למיטב ידיעתי, ברוב השפות יש (לפחות) שלושה גופי פנייה עיקריים והם: גוף ראשון (I), גוף שני (you), גוף שלישי (her, him, it). גוף ראשון הינו הפנייה עצמית לחווייה אישית, שאינה ניתנת להעברה שלמה לגופים שני ושלישי. הגוף הראשון הינו המרחב הפרטי של חוויית היותי. הפנייה לגוף שני הינה החרגה ממרחב פרטי למרחב ציבורי, המאפשרת לחוויית היותי להיווכח בקיום זולתי. קיום זולתי ניתן להיתפס רק דרך הפירוש החושי/ריגשי/שכלי שלי, ולכן (למעט מצבי קיצון של התקף, קפא או ברח) לעולם איני יודע בוודאות אם זולתי תורם ל- או מסכן את היותי. אם היותי מאפשר הדמיית זולתי במרחב הפרטי, יש אפשרות שיידמה כי יכולת זו טמונה גם בזולתי. על בסיס אמונה זו מתקיים מרחב חקירה המאפשר פיתוח יחסי win-win ביננו, שהסכמיו מצריכים הרחבה לגוף שלישי, הנחשב לאובייקטיבי ביחס לי ולזולתי. כל מה שתואר עד כה הינו המצב הרצוי, אך לצער כולנו חוויית ההתרחקות מגוף ראשון, יכולה להתפרש בהרבה אופנים, אשר אינם מבשילים לכדי פיתוח יחסי win-win. לעניות דעתי, יש באפשרותו של גוף ראשון להפתח לגוף אפס, כבסיס הטבעי להרמוניה מורכבת בין גוף ראשון, שני ושלישי.

אם ניקח את רעיון הסימטריה כמדד, אני מציע לתארו כאי-מורכבות, שמושג הטרנספורמציה אינו חל עליה, ולכן מטבעה אין לדעת עליה דבר, שאינו אי-מורכבות. הווצרותה של מורכבות, עפ"י ההצעה, הינה הלכה למעשה חלות טרנספורמציה כגורם חוקר ונחקר, כאשר היבטה החוקר והיבטה הנחקר, הם המנוע להיווצרות מורכבות (בבחינת שוני בין הקלט והפלט תחת יחסי חוקר נחקר). אם יחסי חוקר נחקר ערים גם למקורם החסין מכל ריבוי, הרי שעירות לאי-מורכבות, הינה הגשר בין יחסי חוקר נחקר, המאפשר הפקת מורכבות הולכת וגדלה ללא איבוד המודעות לאי-מורכבות. תוצאת אי-איבוד המודעות לאי-מורכבות, כבסיס ליחסי חוקר נחקר, מפיקה מורכבות המבטאת הרמוניה הולכת וגדלה ביחס ישר לעליה במורכבות היחסים בין החוקר לנחקר.