כאילו, כל פעם שנגנו וגנר/ ר. שטראוס בארץ, הגיעו ניצולי שואה להפגין (וקשה להם להגיע ממקום למקום). אם זה מפריע להם כל כך, התזמורת הפילהרמונית יכולה לחכות כמה שנים בשביל לנגן וגנר. הוא לא יברח לשום מקום, הוא מת.

מי שיהודי באמת לא צריך את וגנר ואת כל הכתבה המתנשאת לפיה רק הנאורים והנאורים,מספיק כבר עם השיוך של מוסיקה קלאסית לנאורות ,טיפשות יהירות והתנשאות הם אותם תכונות שהיו למפלגה הנאצית,אין מה ללמוד מהם,אפשר גם רצוי ללמוד מהטעויות שלהם, ומי שאוהב מוסיקה כזאת או אחרת שיבושם לו רק אל תשליכו את סוג המוסיקה הזאת לסוג של נאורות.

איזו רשימה יפהפיה, כמו שרק לאה יודעת.
עוד לא התגברנו על איבה כלפי יוצר שיצירתו נפלאה?
ואם לא היו מתרגמים לעברית את "מסע אל קץ הלילה" (אילנה המרמן) מאת סלין האנטישמי הארסי, איך היינו יודעים מהי אנטישמיות מהזן הזה? ומצד שני בזכות הספר הזה למדנו לא מעט על שלום.
זה היה נורא לו כרכו ביחד את האנטישמים מצ'כוב, דוסטויבסקי, רומן רולן, אמיל זולה המוקדם (שצונזר כהוגן בתרגום העברי) , וכל הטובים שעוד לא מנינו.
אבל

חבל שמלחין שתרם כל כך הרבה למוזיקה תמך באנטישמיות. ובאמת, כמו שכתבו באחת מההערות, תמוה שיצירות של סופרים אנטישמים אחרים נכנסו למערכת החינוך ודווקא יצירות מוסיקליות ללא תוכן מילולי לא נכנסו. מאמר מצויין.

ככל הידוע לי הטענה כלפי וגנר היתה כי השמיעו הרבה מיצירותיו במחנות ולכן עלול להעלות טראומות עבר באוזן ובלב הניצולים.
זו אכן גישה פטרנליסטית שהרי בחרם נוטלים את זכות הבחירה מהשומע שזכותו לבחור את אשר מעוניין לשמוע.
באותה מידה אין להחרים הקרנת סרט משום שאחד השחקנים שבו הוא אנטישמי וכך לגבי כל יצירת אמנות אחרת.
אומנות לטעמי צריכה להימדד על פי היצירה ולא על פי היוצר, כשלכל אדם זכות הבחירה החופשית, את מה ירצה לראות או לשמוע.

בהחלט נושא טעון ושנוי במחלוקת. ריכרד וגנר בהחלט מגדולי המלחינים הרומנטיים. לעניות דעתי, בעל מקום מרכזי בפנתאון התרבות המערבית. יחד עם זאת שלילת נגינת יצירותיו ע"י תזמורות ציבוריות או בשידור ציבורי בישראל היא בעלת ערך סימלי. בדיוק כפי שהייתה שלילת השמעת יצירותיו של (סוג של תלמידו) ריכרד שטראוס עד 1990. הגם שהתרבות והשיח בישראל הופך להיות יותר לאומני ומסוגר, אין מקום לדעתי להטיל על השוללים את וגנר ויצירתו צל של אנשים חשוכים. יצירתו של וגנר עדיין מזוהה אצל חלק גדול מהציבור עם האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי. לכן החפץ ביצירתו יכול כמובן לצרוך אותה, לפי שעה, בדרכים שונות באופן עצמאי, בד בבד עם העלאת הנושא לדיון ציבור שוב. אני מעריך שעם הזמן גם 'שומרי החומות' המתנגדים ימצאו נושאים אחרים – בדיוק כמו במקרה ריכרד שטראוס