נגד חיילי צה"ל, הרמטכ"ל, משפחות שכולות ומשפחות החטופים, כאשר אלה משרתים את הקו של נתניהו לפיו כולם אשמים חוץ ממנו, או כאשר מדובר בחיילות המשרתות במסגרת הליכי השוויון בצבא.

ההצלחה של הערוץ קשורה במישרין לסעיף הקודם. זהות העיתונאים הרבים עם המחאה נגד ההפיכה המשטרית מכנסת ציבורים מקופחים סביב מדורת זעם ולעג שינון מגל, אראל סגל וחבריהם מטיבים לתת לה במה

אם ב־2022 צפינו בקטעים הזויים מ־14 בשעשוע וירדנו על הכתוביות השגויות והכניסות המגומגמות של מגישים שאינם מוצאים את הטלפרומפטר, בשנה האחרונה צחקנו פחות. בחלק מהערבים מגרדת "הפטריוטים" בהגשת ינון מגל את מחסום הרייטינג הדו־ספרתי, ובחלק לא קטן מהערבים ממוקם הערוץ במקום השני אחרי חדשות 12.

ככל שכאן 11 מייצג "איכות" וחדשות 13 "שמאלנות" – אלה מפסידים לרכבת הקיטור הפרועה של 14. ההצלחה של הערוץ קשורה במישרין לסעיף הקודם. זהות העיתונאים הרבים עם המחאה נגד ההפיכה המשטרית מכנסת ציבורים מקופחים סביב מדורת זעם ולעג שינון מגל, אראל סגל וחבריהם מטיבים לתת לה במה.

יעקב ברדוגו ובנימין נתניהו בוועידת ערוץ 14 בירושלים. 23 באוקטובר 2022 (צילום: Yonatan SIndel/Flash90)

הצופים של ערוץ זה אינם מתעניינים בשאלות מקצועיות כמו אמינות הדיווח, וסביר שאת חלקם עתידו של מעלה טרשים מאובק בשומרון לא מעסיק לרגע. מבחינתם 14 מקבל אותם סביב השולחן בלי לתייג אותם כאנטי־דמוקרטים או בבונים, ונותן להם קשב וכבוד.

זה ערוץ נטול תסביכים שמייצר זהות בין אהבת ראש הממשלה לאהבת המדינה, ושוויון בחשיבות בין חרם הפרסומות של שטראוס לטרור של חמאס. זה ערוץ שמכבד את השבת ולא מתפרץ לתוכה עם חדשות רעות מהחזית. כל עוד היקום סביב נתניהו מנווט את הספינה החברתית בישראל – מתוך הממשלה או מחוצה לה – ההצלחה של הערוץ אמורה רק להמשיך ולנסוק.

כל עוד היקום סביב נתניהו מנווט את הספינה החברתית בישראל – מתוך הממשלה או מחוצה לה – ההצלחה של הערוץ אמורה רק להמשיך ולנסוק

3

השנה שבה עוצמתו של עמית סגל עומעמה

לפחות מטאפורית, עמית סגל הקים את הממשלה הנוכחית.

הוא דיווח על "הדרמה הפוליטית" סביב עריקת עידית סילמן בהתרגשות של חתן בר מצווה, ליווה (מיציע האוהדים) את הנטישות הגדולות מממשלת השינוי, סלל את דרכו של משה סעדה לשריון, בעודו מאשים את מערכת המשפט ברדיפה אובססיבית של נתניהו (במסגרת ריאיון פגום מבחינה אתית), והמשיך לבנות אימפריה של אוהדים ברשתות החברתיות שאין לאף עיתונאי בישראל.

לפני שנה, אם הייתם שואלים מה יעשו חדשות 12 כשעמית סגל יעזוב אותם, מתחשק היה לענות "יתאבדו". עד כדי כך הוא היה מרכזי במשיכת קהל, תשומת לב וקליקים. זה כבר לא המצב. סגל הוא אומן של יצירת תודעה, ותיעול האינטרסים של מקורותיו לכדי מסרים עיתונאיים.

הפרשן הפוליטי של חדשות 12 עמית סגל (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אבל מאז שהעיתונות עברה לעסוק בהפיכה המשטרית, ואחר כך במלחמה בעזה – הביקוש לתעלולים המילוליים שלו ירד. הוא אומנם ניסה לשים כובע של פרשן משפטי, פרשן צבאי ופרשן ביטחוני, אבל בחדשות 12 קמו כוכבים חדשים־ישנים שעקפו אותו.

ירון אברהם מביא יותר מידע וגם מגיש טוב יותר. גם האישיות שהוא מקרין פחות רעילה ציבורית; הזעם של קרן מרציאנו על החלוקה הכלכלית הלא צודקת (בתוספת דמותה המקרינה רגישות חברתית) הפך אותה לעיתונאית לוחמת ואהודה.

מאז שהעיתונות עברה לעסוק בהפיכה המשטרית, ואחר כך במלחמה בעזה – הביקוש לתעלולים המילוליים שלו ירד. ובחדשות 12 קמו כוכבים חדשים־ישנים שעקפו אותו

המתקפה של מכונת הרעל הביביסטית על גיא פלג חיזקה אותו כפרשן משפטי שאומר את אשר על ליבו בלי להתנצל; היכולת להפגין אמפתיה אמיתית הפכה את דני קושמרו למגיש הלאומי; והרגעים קורעי הלב בהם נשבר כשדיווח על המתרחש בעוטף, מיתגו את תמיר סטיינמן ככתב האזורי האהוד בישראל.

אפשר להתווכח עד מחר אם כל אלה בהכרח תפקידם של עיתונאים, אבל חדשות 12 הוא מזמן לא סתם ערוץ, ובמידה רבה החליף את ידיעות אחרונות בטייטל "העיתון של המדינה". מרב הסקופים זורמים לשם באופן טבעי, ובניגוד לעבר, סגל נאלץ בדרך כלל להסתפק בנתח מסביבת נתניהו, על הספינים הבלתי פוסקים שלו.

העיתונאי ומגיש "אולפן שישי" דני קושמרו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הנרגנות של סגל, האוטומטיות שבה הוא מייחס כל מאורע להסכמי אוסלו ולהתנתקות, הנטייה לריב עם בן כספית, אהוד אולמרט או אהוד ברק ב"פגוש את העיתונות", והסירוב העיקש להכיר בכך שמשהו השתנה פה ב־7 באוקטובר הביאו לסוג של מיאוס – גם בברנז'ה, גם על המסך וגם, כנראה, בתוך חברת החדשות עצמה.

רפי רשף נתן את האות וסגל הפסיק להופיע אצלו בתוכנית. במקום שמקפיד כל כך על יציבות, הרמוניה כלפי חוץ וטיפוח כוכבים כמו חדשות 12, מדובר במהלך חריג. אם צריך להמר, סגל הוא עדיין העיתונאי הפופולרי בישראל, ודאי ברשתות החברתיות.

הנרגנות של סגל, האוטומטיות שבה הוא מייחס כל מאורע להסכמי אוסלו ולהתנתקות – והסירוב העיקש להכיר בכך שמשהו השתנה פה ב־7 באוקטובר, הביאו לסוג של מיאוס

מאחז הכוח שהקים בטלגרם הוא חסר תקדים, הביקוש שלו להרצאות היה הגיוני לו שמו היה חנן בן ארי או נועה קירל. הספר שכתב הכניס עשרות אלפים. הסרטונים שלו (חלקם אוויליים) משותפים באובססיה.

הוא גם כותב טורים פשטניים בידיעות אחרונות, שלוקים לעיתים בילדותיות תמוהה, אבל הם מביאים לעיתון קהל ומצדיקים את הכסף הרב שהם עולים (לפחות כמו שלושה כתבים ממוצעים, בעבור טור שבועי אחד).

עמית סגל בוועידת "מקור ראשון" בירושלים, 21 בפברואר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אבל חיית רשת אינה מתקיימת בזכות עצמה. בדרך כלל היא נשענת ושואבת חמצן מגוף אורח מרכזי. בלעדיו היא נשחקת. אני מנבא שאם מחר סגל עוזב, הערוץ לא מאבד ברייטינג אפילו גרם אחד.

4

השנה שבה העיתונות חיפשה (ומצאה) גיבורים חדשים

הוואקום השלטוני התחזק במלחמה. העיתונות מימין ומשמאל לא חסכה מילים קשות על התפקוד הרעוע של מוסדות השלטון, הבזבזנות המיותרת של משרדי הממשלה הכושלים, ההזנחה של השרים, הרוע של הח"כים, נמיכות השיח בכנסת והעיסוק המביש בפוליטיקה זולה בזמן שחיילים נופלים על משמרתם מדי יום והחטופים נמקים בתת־קרקע בעזה.

דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי הזכיר לנו את מה ששכחנו מאז נחמן שי – שדובר צה"ל יעיל יכול להיכנס לרווח שבין ממשלה צולעת לפוליטיקה מסוכסכת – ולהפוך למדורת השבט

עיתונות זקוקה לגיבורים. מול הסחי והמיאוס היא תמיד תחפש מישהו טוב להציב – אמיץ, חזק ונדיב. לפני המלחמה בלטה גלי בהרב־מיארה, היועצת המשפטית לממשלה, אישה אחת מול כל הגברים הבריונים שניסו לדחוק אותה להתפטר.

בהרב־מיארה הוצגה כשומרת הסף האחרונה שלנו – במקום שבו אין אנשים היה אישה. והיו כמובן גיבורי המחאה: שקמה ברסלר, משה רדמן ואחרים. מאז שפרצה מלחמת "חרבות ברזל", יהא שמה אשר יהא, גיבורים חדשים כבשו את שוק התקשורת. המאפיין העיקרי הוא חיפוש אחרי הנהגה חדשה, שתחליף את הנוכחית שהכזיבה אותנו בכל הזירות.

היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, יוני 2023 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי הזכיר לנו את מה ששכחנו מאז נחמן שי – שדובר צה"ל יעיל יכול להיכנס לרווח שבין ממשלה צולעת לפוליטיקה מסוכסכת – ולהפוך למדורת השבט. במקום המוסדות הלאומיים שאמורים לדאוג לפליטים מהעוטף, איתרנו את ראשי "אחים לנשק", שהקימו מדינה אלטרנטיבית של מתנדבים.

אם הצבא לא מגיע בזמן להציל את הציבור – יש את שלושת המוסקטרים: יאיר גולן, נועם תיבון וישראל זיו הקשישים שרצו להילחם ולהציל חיים בזמן שהאלופים עוד ישנו בקריה. ואם המודיעין הישראלי לא יודע לקרוא את כוונות החמאס עם כל הציוד והמיליארדים שנתנו לו – מזל שיש את התצפיתניות, הישראל בריקים, והרפאל חיונים שמקשיבים לקשר של חמאס.

אבל אליה וקוץ בה: עיתונות שמתמכרת לממסד אלטרנטיבי מרוקנת את הממסד הקיים מאחריות. בסופו של יום לא מתנדבים אמורים לספק ציוד למפונים אלא המוסדות השמנים והכבדים שמקבלים תקצוב מהמדינה

גדודי המתנדבים ששטפו את השדות; חברות הייטק ששינעו אפודים קרמיים מהולנד ועד קנדה; נוער שהתגייס להציף את הלוחמים במזון ובתחתונים; וכמובן החטופים והחטופות, בעיקר הקשישות שבהן, שהתישו אפילו את הנוחבה באנרגיות מדבירות.

הכוכבים החדשים האלה החליפו את הגיבורים מפעם, גם כי הם מתאימים לתקשורת מודרנית, כזאת שלא דורשת מעמד ותפקיד בשביל לזכות בתהילת עולם רגעית. הם העניקו לצופי הטלוויזיה תקווה ותחושה של אחדות, וגם חידדו את המסקנה שמתחת להנהגה הרקובה יושב עם נפלא שמחכה בכיליון עיניים לרועה חדש.

חמ"ל אחים לנשק באקספו תל אביב, 13 באוקטובר 2023 (צילום: עוזי רטנר, פייסבוק)

אבל אליה וקוץ בה: עיתונות שמתמכרת לממסד אלטרנטיבי מרוקנת את הממסד הקיים מאחריות. בסופו של יום לא מתנדבים אמורים לספק ציוד למפונים אלא המוסדות השמנים והכבדים שמקבלים תקצוב מהמדינה; לא אלופים מקריחים ומאפירים אמורים להגן על יישובים בגבול, אלא האוגדה הדרומית שישנה ב־7 באוקטובר.

לא קשבים מנתיבות אמורים לשים לב לתרגילי חמאס ולא חיילות צעירות צריכות לנתח את כוונות האויב אלא ראש אמ"ן ואנשיו, שלא טרחו להסתכל על המציאות נכוחה; ולא "אחים לנשק" צריכים לנהל את המדינה אלא ראש הממשלה שנבחר לשם כך.

העיתונות שמרוממת את "המלאכים בשטח", צריכה לזכור שהצלחתם היא כישלוננו. אם יש לקח לשנה העיתונאית הבאה, שעלולה להיות קשה אף יותר מזו שנפרדים ממנה, הוא הצורך לתבוע מהשלטון להתחיל לעבוד בשבילנו

העיתונות שמרוממת מדי יום את "המלאכים בשטח", צריכה לזכור שהצלחתם היא כישלוננו. מערך מתנדבים אמור לתמוך במדינה, לא ההיפך. אם יש לקח לשנה העיתונאית הבאה, שעלולה להיות קשה אף יותר מזו שנפרדים ממנה, הוא הצורך לתבוע מהשלטון להתחיל לעבוד בשבילנו.