למרות שכל הצדדים מתכחשים לכך, הסכסוך שלנו עם הפלסטינים נושא את אותם מוטיבים לא מבוטלים של מלחמת דת. אם תוציאו את הדת מהתמונה – את האלמנטים המשיחיסטיים של הארץ המובטחת מצדנו, ואת האלמנטים הג'יהדיסטים של דאר-אל-חרב אצל הפלסטינים – הרי שעוצמת הסכסוך ועוצמת השנאה ירדו פלאים. אותו אלוהים שולט בשני הנרטיבים, ואותו האלוהים מצווה עלינו להרוג האחד את השני.
אז איך זה שההמצאה החברתית הזו, שקידמה כל-כך את האנושות בעבר, מצליחה לשלוט בנו כיום, ולייצר לנו כל-כך הרבה שנאה וסבל?
אותו אלוהים שולט בשני הנרטיבים, המשיחיסטי והג'יהאדיסטי, ומצווה עלינו להרוג אחד את השני. איך ההמצאה החברתית הזו, שכה קידמה את האנושות בעבר, מצליחה לייצר לנו כל-כך הרבה שנאה וסבל?
איך האלוהים ניצח את האלים הקדומים, את הבעל, את אודין, את זאוס ואת שאר עדות האלים העתיקים, זה עניין די ברור. ביסודה של המצאת המונותאיזם עומד הרעיון המהפכני של האל דורש המוסר.
מתברר שהצורך האנושי לצדק הוא תכונה גנטית רגשית, המוטבעת בנו כבני אדם. אבל איזה צדק? זה כבר עניין נרכש שמתפתח ומתקבע במסורות חברתיות, אותן בונה כל חברה לעצמה.
כך, אמנם קודים אתיים של מה צודק ומה לא קדמו להמצאת המונותאיזם, אבל אלו היו קודים אזרחיים שפותחו על ידי הפילוסופים. מאידך, המוסר לא נגע לאלים הקדומים, אלא להפך. אותם אלים קדומים שיקפו לנו את כוחות הטבע חסרי המוסר, ודרשו מאתנו אתנן בדמות קורבנות ופולחן כדי לחסוך מאתנו את זעמם.
פיתוח הקוד האתי האלוהי, החל מעשרת הדברות ואילך, היה הנשק הסודי אתו ניצח האלוהים את האלים הקדומים. קידוש הקוד האתי בידי הדת היה כלי רב עוצמה, משום שהוא ביטל את הצורך הבעייתי מאוד בבניית רציונל למוסר – בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש".
כך, במשך אלפיים שנים, באבולוציה מתמשכת של האתיקה האלוהית, קידם המונותאיזם את האנושות לבניית חברות גדולות יותר, יציבות יותר ומתוחכמות יותר. עד שחברות המודרניות התחילו לחקור את הטבע בצורה רצינית, והכשל הלוגי הפנימי שברעיון האלוהות הפך לבוטה מדי ודרש את הוצאת האלוהים מהמשוואה.
פיתוח הקוד האתי האלוהי, החל מעשרת הדברות ואילך, היה הנשק הסודי איתו ניצח האלוהים את האלים הקדומים. קידוש הקוד האתי בידי הדת היה כלי רב עוצמה, שביטל את הצורך הבעייתי בבניית רציונל למוסר
את החלל הזה שהותיר האלוהים מילאה תורה חדשה – ההומניזם. דת חסרת אל (או לפחות ללא אותו מיקרו-מנג'ר אלוהי) שהחליפה את חבילת המוסר הדתית במושג ערטילאי המכונה "הצדק הטבעי", והנוסחה נראה שעבדה. כך, כיום קיימת קורלציה די מובהקת בין עומק האתאיזם במדינה לבין מידת הפיתוח האנושי בה, ונראה היה כי ההומניזם אכן הביס את האלוהים.
או שלא? הווקטור ההיסטורי שנראה ברור, של חילון האנושות, פתאום נשבר ובעשורים האחרונים חזר האלוהים לחיינו ובגדול. אז כיצד זה ומדוע התעורר לו האל העתיק מרבצו וניער את הרציונליזם המדעי מעליו, ביחד עם האתוס ההומניסטי? כיצד חזר להכתיב לנו את חיינו? או יותר נכון, כיצד ואיפה נכשל ההומניזם בהבנת הלב האנושי?
מהתבוננות מקרוב נראה כי יש בה, בדת, ובערכת הכלים שהיא מציעה, יותר מקוד אתי בלבד. אלפיים שנות אבולוציה בנו לדת חבילה המכסה הרבה יותר. חבילה שכוללת גם מסורות רחבות, שממלאות את חיינו ומעניקות לנו דבק חברתי רב עוצמה. דבק שחסר באתאיזם ההומניסטי. כלים כמו טקסים, ימי חג ומנהגים בונים לנו הזדהות קהילתית ומשמעות קיומית.
אלה כלים שחסרים בחבילה ההומניסטית, ובעזרת הכלים החברתיים האלו הצליחה הדת לשוב ולכבוש קבוצות אוכלוסייה רבות, ביחוד בקרב אותן קבוצות שחשו מודרות ומוחלשות חברתית.
את החלל שהותיר האלוהים מילאה תורה חדשה – ההומניזם. דת חסרת אל (או לפחות אותו מיקרו-מנג'ר אלוהי) שהחליפה את חבילת המוסר הדתית במושג ערטילאי המכונה "הצדק הטבעי", ונראה שהנוסחה עבדה
אבל יחד עם שובה של הדת לפוליטיקה, שבו גם הרעות החולות של אותה קנאות דתית ממאירה. קנאות מחלקת את האנושות למאמינים נבחרים וכופרים בני מוות, ושולחת אותנו להרוג ולהיהרג בשמה.
אז האם יש למין האנושי תקווה, או שנידונו להשתלח האחד בשני ולהרוס כל חלקה טובה?
נראה כי מלחמת עזה שלנו היא נייר לקמוס חשוב לשאלה הזו. האם אנחנו בפתחה של מלחמת דת רחבה שתשרוף את האזור על יושביו, או דווקא בראשיתו של הליך התפכחות מהתכתיב הדתי האלים הזה.
קצת קשה לחזות כל-כך מוקדם לאן ההיסטוריה לוקחת אותנו, אבל אם יש משהו שמסתמן די בבירור זה, שבעולמנו הצפוף, התלות הגלובלית של המין האנושי האחד בשני חיסלה היכולת של כל אוטופיה דתית שהיא להכתיב את המציאות. זאת משום שמסתבר, כי אפילו מלחמות מקומיות אי אפשר לנהל היום בלי השלכות גלובליות.
התלות הגלובלית הזו וההשלכות שלה, הן שמונעות מכל דת לגרור אותנו אחריה בלא להתחשב בשאר העולם. כך אנחנו תקועים למעשה עם דת שלא בדיוק עובדת, ועם אתאיזם שגם הוא לא בדיוק עובד.
אבל יחד עם שובה של הדת לפוליטיקה, שבו גם הרעות החולות של אותה קנאות דתית ממאירה. קנאות המחלקת את האנושות למאמינים נבחרים וכופרים בני מוות, ושולחת אותנו להרוג ולהיהרג בשמה
מה שאנחנו צריכים כנראה הוא חזון חדש, חזון שיוכל להכיל את הפאזה החדשה הזו בה אנחנו נמצאים. מציאות בה המילה "אנחנו" מתייחסת לאנושות כולה, והמילה "הם" אינה רלוונטית עוד.
ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוההומניזם נחלש כי הוא איבד את הזעם כלפי הדת. ההומניזם התפתח באירופה תוך כדי מיאוס וזעם נגד הכנסיה, ואחד מהרעיונות המרכזיים היה הרחקת הדת מהשלטון וגידורה בתוך המרחב הפרטי.
כיום ההומניזם חסר את האנטגוניזם כלפי הדת ומתייחס אליה כעוד רעיון פילוסופי נייטרלי שיש לו זכות קיום. ההומניזם צריך להחזיר את הגישה הלוחמנית כלפי הדת.
למיטב ידיעתי, ברוב השפות יש (לפחות) שלושה גופי פנייה עיקריים והם: גוף ראשון (I), גוף שני (you), גוף שלישי (her, him, it). גוף ראשון הינו הפנייה עצמית לחווייה אישית, שאינה ניתנת להעברה שלמה לגופים שני ושלישי. הגוף הראשון הינו המרחב הפרטי של חוויית היותי. הפנייה לגוף שני הינה החרגה ממרחב פרטי למרחב ציבורי, המאפשרת לחוויית היותי להיווכח בקיום זולתי. קיום זולתי ניתן להיתפס רק דרך הפירוש החושי/ריגשי/שכלי שלי, ולכן (למעט מצבי קיצון של התקף, קפא או ברח) לעולם איני יודע בוודאות אם זולתי תורם ל- או מסכן את היותי. אם היותי מאפשר הדמיית זולתי במרחב הפרטי, יש אפשרות שיידמה כי יכולת זו טמונה גם בזולתי. על בסיס אמונה זו מתקיים מרחב חקירה המאפשר פיתוח יחסי win-win ביננו, שהסכמיו מצריכים הרחבה לגוף שלישי, הנחשב לאובייקטיבי ביחס לי ולזולתי. כל מה שתואר עד כה הינו המצב הרצוי, אך לצער כולנו חוויית ההתרחקות מגוף ראשון, יכולה להתפרש בהרבה אופנים, אשר אינם מבשילים לכדי פיתוח יחסי win-win. לעניות דעתי, יש באפשרותו של גוף ראשון להפתח לגוף אפס, כבסיס הטבעי להרמוניה מורכבת בין גוף ראשון, שני ושלישי.
תרשה לי להציע אופציה אחרת: גנטיקה. פגם גנטי הוא שגורם לנו להאמין באלוהים. (ניתן לעורר את התחושה הזו בעזרת שימוש בנזעי חשמל למשל, והוא יכול להופיע גם באופן מוגזם וטבעי כמו ז'אן דארק). הפגם הגנטי הזה נוטה להתרבות. וכל כך למה? כל הדתיים כולם נוטים להתרבות בצורה מוגזמת, ועדיין לא שמעתי על מסע צלב חילוני שבו בחרב מכריחים אנשים להתחלן. להיפך: ממסעי הצלב והמיסיונריות ודרך מהאיסלום בכח בתקופות השונות.