הדיון לגבי ההכרה במדינה פלסטינית איננו רק דיון אקדמי, אלא עוסק בדיני נפשות. אני חולק נחרצות על הקביעה לפיה אלה מביננו התומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית לצדה של ישראל (ולא במקומה) לוקים בכשל מוסרי, וכי הדבר מהווה "כניעה לטרור".

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

על סמך תחום התמחותי כחוקר שלום, וכיהודי ציוני שעלה ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – אני סבור שהכרה במדינה פלסטינית היא לא "כניעה לטרור" אלא להיפך, תשרת את האינטרסים של ישראל, פרגמטית ומוסרית

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

1. החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית.
2. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

התגובה החריפה של אבו מאזן ב-3 ביוני נגד ח'אמנאי ונגד חמאס ובעד פתרון שתי מדינות, כמעט לא הוזכרה או צוטטה בתקשורת בארץ. זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה חמאס והרשות הפלסטינית זהים

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

במחדל אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידי חמאס, כפי ששיתפה עמו פעולה שנים כדי לא לנהל מו"מ עם מתוני הרשות הפלסטינית, הרוצים מדינה עצמאית לצד ישראל ולא במקומה

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1

מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2

הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3

דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4

עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5

מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6

להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה זו המדיניות הרשמית של ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. כך פעלה רוסיה מול צ'צניה וממשלים צבאיים דיכאו קבוצות טרור. דמוקרטיות מתקשות בכך לאורך זמן

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.
2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

מה האלטרנטיבה? "מיטוט חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא? לא עדיף להפעיל שכל ישר ולעשות את ההיפך ממה שאויבנו רוצים?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").