בימים שאחרי השבעה באוקטובר עלו בישראל קולות רבים אשר השתמשו בהמשגה ובסמלים של השואה כדי לתאר את אירועי הטבח הנוראי של השבעה באוקטובר. דוגמה בולטת לכך היא הופעתו של גלעד ארדן, שגריר ישראל באו"ם עם תלאי צהוב במליאת האו"ם.

עברה רק שנה מאז אותם אירועים ונדמה שיש מי שמבקש לעצב נרטיב אחר לטבח הנורא ולמלחמה שבאה בעקבותיו. כך, לדוגמה, בנימין נתניהו חתם לאחרונה בספר המבקרים של הכנסת "לזכרם של יקירינו וגיבורינו שנפלו ביום שחור ובמלחמת התקומה שבאה בעקבותיו".

נדמה שיש המבקשים לעצב נרטיב אחר לטבח הנורא ולמלחמה. נתניהו, למשל, חתם בספר המבקרים של הכנסת: "לזכרם של יקירינו וגיבורינו שנפלו ביום שחור ובמלחמת התקומה שבאה בעקבותיו"

המושג טבח, המשגת השואה, ואפילו החטופים – נעדרים לגמרי מהטקסט אותו כתב נתניהו בספר המבקרים. במקום זה הצטרף המושג תקומה, המיתוג החדש שמבקשת הממשלה לייצר למלחמה. המעבר הזה מנרטיב השואה לנרטיב התקומה אינו חדש, יש לנו כבר היסטוריה אתו.

בשנים הראשונות שלאחר השואה וביתר שאת לאחר הקמת המדינה, ביקשו מנהיגיה לעצב סיפור של הישראלי החדש: הגיבור החייל, חורש בשלח ויפה התואר.

בתוך כך סיפור השואה לא תמיד, וזה בלשון המעטה, עמד בקריטריונים האלה. האודים המוצלים, אלה ששרדו את תופת השואה, קיבלו כתף קרה מן החברה הישראלית: זאת שרצה למתג את עצמה בדמות היהודי החדש – ולשכוח את מאורעות העבר העצובים והכאובים, את מראת ההשפלה והשבר.

בסרט "המכה השמונים ואחת" מתאר ניצול השואה מיכאל גולדמן גלעד שהולקה ב-80 מכות שוט בידי הנאצים, את סיפורו. המכה השמונים ואחת מבחינתו הייתה היחס שקיבל דווקא מבני עמו, כאשר ביקש לספר את שעבר בשואה.

גם כאשר פנתה מדינת ישראל להנציח את זכר השואה, וזה לקח לה כמה שנים, עשתה את זה באופן אמביוולנטי. יום הזיכרון שנקבע נקרא יום השואה והגבורה, והנרטיב שהתקבע סביבו הוא משואה לתקומה.

לשון אחר, המילים גבורה ותקומה תפקידן "להחליש" את נרטיב הפגיעה ההשמדה וההשפלה על ידי הרחבת הנרטיב גם לשיח הגבורה והתקומה. כלומר הניסיון הזה לגמד את ההשפלה והחולשה, ולהגדיל את הגבורה והתקומה, היה בעבר, ושב וחוזר עכשיו.

המושג טבח, המשגת השואה, ואפילו החטופים – נעדרים לגמרי מהטקסט אותו כתב נתניהו בספר המבקרים. במקום זה הצטרף המושג תקומה, המיתוג החדש שמבקשת הממשלה לייצר למלחמה

הבחירה המודעת של נתניהו לא לפגוש את חברי קיבוץ ניר עוז, גם כאשר אלה האחרונים הזמינו אותו, הוא דוגמה לכך – הוא חלק מעיצוב הנרטיב מבחינתו: הוא מעדיף להצטלם עם חיילים גיבורים, מאשר עם תושבי ניר עוז ניצולי הטבח. הוא מעדיף לכתוב על נופלים וגיבורים מאשר לכתוב על חטופים.

בשנת 2011 נבחר מיכאל גולדמן גלעד, אותו ניצול שואה אשר אמר כי יחס החברה הישראלית לסיפורי הזוועה שלו הייתה עבורו כמכה ה-81, להשיא משואה ביום העצמאות.

כלומר, על אף ניסיונות המדינה בראשית דרכה לעצב את הנרטיב ולהחביא את סיפורם של הניצולים מאחור, בסופו של יום הנרטיב השתנה וסיפורם של הניצולים, לרבות כאבם השפלתם וחולשתם, הפך לנרטיב מרכזי בזיכרון השואה.

מבלי להמעיט בדבר מגבורת הלוחמים בשנה האחרונה, אירועי השבעה באוקטובר, לרבות אירועי הרצח, ההשפלה, האונס והחטיפה – יחרטו לעד בליבם ובראשם של כל אזרחי ישראל. כמו במקרה של מיכאל גולדמן, ההיסטוריה חזקה דיה כדי לעשות תיקון בנרטיב שיש מי שמנסה לעצב לצרכיו . לא ירחק היום וחברי ניר עוז ישיאו משואה לזכר יום החורבן שעברו ולתפארת מדינת ישראל.

ד"ר אבי שניידר הוא סוציולוג העוסק במחקר של המרחב הכפרי ומשמש כדיקן הסטודנטים של המכללה למנהל. מומחה בהתיישבות הכפרית בישראל ומחבר הספר "במקום מושבו —סולידריות במושב העובדים המתחדש" שיצא לאחרונה בהוצאת יד טבנקין.