48 ישראלים, בהם שמונה נשים, נפלו בשבי הסורי במלחמת העצמאות. 42 מהם היו אזרחים מגני המושבה משמר הירדן. סיפורה של אחת מהן, רבקה (פיינשטיין) גרבובסקי, יכול למלא עמודים שלמים של תסריט רב פעלולים.

רבקה – שסיפורה האישי נעדר כמעט לחלוטין מאתוס הגבורה המוכר – הייתה אלמנה בעלת משק חקלאי במשמר הירדן. היא נולדה בראש פינה בשנת 1898 – ובמהלך ימי הקרבות הקשים על משמר הירדן, ביוני 1948, היא כבר הייתה בת 50 ואם לחמישה.

בעלה חיים גרבובסקי ובנה הבכור מנחם נהרגו על ידי פורעים ערבים במאורעות 1938, בזמן שצעדו ממשמר הירדן לנחל הירדן כדי להביא מים בחביות. זמן קצר לאחר מכן, ילדה רבקה את בנם החמישי ונתנה לו את שמו הכפול: חיים־מנחם.

הסיבה שהסיפור של רבקה גרבובסקי יכול להיפרש בפנינו בפירוט רב כל כך היא שבמלאות שנה לקרב על משמר הירדן גרבובסקי גוללה את קורותיה בקרב ובשבי בכתבה ארוכה בעיתון "הבוקר".

חיים ורבקה גרבובסקי עם בנם כרמי לצד נוטרים בתקופת המרד הערבי (צילום: מתוך הספר "שלושה ימים בסיוון")

גרבובסקי הייתה איכרה, כפי שהגדירה את עצמה. את סיפורה המלא היא חשפה, כאמור, בעיתון שיצא בישראל במשך כ־30 שנה (עד 1965). "הבוקר" היה עיתון עירוני־בורגני השייך לזרם חילוני־ימני, עיתון ששאף לתת קונטרה ל"דבר" ו"הארץ".

כשקוראים את הטור של גרבובסקי על מאורעותיה ב־10 ביוני 1948, אפשר לחשוב שמדובר ב־7 באוקטובר. זמן מה לפני הקרבות על משמר הירדן גרבובסקי שלחה מהמושבה שניים מילדיה – ציפורה וחיים־מנחם. בניה כרמי ואהרון נותרו עימה.

היא מתארת את הקרבות בתוך המושבה הקטנה וכיצד כרמי נהרג, כמעט מול עיניה. גרבובסקי נסה בין בתי המושבה כשהיא רואה בצד הדרך "פרה מרוטשת, חמור פצוע וזב דם הנע בדרך כשיכור ופרדה משתוללת"

היא מתארת את הקרבות בתוך המושבה הקטנה וכיצד כרמי נהרג, כמעט מול עיניה. גרבובסקי נסה בין בתי המושבה כשהיא רואה בצד הדרך "פרה מרוטשת, חמור פצוע וזב דם הנע בדרך כשיכור ופרדה משתוללת. הכול מסביב הרוס. בלי משים החלו שפתיי מתפללות תפילה: אלי אלי רחם עלינו, על בחורינו ומשקנו ואמצנו שלא ניפול".

היא בורחת למרפאה של אליעזר סגל, ושם "עלה על דעתי לכנס את כל הבחורות ולהכין ביחד תוכנית בריחה לאיילת השחר. ואומנם פגשתין ליד המרפאה אך תוכניתי לא נתקבלה היות והדבר כרוך היה בסכנה רבה".

המקום שבו התבצרו אחרוני מגני משמר הירדן וממנו נלקחו לשבי (צילום: Dr. Avishai Teicher, ויקיפדיה)

חלק מאותן צעירות – חברות באצ"ל שבאו להגן על היישוב – שהו יחד עם גרבובסקי בשבי הסורי במשך אותה שנה קשה. בתקופת השבי הן יתארו את גרבובסקי כ"אם השבויים" וכמי שטיפלה שם בבנות הצעירות וניהלה שיח עם החיילים הסורים על תנאיהן.

במהלך יממת הקרב היא התרוצצה בין המבנים כדי להעביר מסרים מהמשדר האלחוטי למפקד המושבה – ותוך כדי גם נפצעה בידה:

"אצבע אחת התרסקה ורסיס פגע ברגלי. נכנסתי פנימה וחבשתי את פצעי. היריות של האויב התגברו מכל הכיוונים. הם כבר הגיעו לבתים הקיצוניים של המושבה. הרגשנו ששעותינו ספורות וכי המערכה אבודה. מה יעשו 30 איש נגד אלפים? בינתיים פשטו הסורים בכל הבתים – גזלו, שברו וזללו מכל הבא ליד. כך נפלתי בשבי".

במשך שעות מנהלים אנשי משמר הירדן קרב קשה והתחמושת אוזלת. הם מקווים כי תגיע אספקה ותגבורת, אך זה לא קורה. גרבובסקי כותבת:

"בראותי את מצבנו הנורא נשבר לבי בקרבי – 'לא' צעקתי – 'לא! אני לא אמסור את עצמי, אני מוכרחה להודיע לצבא שלנו על מצבנו, אולי עוד הלילה יגיע!'"

היא מצליחה לברוח מקו הירי ולהתחבא במחסן, שם היא מחכה לרדת הלילה.

"בינתיים פשטו הסורים בכל הבתים. אני עודני יושבת ושומעת את צעקותיהם. מוציאים שלל מהבתים. סוחבים משהו ומקללים בקולי קולות. אחדים מהם מתרחצים, אחרים גוררים כיסאות, יושבים ליד השולחן ואוכלים, משתוללים ברחוב, שיכורי ניצחון.

"היום נמשך ונמשך. יותר מתמיד ארוך הוא. בכל ליבי רוצה אני שיחשיך, שתשקע כבר השמש. היא נראית בשיפולי הגג אך איננה שוקעת וכאילו לעולם לא תשקע עוד. אני מחכה ללילה. מחכה עד שראשי עלי סחרחר".

משמר הירדן, 1946 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

בהמשך היא מתארת את בריחתה מהיישוב – תוך כדי ריצה בשדה קוצים עם נעל אחת – עד שחייל סורי תופס אותה סמוך למחסום צבאי.

"ניסיתי להמשיך. שוב לצד מערב, אך פתאום רעם קול קורא – 'מן האד' – ושמעתי שהוכנס כדור לקנה הרובה. באין ברירה יצאתי לקראתם. כך נפלתי בשבי".

שמא בכל זאת תגיע התגבורת?

בהמשך היא מתארת את הובלתה מאזור משמר הירדן לעיר הסורית קוניטרה ומשם לדמשק.

"ישבתי מכורבלת על סף החפירה והבטתי למעלה. השמיים היו זרועים כוכבים ובגובה רב טסו אווירונים. אלה היו אווירונים שלנו, כי הסורים נחפזו להיכנס לתוך החפירות. הם ניסו לשוחח איתי, אך אני שתקתי וכל הלילה לא עצמתי עין. שמא בכל זאת תגיע התגבורת שלנו. האומנם הפקירו אותנו?"

היא מספרת על חציית נהר הירדן בעודה מובלת על ידי החיילים הסורים:

"העלו אותי על טנדר ונסענו במורד המושבה. את אשר הרגשתי אז אין לתאר. מכל צד חרקו שניים והורמו ידיים להרביץ בי. אך כפי הנראה קיבל הנהג פקודה להביאני חיה ושלמה וכך הגענו עד לגדות הירדן.

"גשר לא היה שם, והחיילים עברו במים. את הפצועים השאירו על הכביש בחכותם לאלונקות. אותי הוביל חובש סורי ויחד איתו עברתי את הירדן ברגל. חצינו במים עד החזה ויצאתי רטובה ורצוצה ובגדי דבוקים לבשרי.

איש משמר הירדן ליד נהר הירדן ב־1947 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

"עלינו במעלה הגבעה עד לכביש. כשעליתי לכביש עצרוני שלושה חיילים סורים וציווני לפשוט את ה'בטלדרס'. כשסירבתי, היכני אחד מהם בקת הרובה בראשי. נפלתי מתעלפת. התעוררתי מבעיטות רגליהם של החיילים וכשקמתי על רגלי זרקתי להם את הבטלדרס והמשכתי ללכת.

"החיילים והפועלים שהיו שם ירקו עליי, הרימו את אגרופיהם על פניי. בקושי סחב אותי החובש והעלה אותי למכונית… לבסוף זזה המכונית והמשכנו בנסיעה. ההמון ליווה אותנו בצעקות 'תחי סוריה, מוות ליהודים'".

"החיילים והפועלים שהיו שם ירקו עליי, הרימו את אגרופיהם על פניי. בקושי סחב אותי החובש והעלה אותי למכונית… לבסוף זזה המכונית והמשכנו בנסיעה. ההמון ליווה אותנו בצעקות 'תחי סוריה, מוות ליהודים'"

בהמשך הכתבה גרבובסקי מתארת את ההגעה לדמשק, כיצד הכניסו אותה לחדר עצירים עם אזרחים סורים שנעצרו על ידי המשטרה בגין עבירות קלות – וכיצד תשעה מהם נחרו בלילה הראשון שלה בשבי.

"לי נתנו חצי ספסל לנוח עליו ואחד שהיה ביניהם הניח חבילת מלבושים בינו לביני כדי שאוכל להניח עליה את הראש. כולם נרדמו והחלו נוחרים".

בהמשך היא כותבת על בקשותיה לעבור לשבת בכלא עם שאר השבויים הישראלים וכיצד בעת המעברים בין בתי המעצר השונים – בצעידה רגלית, לקול המון תוקפני – היא רואה שמובילים עצורים יהודים מבתי הכנסת בחלב, חומס ודמשק, שעדיין לבושים בבגדי השבת שלהם. היא גם מתארת עצור בדואי המבקש אוכל עבור עצמו – ונותן לה לאכול פיתה שלמה.

חזרת שבויים מסוריה במלחמת העצמאות (צילום: רשות הציבור)

"לאחר גמר החקירה הודיענו כי לוקחים אותי אל אנשינו. קשה היה לי להאמין לבשורה. הובילו אותי דרך רחובות וסמטאות. מכל החנויות ליוו אותנו בקריאות. הפרחחים צעקו 'הי, יהודייה!' כך הגענו לבניין המשטרה המרכזית.

"מאות שוטרים הציצו עלינו מהחלונות. ירדנו במסדרון ארוך, שמשני עבריו היו תאים סגורים. שאלתי את השוטרים, 'היכן הם', ואנשינו שהיו בחדרים שמעו קול מוכר וכולם קפצו על רגליהם. כשפתח השוטר את הדלת, קפצו הבנות בבכיות ובשמחה.

"אי אפשר היה לנתק אותן ממני. כולן חשבון שאף אני נהרגתי – ופתאום הפתעה שכזאת. איני יכולה לתאר את השמחה שהייתה שם. 'עכשיו אנחנו מרגישות כאילו אימא באה אלינו', אמרו. ובאמת לא אכזבתי את הבנות, הייתי להן אם ואחות".

מחברת השירים השחורה

סיפור קורות חייה של רבקה (פיינשטיין) גרבובסקי מפותל ומסובך הרבה יותר. לחובבי ההיסטוריה של השירה העברית היא אולי מוכרת מאפיזודה אחרת, שונה לחלוטין. בנעוריה, כדור ראשון לבני העלייה הראשונה, היא התגוררה בראש פינה ומילאה מחברת שחורה בשירי התקופה.

רבקה גרבובסקי וילדיה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

היא אף כתבה באותה המחברת את מילות השיר "תקוותנו" על תשעת בתיו. שני בתי השיר הראשונים – שהתפרסם לראשונה בשנת 1886 – של נפתלי הרץ אימבר הפכו עם קום המדינה להמנון הלאומי, ומחברתה של רבקה היא עדות מוקדמת לשיר המלא.

רבקה נולדה בראש פינה בשנת 1898, בת שמינית מתוך תשעת הילדים של אהרון ושרה פיינשטיין. אהרון הגיע לישראל ב־1880 מלטביה דרך לבנון. בלבנון הוא חי 20 שנה ושם פגש את שרה. בישראל הוא התיישב בשפרעם ואחר כך היה ממייסדי ראש פינה ב־1882.

"היה יהודי שטיפל בבית הכנסת והוא הכניס אותנו לתוך המבנה. באחד הארגזים מצאנו חוברת שירים והיה כתוב עליה את שמה של רבקה. לקחתי את המחברת"

כשגרבובסקי הייתה נערה, נהגו בני משפחה וחברים לנסוע מראש פינה לצידון, לבקר קרובי משפחה יהודים או לעסוק בקשרי מסחר – ומחברת השירים שלה התגלגלה מראש פינה, באופן לא ברור, לבית הכנסת של משפחת לוי בצידון.

ב־1982, כ־20 שנה אחרי פטירתה של גרבובסקי בגיל 64, חייל ישראלי שגויס למילואים כחובש ביחידה לסילוק פצצות ונפלים של פגזים, הגיע לצידון. לפתע, במהלך סריקה לאיתור נפלים בקסבה של צידון, הוא וחברו – קצין דרוזי במילואים – מצאו את עצמם מחוץ לבית הכנסת של משפחת לוי בצידון.

חיים שני (צילום: באדיבות המצולם)

השבוע, אותו חייל – חיים שני, פנסיונר של משרד החינוך ותושב קריית שמונה המועסק במערך הכשרות של העירייה – שוחח עם זמן ישראל על הנושא. שני סיפר כי תעלומת הגעת המחברת של רבקה לצידון, "כנראה לא תיפתר לעולם".

"אני הייתי בגיוס שני למילואים, וזה היה סביב תקופת החגים, ספטמבר. שירתי כחובש ביחידת החבלה של חיל האוויר וסופחתי ליחידה שנטרלה מערומים של פצצות. קראנו לנו לטפל בפצצה בקסבה של צידון. כשהגענו, אני וחברי הקצין הדרוזי, הוא לפתע אומר לי, 'בוא תראה, יש פה בית כנסת'.

"כשחזרתי לארץ מהמילואים השתתפתי באירוע שירה עברית וסיפרתי את הסיפור על הבמה ובקהל הייתה קרובת משפחה של הבת של רבקה. היא אמרה, 'אני אקח את זה אליה'"

"היה שם יהודי אחד שטיפל בבית הכנסת והוא הכניס אותנו לתוך המבנה. באחד הארגזים מצאנו חוברת שירים והיה כתוב עליה את שמה של רבקה וגם שמות נוספים. לקחתי את המחברת וחשבתי שאחזיר אותה לבעליה.

"כשחזרתי לארץ מהמילואים השתתפתי באירוע שירה עברית וסיפרתי את הסיפור על הבמה ובקהל הייתה קרובת משפחה של הבת של רבקה, ציפורה אדלר. היא אמרה, 'אני אקח את זה אליה'. הבת ציפורה אדלר כבר הייתה אז גננת פנסיונרית.

אנדרטה לזכר הנופלים בהגנה על משמר הירדן (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"התחרטתי לאחר מכן שמסרתי את המחברת כפי שהיא ולא השארתי לעצמי עותק מצולם, אבל כעבור זמן מה הופיעה כתבה בעיתון 'מעריב' של העיתונאי אהרון אבן־חן (ג' שרוני), שכותב סיפורים מהגליל.

הוא ציין בכתבה: "ציפורה אדלר מחפשת את החייל שהביא את מחברת השירים של אימה רבקה גרבובסקי מבית הכנסת בצידון – וכך יצרתי עימה קשר. עד היום אני זוכר את הכתובת של ציפורה ונתן אדלר בנתניה. נסעתי אליהם הביתה, אבל גם הם לא ידעו כיצד הגיעה מחברת השירה לבית הכנסת בצידון".

למחברת השירים השחורה של גרבובסקי נודעה חשיבות היסטורית, שכן היא סיפקה חומר מחקרי על מבחר השירה האהוד על הצעירים באותה העת ואפשרה הצצה לתרבות ביישוב היהודי של לפני מלחמת העולם

את הסיפור על מחברת השירים והקשר עם החייל חיים שני חשפו לפני שנים רותי פריד באתר "זמרשת" ועמית נאור בבלוג הספרנים של אתר הספרייה הלאומית. רבקה גרבובסקי, כמובן, לא הייתה מודעת לכל ההתפתחות הזו. היא הקדישה את חייה לעבודת אדמה ומשק במשמר הירדן, וכל שאיפתה אחרי שיבתה מהשבי הייתה לשוב ולעבד את האדמות ואת המשק החקלאי שלה במושבה הרחוקה.

עם זאת, למחברת השירים השחורה של גרבובסקי נודעה חשיבות היסטורית, שכן היא סיפקה חומר מחקרי על מבחר השירה האהוד על הצעירים באותה העת ואפשרה הצצה היסטורית לתרבות ביישוב היהודי של לפני מלחמת העולם הראשונה.

"האישה מגדות הירדן", כתבה מעיתון מעריב⁩, 26 בינואר 1962 (צילום: מעריב, צילום מסך)

החיים לא האירו לגרבובסקי מזל. כאשר רצתה לקבל את אדמתה בחזרה אחרי שובה מהשבי הסורי, נאמר לה שהאזור כולו הפך למפורז בהסכמי שביתת הנשק עם סוריה. כאשר השטח נמסר למדינת ישראל, התקדמה המדינה והקימה על האדמות הללו את קיבוץ גדות.

אנשי משמר הירדן שחזרו מהשבי באו בטענות לרשויות והחל ויכוח בינם לבין פקידי האוצר על הפיצויים המגיעים להם. התושבים המקוריים של משמר הירדן היו אנשי בית"ר והמגנים שלהם היו אנשי אצ"ל.

"רבקה גרבובסקי הייתה יחידה במינה. היא הגיבורה מספר אחת של ישראל  מבין כל הגברים והנשים במשמר הירדן, היא הייתה הלוחמת הנועזת ביותר וכבר אז לא הייתה צעירה ואימא לחמישה ילדים"

ההיסטוריון אריה יצחקי, שתיעד את הקרבות של משמר הירדן (וחיבר כ־40 ספרים על קרבות מלחמת העצמאות) משוכנע שיש לנישול האדמות קשר פוליטי. "במלחמת העצמאות נפלו נשים רבות בשבי מאזור גוש עציון, ניצנים ומשמר הירדן.

"רבקה גרבובסקי הייתה יחידה במינה. היא הגיבורה מספר אחת של ישראל  מבין כל הגברים והנשים במשמר הירדן, היא הייתה הלוחמת הנועזת ביותר וכבר אז לא הייתה צעירה ואימא לחמישה ילדים. היא שכלה במערכות על המדינה את בעלה חיים, בנה מנחם ובנה כרמי, אבל המשיכה להיאחז במשק ולא הסכימה להתפנות.

אריה יצחקי (צילום: באדיבות המצולם)

"ביום הקרבות האחרון היא טיפלה בפצועים, חבשה קפל"ד (קובע פלדה) ונעה בין העמדות תחת אש, קיבלה שדרים באלחוט והעבירה למפקד. היא נפצעה מכדור באצבעות ידיה, רסיס ברגליה – ולא עצרה.

"היא הייתה גיבורה גדולה, הסתתרה מפני הסורים ויצאה בלילה כדי לחמוק אל המפקדה שהייתה בראש פינה – והיה לה חוסר מזל כשעלתה על עמדה של הסורים. גם בשבי היא הייתה המנהיגה הטבעית בין כל הבנות הצעירות שם. אפילו המפקדים בכלא הסורי התייחסו אליה בכבוד רב".

"במשמר הירדן היו אנשי ימין, כולל אנשי אצ"ל, והמדינה החדשה העדיפה להדגיש את השימור ההיסטורי וגבורתם של אחרים ואחרות. אנשי משמר הירדן השתייכו למחנה הלא נכון"

למה אין כיום מודעות היסטורית לקרב על משמר הירדן?
"כי במשמר הירדן היו אנשי ימין, כולל אנשי אצ"ל, והמדינה החדשה העדיפה להדגיש את השימור ההיסטורי וגבורתם של אחרים ואחרות. אנשי משמר הירדן השתייכו למחנה הלא נכון ויש להוסיף על כך שגרבובסקי הייתה אישה צנועה והיא לא זכתה להכרה.

"אני הכרתי אותה ופגשתי אותה בסוף חייה, כאשר התגוררה בנתניה, סמוך לבתה ציפורה. הייתי אז תושב נתניה והכרתי את הסיפור שלה. היא הגיעה לחוסר כל ועבדה כאחראית על הניקיון בבית האבות מלבן בנתניה – שטפה כלים, רצפות ונפטרה בגיל 64".

אנדרטה לזכר חללי המושבה משמר הירדן, 1950 (צילום: ארכיון בוריס כרמי, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

כהיסטוריון התקופה ומי שחיבר את הספר "גבורת משמר הירדן 1948" – מה יודעים על ימיה בשבי הסורי?
"היא ניהלה את כל שמונה הנשים בשבי. החיילים הסורים העריכו אותה. אני עברתי על מסמכי שביתת הנשק ועל התיעודים משם, ונציגי הסורים אמרו שרבקה גרבובסקי הייתה אישה אמיצה משכמה ומעלה. התווכחה עבור כל הנשים הישראליות על התנאים – ולא הסכימה שיעצרו אותן מלשיר שירים בעברית".

אתה רואה את הקו המקשר בין רבקה של 1948 לצעירות הלוחמות והשבויות של ימינו?
"בוודאי. כולם חשבו שהצעירים שלנו הם דור הטיקטוק ורואים במקום זאת את הלוחמים והלוחמות בגבורתם, כולל בתוך עזה. רק השבוע נחשפנו לסיפור של עורכת הדין בת ה־40 עמית סוסנה ואיך שהיא נאבקה בשוביה. כל הכבוד לה על האומץ שלה ועל שסיפרה את מה שקרה לה בשבי".

"נעשה לה עוול יוצא מהכלל. כל האדמות של משמר הירדן שויכו לקיבוץ גדות ואחרי שנים של ויכוחים על הפיצויים היא ותושבים אחרים של משמר הירדן קיבלו סכומים נמוכים"

הסיפור של גרבובסקי הסתיים בכי רע. המדינה נישלה אותה מאדמתה, היא קיבלה פיצוי כספי נמוך מאוד, שבקושי אפשר לה להתקיים, ולא חזרה למשק החי ולאדמה שכה אהבה.
"נעשה לה עוול יוצא מהכלל. כל האדמות של משמר הירדן שויכו לקיבוץ גדות ואחרי שנים של ויכוחים על הפיצויים היא ותושבים אחרים של משמר הירדן קיבלו סכומים נמוכים.

"היא פנתה לפקיד הפיצויים בטבריה, שהיה מטעם צה"ל, והוא קיפח אותה ואת האחרים. לערבים באזור נתנו סכום גבוה פי חמישה.

קטע מתוך המאמר שכתבה רבקה גרבובסקי בעיתון "הבוקר", 2 ביוני 1949 (צילום: "הבוקר", צילום מסך)

למה פגעו בה כך, לדעתך?
"המושבה משמר הירדן הוקמה על ידי ימנים. לא אנשים מהימין הקיצוני, אבל זרם מרכזי נוטה ימינה – וזה ברור שקיפחו אותם שם. במהלך מלחמת העצמאות לא סיפקו להם נשק, לא שלחו להם תגבורת. הם לא היו שייכים ולכן לא קיבלו יחס".

"המושבה משמר הירדן הוקמה על ידי ימנים. זה ברור שקיפחו אותם שם. במהלך מלחמת העצמאות לא סיפקו להם נשק, לא שלחו להם תגבורת. הם לא היו שייכים ולכן לא קיבלו יחס"

***

רבקה גרבובסקי (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

אריה יצחקי הוא חוקר היסטוריה של מערכת הביטחון ואיש גוש קטיף לשעבר. הוא פרסם 40 ספרים על מורשות קרב והיסטוריה צבאית ומתגורר כיום ביישוב נווה ים, בחוף כרמל.

החייל בדימוס חיים שני מפונה כחצי שנה מביתו בקריית שמונה. בימים אלה הוא ממשיך לעבוד במערך הכשרות של העיר ושוכר צימר זמני ביישוב משמר הירדן.

רבקה גרבובסקי נפטרה בשנת 1962 בנתניה ולא הצליחה לחזור להתיישבות במשמר הירדן. במשך 17 שנים היא הייתה אשת משמר הירדן וניהלה משק חקלאי ביד רמה. היא לא הייתה מוכנה לוותר על הקרקע ועל הגנת המדינה עד שהגיעה לשבי הסורי – וגם אותו שרדה.