לא מכבר חל יום הולדתו של ריכרד וגנר (יליד ה-22 במאי 1813), אחד מגדולי המלחינים והפרשנים בתולדות המוזיקה הקלאסית, ומי שעד היום השפעתו על התרבות העולמית, במגוון רב של תחומים, עצומה.

שעה שבעולם המערבי, הנאור, צוין יום הולדתו בהוקרה צופנת עונג – בארץ, בחברה המתפלשת בחזיונות דת ולאומנות, המסתגרת והמתנתקת מהעולם, הוא לא יושמע, כי מוטל עליו עד היום חרם.

שעה שבעולם המערבי, הנאור, צוין יום הולדתו בהוקרה צופנת עונג – בארץ, בחברה המתפלשת בחזיונות דת ולאומנות, המסתגרת והמתנתקת מהעולם, הוא לא יושמע, כי מוטל עליו עד היום חרם

יתר על כן, הוא נחשב פה מקולל ממש, ועוד יוטחו בו נאצות המוניות ונבערות-דעת באגרוף קמוץ – כמבטא עלי אדמות של הנאציזם, וכמי שהשמעתו תהווה כפירה נוראה או בגידה. וזאת אף שווגנר נפטר ב-1883 ולא היה העקבי והקיצוני שבדוברי האנטישמיות שהייתה נהוגה באירופה במאה ה-19.

לא זו בלבד שבכול תזמורת מערבית המכבדת את עצמה, לווגנר יש מקום מרכזי ביותר ברפרטואר שלה – הרי שרעיונותיו ניבטים מכול פינה בעולם התרבות של ימינו. למעשה, אין מאזין או צופה שלא נחשף לזו או אחרת מיצירותיו, גם אם בלא ידיעתו.

וגנר מושמע באין ספור פסקולים של תוכניות רדיו וטלוויזיה וסרטי קולנוע שוברי קופות בהוליווד של ימינו, מקרין על אין ספור ספרי גיבורי-על, אגדה ופנטזיות, וספריו על פרשנות מוזיקה, על לודוויג ואן בטהובן ועל עקרונות ניצוח נלמדים באקדמיות למוזיקה.

וגנר נמצא בכל מקום. ואפילו הושמע ביוזמת תיאודור הרצל, שהעריץ אותו, בקונגרס הציוני השני בבזל. החרם על וגנר, אם כן, הוא רק עוד עדות למנגנון הנפשי שהשתרש כאן בכול החזיתות – אצלנו עוצמים עיניים, מסרבים לראות מה שכול העולם רואה, ומסרבים לקבל את המובן מאליו.

וגנר נחשב פה מקולל ממש, ועוד יוטחו בו נאצות המוניות ונבערות-דעת באגרוף קמוץ – כמבטא עלי אדמות של הנאציזם, וכמי שהשמעתו תהווה כפירה נוראה או בגידה. וזאת אף שנפטר ב-1883

התדהמה, עם זאת, בעינה עומדת: מנהלי התזמורות ובית האופרה שלנו, אנשים נאורים ומחוננים, הם הלוא מבינים כי חרם על וגנר אינו אלא מציאות-עוועים, שכן הוא נסוב על מוזיקה ועל תווים – שאין להם משמעות מוגדרת וקבועה והם בעיקרם על-לאומיים, וחוצים גבולות של אומה, לאום ולשון.

הם גם מכירים את האבחנה הנוהגת בין אישיות המלחין לבין המוזיקה שלו. עוד הם מבינים כי בלי עיסוק ביצירתו של וגנר, התזמורות שלהם נותרות לוקות-בחסר מבחינה מוזיקלית וכך גם מיומנות הנגנים שלהן. אלא שאיש מהם, גם היום, לא מנסה לדרוש את עצמאותו, חירותו וחופש הביטוי שלו, ובכול זאת להשמיע את וגנר. רשות השידור גם היא סרה להחלטה של מליאת רשות השידור להטיל חרם על וגנר, המגובה על ידי בג"ץ, וכמוה נוהגים ערוצי הטלוויזיה השונים.

על כולם נופל אותו מורא:

• איומים של ארגונים שונים "שומרי חותם", המזוהים עם גורמים לאומניים ודתיים, כי יפנו לבג"ץ.
• הסרת תמיכות של המועצה לתרבות ואמנות של משרד התרבות שחבריה הם אנשי ליכוד.
• כעס ארגונים של שורדי שואה, שבכעסם זה מניחים לחייהם להיות נתונים לשליטת טאבו ואיסור, ומניחים לבורות לשמש מורה כלפי ההווה שלהם.
• ליבוי יצרים של נבחרי ציבור בימין, עם איומים וחרפות והיחשדות בשנאת-ישראל ובאנטישמיות.

מנהלי התזמורות ובית האופרה שלנו, אנשים נאורים ומחוננים, הם הלוא מבינים כי חרם על וגנר נסוב על מוזיקה ותווים – שאין להם משמעות מוגדרת וקבועה והם על-לאומיים וחוצים גבולות של אומה, לאום ולשון

השבוע נשמע נציג ציבור במוסד תרבות מתבטא ברוגז, כשהוא בז עמוקות לקשר בין תמיכה תקציבית לבין תרבות, קיומה וערכיה הדמוקרטיים: "לנגן את וגנר?! איך נוכל לנהל את המאבק מול האנטישמיות בעולם אם פה ינוגנו יצירות של אנטישמי?".

וגנר היה אמן גדול ורב-פנים: מלחין, מנצח, דרמטורג, משורר, פולמוסן, אנרכיסט, פמיניסט, צמחוני, פעיל זכויות בעלי החיים וידוע כאנטישמי. אלא שלחרם עליו בישראל, בניגוד למקובל לחשוב, אין כול קשר לאנטישמיות שלו. התזמורת הפילהרמונית שלנו (שנוסדה ב-1936) בראשית דרכה, נהגה לנגן אותו בשמחה.

בנובמבר 38', אחרי ליל הבדולח, התזמורת החליטה שבגלל האסוציאציה – השימוש שעשו הנאצים במוזיקה של וגנר – היא תסרב לשוב ולנגן אותו.

כול מה שהתרחש מאז היה תגובה מניפולטיבית של אנשים מחוץ לתזמורת, בעיקר פוליטיקאים, שעשו שימוש לרעה בכוח פוליטי וברעיונות שאין להם שום קשר למוזיקה של וגנר.

במעין עבודת אלילים הם הפכוהו ל"מותג שואה": למהות של מי שמגלם באישיותו את השואה עצמה. שלטון הליכוד, שבוחל בחופש הביטוי, עוד העמיק מטעמים לאומניים את ההתנגדות למלחין, כאילו היה וגנר תועבה כול כך עצומה וכשריד אחרון לחרם על גרמניה – כדי להכשיר את פוזיציית הקורבן הנצחי של המדינה.

וגנר הותיר אחריו 13 אופרות עם עולם נשגב ונפלא של גיבורים צבעוניים, אלים ואלות, שגם דן במשמעות המצב האנושי, וספרים נדירים שהפכו למסורת. מאמרו האנטישמי המחפיר "היהודים במוזיקה" הוא אמנם כתב שטנה חריף נגד היהודים אלא שהוא נבע מיחסיו האישיים מלאי הסתירות, הקודחים והאמביוולנטיים עם המלחינים פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר.

העמקה בכתבי הפרוזה ובאופרות שלו מעלה, לדברי מוזיקולוגים חדשניים ("אופרה אנטישמית? בחינה מחודשת של אמנותו של ריכרד וגנר" מאת עירד עתיר, הוצאת "רסלינג"), כי הוא נתפס באופן שגוי כאנטישמי. וכי רעיונות של פיוס, איחוד והיטמעות של גרמנים שמרנים, כמו גם יהודים "ישנים", באחדות אחת משותפת, חדשה ונשגבה – הם חזונו האמיתי.

העמקה בכתביו ובאופרות שלו מעלה, לדברי מוזיקולוגים חדשניים, כי הוא נתפס באופן שגוי כאנטישמי. רעיונות פיוס, איחוד והיטמעות גרמנים שמרנים ויהודים "ישנים" באחדות משותפת – הם חזונו האמיתי

ברור, שעצם מחיקתו של מלחין גדול כמו וגנר לבסוף לא תועיל: במחוזותינו, בכל פעם שמישהו רוצה לאטום את המציאות הסבוכה, סופה שהיא מתפרצת בלי מעצור החוצה.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.