בשבוע שעבר אושרה בוועדת הכספים העברת חירום של 40 מיליון שקל למערכת הבריאות. כל מי שראה בשנים האחרונות מבפנים חדר מיון או מחלקה פנימית בבית חולים ישראלי הרים גבה: הרי ברור ש-40 מיליון לא מתחילים אפילו לגרד את הקצה של צורכי המערכת. מול קולות המצוקה שהשמיעו רופאים ומטופלים, ניתנה התשובה המתסכלת: אין ממשלה, יש גירעון עמוק, אין כסף. תתמודדו.

אלא שממש באותו זמן, התברר שכשרוצים יש המון כסף. אפילו בממשלת מעבר. תקציב של 220 מיליון שקל אושר לטובת הקמת מיזם גרנדיוזי – רכבל לכותל.

חבר ירושלמי, שנדחס מדי בוקר כמו סרדין לאוטובוס שלוקח אותו לעבודה במסלול מפותל ומתיש, כמעט בכה באוזניי. כמה אוטובוסים אפשר היה לקנות בכסף הזה, כמה קווים אפשר היה להשיק, כמה נת"צים אפשר היה לסמן.

בירושלים של מעלה אולי ירחפו תיירים אל הכותל ואל מתחמי המורשת האימתניים של עמותת אלע"ד, אבל בירושלים של מטה תושבי העיר ימשיכו להזדחל בתחבורה של עולם שלישי.

כמו כל מחלוקת בישראל, גם הוויכוח על הרכבל הפך במהירות לעימות בין ימין לשמאל (שכולל, ירחם השם, גם ערבים). ואכן, הנפגעים הראשונים והמידיים מהפרויקט שרוקמים שר התיירות, יריב לוין ושות' הם תושבי סילוואן.

כשמשוטטים רגלית ברחובות הכפר/שכונה, התכניות שעתידות להתממש כאן נראות מופרכות במיוחד: עמודי בטון עצומים יינעצו בין הבתים וקרונות ישייטו מטרים ספורים מעל ראשי התושבים. הם יהיו הסובלים הראשונים – אבל הנהנים האחרונים: לרובם הצעצוע הלאומי החדש לא יביא שום תועלת.

הקמת הרכבל אינה פרויקט תחבורתי, אלא פרויקט תיירותי בניחוח פוליטי עמוק. המרוויחה העיקרית ממנו תהיה עמותת הימין אלע"ד, שפועלת בנחישות ובאגרסיביות לביסוס הנוכחות היהודית בסילוואן

אם לקחת בחשבון שזרועותיה השונות של מדינת ישראל קודחות בלי הפסקה מנהרות קדושות מתחת ליסודות הבתים בסילוואן, ושברחובות צצים עוד ועוד מתחמים מבוצרים של יהודים שחשים תשוקה עזה לגור דווקא כאן – ברור למה רבים מהפלסטינים תושבי ירושלים רואים ברכבל עוד דרך להקיף אותם בסממני הריבונות הישראלית: באוויר, ביבשה ומתחת לאדמה. מזל שאין ים בירושלים.

מסלול עוקף מוסדות תכנון

הקרב על העיר לא החל אתמול וגם לא יסתיים מחר, אבל סיפור הרכבל מלמד מה קורה כשמוטיבציות פוליטיות מכתיבות את ההחלטות ומעצבות את פני השטח.

קואליציה רחבת היקף של גורמים ומומחים – התאחדות האדריכלים, ארגון מורי הדרך, ארכאולוגים, ארגוני סביבה ותחבורה, היסטוריונים, המועצה לשימור אתרים – התייצבה מול הרעיון למלא את שמי האגן הקדוש בנוף של עמודים וכבלים, או כמו שמישהו ניסח – "להפוך את חומות העיר העתיקה לדיסנילנד".

במקום לנהל דיון ציבורי פתוח ומעמיק, הממשלה חילצה את תכנית הרכבל ממוסדות התכנון הרגילים וסידרה לו מסלול עוקף – או, אם תרצו, פסקת התגברות – בוועדת התשתיות הלאומיות.

הרכבל מוצג כפתרון לקשיי הגישה לאגן העיר העתיקה; כלומר, לכאורה זהו פרויקט לחילוץ העיר מהפקק והצפיפות. אם כך, איך זה שמשרד התחבורה לא מעורב בו, לא מתקצב אותו אפילו בשקל, וגם לא עתיד לסבסד את מחיר הנסיעה?

מה שמעורר תהייה נוספת: רכבל הוא כלי תחבורה יקר מאוד. אם ייגבה מחיר ראלי תמורת הכרטיס, רק תיירים מבוססים יוכלו לנסוע בו, ואז לא יהיה שום כיסוי להצגה שלו ככלי להסעת המונים. ואם הממשלה תסבסד אותו – מאיזה כיס הכסף ייצא ומה תהיה ההוצאה השנתית?

או במילים אחרות – זה לא פרויקט תחבורתי, אלא פרויקט תיירותי בניחוח פוליטי עמוק, או שמא פרויקט פוליטי מובהק שעטוף בארומה תיירותית.

המרוויחה העיקרית תהיה עמותת הימין אלע"ד, שפועלת בנחישות ובאגרסיביות לביסוס הנוכחות היהודית בסילוואן. הרכבל יזרים אספקת תיירים סדירה לעיר דוד שאלע"ד מפעילה ולמתחם "קדם" שהיא מתכננת ובונה מול החומות.

ניר ברקת (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

ניר ברקת, ראש העירייה הקודם, אמר בכנות למבקר האדריכלות של הניו יורק טיימס שהרכבל הוא פרויקט ציוני שנועד להביא את המבקרים לעיר דוד, שהיא ההוכחה האולטימטיבית לחזקתנו על הארץ.

את הוויכוח על מה מוכיחות ומה לא מוכיחות העתיקות בעיר דוד נשאיר לארכאולוגים; כל השאר צריכים לשאול עצמם מה צופן העתיד, וכרגע נראה שכמו כל סוגיה פוליטית כאן, גם העתיד של הרכבל יוכרע בבית המשפט: עמותת "עמק שווה" מתכוונת לעתור לבג"ץ בטענה שממשלת מעבר לא מוסמכת לקבל החלטה עם השלכות מרחיקות לכת ובסדרי גודל תקציביים כאלה.

השופטים יצטרכו להכריע אם לאפשר לרכבל לצאת מהתחנה או שמא להשאיר את ההחלטה לממשלה הבאה, בהנחה שמתישהו תהיה כאן ממשלה.