האם בעידן המודרני מלחמה יכולה להביא להכרעה? מלחמת העולם השנייה נגמרה בכניעה מוחלטת של גרמניה ויפן לבעלות הברית ובהכתבת תנאי הכניעה והסדר מדיני ע"י בעלות הברית. מאז התרחשו לא מעט מלחמות בעולם, אבל המקרים בהם מלחמות הסתיימו בהכרעה ברורה ומוחלטת נדירים (המלחמה בעיראק ב-2003 היא אולי היוצא מהכלל).

ישנן מספר סיבות בגללן במאה ה-21 קשה יותר להשיג הכרעה במלחמה. הגורם הראשון הוא המצאת הנשק הגרעיני. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בהטלת שתי פצצות אטום על יפן, מה שהווה את תחילתו של עידן חדש.

המקרים בהם מלחמות הסתיימו בהכרעה ברורה ומוחלטת נדירים. ישנן מספר סיבות לכך שבמאה ה-21 קשה יותר להשיג הכרעה במלחמה. הגורם הראשון הוא המצאת הנשק הגרעיני

העידן הגרעיני התאפיין בחשש שכל מלחמה, גם קונוונציונלית, ואפילו בין מדינות לא גרעיניות (בגלל הגררות של בעלות ברית גרעיניות), עלולה להסלים למלחמה גרעינית. ומלחמה גרעינית פרושה הרס הדדי מובטח (Mutual Assured Distraction), שני הצדדים מושמדים, אין מנצח.

בעצם הנשק העוצמתי ביותר בהיסטוריה הוביל לריסון עוצמת המלחמה. ניסיון להכריע את היריב באופן מוחלט עלול לדחוף אותו לעשות מעשה נואש כמו להשתמש בנשק גרעיני ואז שני הצדדים יפסידו.

בתחילת העידן הגרעיני היו מומחים שהאמינו, כי הפצתו של הנשק הגרעיני דווקא תוביל לשלום ויציבות, כי מדינות יפחדו ממלחמה גרעינית. באופן פרדוקסלי נשק גרעיני לא מרתיע מדינות מלהילחם, אבל הוא כן שינה את פני המלחמה כאשר מדינות עברו לנהל קונפליקטים בעצימות נמוכה או דרך שלוחים (proxies) כדי להימנע מהסלמה מסוכנת.

השימוש בלוחמה בעצימות נמוכה ובעיקר בטרור ולוחמה א-סימטרית, הוא הסיבה השנייה שמדינות מתקשות להשיג כיום הכרעה במלחמות. החל מאמצע המאה ה-20, השימוש בטרור הפך למאוד נפוץ בסכסוכים בין מדינות או בין מדינות ושחקנים לא מדינתיים.

טרור ידוע ככלי אפקטיבי של הצד החלש לפגוע ולגרום נזק לצד החזק יותר, בעוד שהצד החזק מוגבל מאוד ביכולתו להגיב ולהביס את האויב. סכסוכים בעצימות נמוכה נוטים להתמשך לאורך זמן רב ולהתאפיין בחילופי מהלומות, שגורמים נזק ואבדות אבל לא מייצרים הכרעה של אף צד.

בעצם הנשק העוצמתי ביותר בהיסטוריה הוביל לריסון עוצמת המלחמה. ניסיון להכריע את היריב באופן מוחלט עלול לדחוף אותו לעשות מעשה נואש כמו להשתמש בנשק גרעיני ואז שני הצדדים יפסידו

הסיבה השלישית מקורה בשינויים בסדר הבינלאומי, שהתרחשו לאחר מלחמת העולם השנייה. בין היתר הקמתם של ארגונים בינלאומיים כמו האו"ם ועקרון ההגדרה העצמית.

זוועות שתי מלחמות העולם באירופה הובילו לשינוי של נורמות ביחסים הבינלאומיים ומעבר לפתרון סכסוכים בדרכי שלום. הלגיטימציה למלחמות כוללות, לכיבוש ולהכרעה מוחלטת של היריב נחלשה משמעותית. בנוסף, עקרון ההגדרה העצמית הביא למאבק של לאומים שונים לעצמאות, מאבק שבדרך כלל מתבטא בשימוש בטרור נגד מדינות שנתפסות כמדכאות או כמונעות את זכותם לעצמאות של אותם לאומים. בעוד הלגיטימציה של אותם לאומים להילחם גם עם על ידי שימוש בטרור עלתה, הלגיטימציה של מדינות מערביות להילחם (בעיקר מול מדינות עולם שלישי או לאומים המבקשים עצמאות) ירדה.

המשמעות של כל אלו היא, כי בעידן הנוכחי מלחמות לא מסתיימות בהכרעה וכניעה שלאחריה מגיעים להסכם מדיני אותו כופה המנצח על המפסיד, אלא שהסכמים מדיניים מכריעים את המלחמה ומביאים לסיומה בהסדר שלרוב לא כולל מנצח ומפסיד מובהק.

ניתן לראות זאת בשתי הזירות הפעילות כיום, המלחמה בין רוסיה ואוקראינה והמלחמה שישראל ניהלה ועדיין מנהלת במספר חזיתות. במקרה של רוסיה ואוקראינה, המלחמה נמשכת כבר יותר משנתיים ללא התקדמות משמעותית לקראת הכרעה של אף צד.

המלחמה בין רוסיה ואוקראינה היא לכאורה מלחמה סימטרית (בין שתי מדינות) אבל לא ניתן להתעלם מהבדלי העוצמה (על שלל הגדרותיה) בין שתי המדינות, המאפיינים יותר לוחמה א-סימטרית. לאור העליונות הרוסית, אפשר היה לשער שהיא תוכל להשיג את יעדיה יחסית בקלות ובמהירות, אבל בפועל אפילו מעצמה כמו רוסיה מוגבלת ביכולת לפעול להכרעה במלחמה.

התקיפות של רוסיה נגד אוקראינה קשות, אך בשום אופן לא מתקרבות למיצוי כוחה. רוסיה אומנם מאיימת באפשרות של שימוש בנשק גרעיני אבל יודעת מה ההשלכות לכך. היא הולכת על חבל דק במטרה לשמור על תגובת המערב ברמת הגינוי, סיוע עקיף וסנקציות, ובעיקר מנסה להכין את השטח להסדר מדיני מעמדת עליונות ככול הניתן.

אוקראינה מצדה הצליחה לייצר פגיעה ברוסיה מעבר למצופה ולמנוע מרוסיה להשיג את יעדה, אך אינה יכולה להשיג הכרעה מולה. עד עכשיו המלחמה התאפיינה בחילופי מהלומות, כיבוש שטחים וכיבושם מחדש, ובעצם בסוג של מבוי סתום בו אף צד לא זוכה ליתרון משמעותי.

בעידן הנוכחי מלחמות לא מסתיימות בהכרעה וכניעה שלאחריה הגעה להסכם מדיני שהמנצח כופה על המפסיד, אלא שהסכמים מדיניים מכריעים את המלחמה בהסדר, שלרוב לא כולל מנצח ומפסיד מובהק

המלחמה בישראל אפילו יותר מורכבת, כי היא מתקיימת במספר זירות ומול שחקנים מדינתיים ולא מדינתיים. אך ניתן לזהות מאפיינים דומים למקרה של רוסיה ואוקראינה. למרות העליונות הברורה של ישראל על שני ארגוני הטרור (שלושה אם מחשיבים גם את החות'ים ולא הזכרנו אפילו את המליציות בעיראק) בהם היא נלחמת כבר יותר משנה, היא מוגבלת ביכולת להפעיל את מלוא עוצמתה ומתקשה להשיג הכרעה.

גם ישראל הולכת על חבל דק, וזאת בניסיון למנוע אסון הומניטרי ולייצר הבחנה בין לוחמים ואזרחים (דבר קשה במיוחד בלוחמה מול ארגוני טרור) על מנת שלא לאבד לגמרי את לגיטימציה הבינלאומית ואת התמיכה של בעלות הברית.

במקביל קיימת גם חזית מול איראן. במשך תקופה ארוכה איראן עשתה שימוש בשלוחים שלה כדי להימנע ממלחמה ישירה מול ישראל. .מדיניות זו כשלה ונראה כי הביאה לתוצאה ההפוכה – תקיפות ישירות.

למרות זאת, מה שניתן להסיק בבירור מחילופי המהלומות בין ישראל ואיראן זה, כי שני הצדדים נחושים להימנע מהסלמה למלחמה כוללת, שעשויה לגרור גם את מעורבות ארה"ב ואולי אף את רוסיה. בסופו של דבר הסכם ההסדרה מול לבנון (בלחץ ארה"ב והקהילה הבינלאומית) הביא לסיום הלחימה ולא הכרעה או כניעה של חזבאללה, שאומנם ספג פגיעות קשות, אך אלו לא הביאו להשמדתו או ימנעו ממנו להשתקם בעתיד.

לחוסר היכולת להגיע להכרעה באמצעות מלחמה יש כמובן השלכות חשובות. בראש ובראשונה התפיסה כי ניתן להגיע לאיזשהו "ניצחון מוחלט" באמצעות לחימה בלבד, שגויה ולא ריאלית בעידן הנוכחי. תחת מגבלות הכוח שצוינו פה לא ניתן להגיע לאותה כניעה מיוחלת של האויב, בעיקר כאשר במקרים רבים האויב הוא שחקן לא מדינתי שלא מחויב לכללי המלחמה הבינלאומיים.

דבר שני, יש צורך להכיר בכך שאופי המלחמה השתנה, אם בעבר צבאות נלחמו בשדה הקרב והייתה אבחנה ברורה בין עורף וחזית, היום מלחמות מורכבות בעיקר מהחלפת מהלומות נגד יעדים אסטרטגים, במטרה לשפר עמדות לקראת הסכם מדיני. זאת ללא אבחנה בין עורף וחזית, במעין סוג של מלחמת התשה שדורשת אורך נשימה משמעותי.

המצב יכול להיות מאוד מתסכל לציבור, המצפה שמלחמה תוביל בסופו של דבר לחיסול האיום וליציבות וביטחון, ומביך למנהיגים שלא מצליחים לספק הכרעה. לכן הכרה באופי המלחמה המודרנית ובמגבלות הכוח חשובה לפיתוח ציפיות ואסטרטגיות ריאליות.

לחוסר היכולת להגיע להכרעה באמצעות מלחמה יש כמובן השלכות חשובות. בראש ובראשונה התפיסה כי ניתן להגיע לאיזשהו "ניצחון מוחלט" באמצעות לחימה בלבד, שגויה ולא ריאלית בעידן הנוכחי

נקודה אחרונה היא ההבנה שמלחמות בעידן המודרני מסתיימות בהסכם מדיני ולא בהכרעה. המלחמה יכולה להביא להישגים טקטיים אבל כיום רק הסדר מדיני יכול להביא להישגים אסטרטגיים ולסיום הלחימה. הגנרל קרל פון קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה, אמר שהמלחמה משרתת את הדיפלומטיה ולא להיפך. אך אם בעבר הכרעה במלחמה יכולה הייתה לקדם את הדיפלומטיה – כיום הדיפלומטיה מכריעה את המלחמה. לכן הלחימה צריכה להתנהל תמיד באופן שישרת ויקרב הסכם מדיני שמקדם את האינטרס הלאומי ביטחוני.

מומחית לביטחון ומדיניות גרעין. בעלת דוקטורט ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת חיפה. פוסט-דוקטורט בתוכנית סטנטון לביטחון גרעיני בתוכנית ללימודי ביטחון ב-MIT SSP, עמיתת מחקר במרכז ללימודי ביטחון לאומי (NSSC) באוניברסיטת חיפה. יועצת ואנליסטית פוליטית.