למרבה הצער, הפעם העולם לא הגיב באותה התפעלות למבצע חילוץ החטופים בנוסייראת – כמו שהגיב אז, בשנת 76', למבצע אנטבה. אז העולם עמד על רגליו ומחא כפים לישראל.

אבל הפעם, לצד ההערכה לצד המקצועני, הייתה גם ביקורת על חיי האזרחים העזתים שאבדו בפעולה. הסיבה – בעוד שבימי אנטבה ישראל הייתה משויכת ללא עוררין לצד הדמוקרטי והמערבי של העולם. כיום ישראל משויכת לצד הלא דמוקרטי, אפילו הפשיסטי, של העולם.

הפעם, לצד ההערכה למקצוענות הפעולה, הייתה גם ביקורת על אובדן חיי העזתים. הסיבה – בעוד שבימי אנטבה ישראל שויכה ללא עוררין לצד הדמוקרטי והמערבי של העולם, כיום היא משויכת לצד הלא דמוקרטי

אנו יכולים למחות, לכעוס ולאיים — אבל את הדימוי הקטלני הזה אנחנו הבאנו על עצמנו במו ידנו. במו פינו.

אחרי יום ירושלים הכהניסטי, הוציאה לשכת ראש הממשלה, בשמו של ראש הממשלה, הודעה – לפיה ישראל דבקה בסטטוס קוו על הר הבית.

בפועל: ישראל הפרה את הסטטוס קוו, ומה שראינו על הר הבית הייתה ההפרה הישראלית החמורה ביותר מאז שחקה היהדות הפוליטית בהדרגה את הסטטוס קוו, שהיה עוגן היציבות של ירושלים מאז מלחמת ששת הימים ויסוד השלום עם ירדן.

בהזדמנות קרובה ארחיב את הדיבור על ירושלים, אבל אפרט כאן מהו הסטטוס קוו ומה חשיבותו. הסטטוס קוו קובע כי רחבת המסגדים שייכת לאסלאם, וליהודים מותר לעלות כמבקרים. ישראל אחראית על ביטחון המסגדים, ורחבת הכותל שייכת כולה ליהדות.

ההסדר הזה ייצב את ירושלים, שלא השתתפה באינתיפאדות אשר סערו בשטחים. ערביי מזרח העיר הם 40% מכלל התושבים, ואם חלילה ייצאו לאינתיפאדה – הלכה ירושלים, וחלילה ישראל כולה.

בשלב הזה, אנו נמצאים במצב סוריאליסטי שבו דווקא הערבים שומרים על אחדות ירושלים, ודווקא היהודים חותרים תחת אחדותה. אסביר זאת בקרוב.

איך זה קשור ליוזמה להחזרת החטופים? קשור מאוד. כאשר מטים אוזן לסבטקסט של נאום הנשיא ג'ו ביידן, הוא חותר להשגת שתי מטרות המשלימות זו את זו – לעשות את החיבור בין ישראל לסעודיה, ולנתק את החיבור בין בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לבין בנימין נתניהו.

מה שראינו על הר הבית הייתה ההפרה הישראלית החמורה ביותר מאז שחקה היהדות הפוליטית בהדרגה את הסטטוס קוו – עוגן היציבות של ירושלים מאז מלחמת ששת הימים ויסוד השלום עם ירדן

ביידן רוצה שנתניהו יוביל את ישראל להסכם עם סעודיה. דווקא הוא, כי ביידן יודע שעדיף שנתניהו יוביל את המהלך נגד היהדות הפוליטית, מאשר שהוא ינהיג מן האופוזיציה את היהדות הפוליטית כדי להכשיל את המהלך מול סעודיה.

זו הסיבה שביידן מארגן לנתניהו את מסע הפינוקים הגדול בקונגרס. הוא לא יבטל את האירוע, אבל אם "ביבי" (כך ביידן קורא לו. לא ראש ממשלת ישראל) לא יפרק את החיבור עם בן גביר וסמוטריץ' – צפוי לו ביזיון בקונגרס שרק יאיץ את צווי המעצר בהאג (לאן הגענו!).

אירועי יום הכהניסטים בירושלים רק המחישו כי הבחירה שלנו היא בין בן גביר וסמוטריץ' מצד אחד, או סעודיה מצד שני. או התכווצות ישראל לגטו יהודי, גם רוחנית וגם גיאוגרפית, או התרחבות ישראל למזרח התיכון כולו בעמדת מנהיגות לצד סעודיה ומצרים, ירדן והאמירויות, בהובלת הברית האזורית נגד איראן.

זה שבכלל יש דילמה כזאת – זה לבדו ביזיון לאומי מן המדרגה הראשונה. איך בכלל אפשר לשים את הכהניסטים ואת ברית המזרח התיכון זה לצד זה במאזן האסטרטגי של ישראל?

תצוגת הבלהות של יום הכהניסטים בירושלים הרחיקה את סעודיה בוודאות, כי היא כבר הודיעה כמה פעמים שהיא בעד שמירת הסטטוס קוו בירושלים, והודעת הפייק של משרד ראש הממשלה כי נשמר הסטטוס קוו הוא היפוך כל מה שראינו. זו הייתה הפרה רבתי של הסטטוס קוו, בממדים שחלילה יחייבו את סעודיה לחשב את דרכה מחדש, שלא לדבר על ירדן.

זה שבכלל יש דילמה בין בן גביר וסמוטריץ' לסעודיה – זה לבדו ביזיון לאומי מהמדרגה הראשונה. איך בכלל אפשר לשים את הגטו היהודי הכהניסטי ואת הובלת ברית המזה"ת – זה לצד זה במאזן האסטרטגי של ישראל?

איראן עוקבת באהדה אחר הטיפשות הישראלית, ובעצם ישראל עושה את מלאכתה של איראן בפירוק העולם הסוני. אם שוב תהיה חלילה מתקפת טילים איראנית על ישראל, החשש הגדול שהפעם ישראל תהיה לבדה.

ואשר לעסקת החטופים – בבסיס העסקה עומדת שאלת שרידותו וחייו של יחיא סנוואר. חמאס כמובן לא יכול לומר זאת, אבל זה משתמע מתוך הדרישה לסיים את המלחמה.

כל עוד ישראל לא מתחייבת לסיים את המלחמה, אלא שאדרבה, היא דווקא מדגישה חזור והדגש כי תהרוג את סנוואר, מבחינת חמאס זה non starter.

אחרי שאלג'יריה דחתה את הגישושים לארח את סנוואר וחבר מרעיו, אין לו לאן ללכת. גורלו נגזר להישאר בעזה, נתון לרחמי ישראל. נתניהו יודע זאת, והתעקשותו שלא להתחייב לסיים את המלחמה נועדה להכשיל את העסקה. הוא לא רוצה לסיים את המלחמה ולא רוצה עסקה, ונדמה לי שכבר כולם מבינים זאת.

עסקת החטופים היום איננה עסקת שליט חדשה. אז לא הייתה מלחמה פעילה נגד חמאס, והעסקה חיזקה את חמאס. באותם ימים ישראל לא רצתה להפר את השקט, כי העדיפה שלום על מלחמה.

הפעם זה שונה. כל ההסכמים עם חמאס או הסכמי הפיוס הבלתי נגמרים עם הרשות הפלסטינית, לא מחזיקים מים. גם ההסכם עם ישראל לא יכובד, ואין לישראל שום מחויבות להסכם עם חמאס במקרה כזה.

איראן עוקבת באהדה אחר הטיפשות הישראלית, ובעצם ישראל עושה את מלאכתה של איראן בפירוק העולם הסוני. אם שוב תהיה חלילה מתקפת טילים איראנית על ישראל, החשש הגדול שהפעם ישראל תהיה לבדה

לישראל יש רק מחויבות אחת: לשחרר את החטופים. נשחרר אותם, ונראה מה הלאה. שלום עם סעודיה? רווח נוסף.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.