כשבועיים לאחר הכרזת המדינה הוקם צה"ל ע"י דוד בן גוריון, שחתם על פקודת "צבא הגנה לישראל" ו"פקודת יום להקמת צה"ל". אמנם בן גוריון אמר וכתב "צבא הגנה", אבל חשב "התקפה" – פועל יוצא לא-סימטריה התהומית בין ישראל לאויביה.

בן גוריון הבין כי לא ניתן להביס אויב במגננה, כפי שלא ניתן לנצח בכדורגל ע"י אימוץ שיטת "הבונקר", ללא התפרצויות והתקפות נגד מהירות. לישראל אין שטח וכוח אדם יתיר למשחקי הגנה צבאיים.

בן גוריון הבין כי לא ניתן להביס אויב במגננה, כפי שלא ניתן לנצח בכדורגל ע"י אימוץ שיטת "הבונקר", ללא התפרצויות והתקפות נגד מהירות. לישראל אין שטח וכוח אדם יתיר למשחקי הגנה צבאיים

את הדוקטרינה הצבאית של בן גוריון ניתן לתמצת בשלושה יסודות, רובם התקפיים: הרתעה, התרעה והכרעה של האויב בשדה הקרב בשטחו. את "ההגנה" השאיר לביטחון השוטף על הגבולות (בט"ש).

תפישת הביטחון הנ"ל יושמה כבר במלחמת העצמאות: באותם מקומות שבהן היו לנו יתרונות בכוח אדם ובנשק (בעיקר במרכז ובצפון) – הדוקטרינה הייתה התקפית. במקומות שבהם בלית ברירה היינו צריכים להגן על היישובים ועל דרכי הגישה – צה"ל עשה כן וניסה לעבור במהירות מהגנה להתקפה, בדרך כלל בהצלחה (פרט לקרבות בלטרון ובעיר העתיקה בירושלים).

הגישה ההתקפית מומשה כמובן במלחמת סיני (1956) יחד עם צרפת ואנגליה כבנות ברית, והגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים (1967). דווקא מלחמת ההתשה (1967-70), שלא זכתה מסיבות ברורות להילה ולמחקר היסטורי-צבאי, בין ששת הימים למלחמת יום כיפור (1973) – מלחמה סטטית הגנתית בעיקרה, עם פשיטות קומנדו התקפיות פה ושם והפצצות עומק של חיל האוויר – ניבאה היטב את העלול לקרות לנו ביבשה – במלחמת יום כיפור שלוש שנים מאוחר יותר.

מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה האמיתית הראשונה שבה נבחן כוחו של צה"ל בהגנה. אמנם בסופו של דבר הצלחנו לבלום את הצבא המצרי והסורי במחיר של חיילים ופצועים רבים ואובדן נשק וכלי מלחמה רבים, וההתקפה הנגדית עזרה לנו לייצב ואפילו לכבוש שטחי אויב – אבל אסור לשכוח כי במהלך המלחמה הצבא הסורי היה במרחק יריקה מהכנרת והישובים סביבה, והצבא המצרי סיים את המלחמה כ-10 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ (ואנחנו 101 ק"מ מקהיר).

רצוי גם לא לשכוח את איבוד העשתונות של משה דיין, אשר הרהר בקול רם על שימוש בנשק יום הדין. יצחק רבין כראש הממשלה ומוטה גור כרמטכ"ל הבינו היטב את הלקח והחלו להגדיל במהירות את הסד"כ הצה"לי, הן בנשק והן בכוח אדם, שהגיע לשיאו בדמות 12 אוגדות, 3.600 טנקים, 8,000 נגמ"שים וזחל"מים וקליטת מטוסי 15-F ו-16-F – כמעט הכפלת הכוח.

מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה האמיתית הראשונה שבה נבחן צה"ל בהגנה. אמנם הצלחנו לבלום בסוף את האויב במחיר כבד, אך במהלך המלחמה הצבא הסורי היה במרחק יריקה מיישובי הכנרת

נושא "ההגנה" חלחל לאיטו לראשיהם של קברניטי המדינה ומומחי הביטחון, ואכן ועדת מרידור (2006) הוסיפה לדוקטרינת הביטחון של צה"ל את היסוד הרביעי – "התגוננות".

כך עשה גם גדי איזנקוט במסמך האסטרטגי שלו (2015), ששילב בין גישת ההכרעה לגישת המניעה, אם כי אצל שניהם הכוונה ב"התגוננות" היא מניעת ובלימת ירי טילים ורקטות על ישראל ולא הגנה במובנה הקלאסי – בלימה ע"י צבא היבשה.

שלא לדבר על תמרון יבשתי אמיתי, שאף אחד לא מעלה על שפתותיו – להיפך, לפני איזנקוט ואחריו הרמטכ"לים, באישור הדרג המדיני ובדחיפה של כלכלני האוצר, קיצצו בפראות בכוחות היבשה, עד כדי מחציתם. זאת כאשר מלחמת המב"מ (המערכה בין המערכות) נופחת רוח במפרשי מקבלי ההחלטות ומשאירה את חילות היבשה על החוף היבש.

במקביל, קציני חיל האוויר: אנשים משכילים, מקצוענים ומוכשרים מאוד, השתלטו על תפקידי אלופים נוספים במטכ"ל כמו אגף התכנון והאסטרטגיה, אגף כ"א וכדומה, וכמובן השיגו שליטה כמעט אבסולוטית על תקציבי הסיוע האמריקאי השנתי, כולל העתידי.

ועדת נגל, בהמלצותיה על תקציבי הביטחון ובניין הכוח, אימצה את הגישה "ההתקפית" הבן גוריונית, קרי שימת דגש כולל תקציבים לחיל האוויר, למודיעין, לתקשוב, לסייבר, לחלל (טילים ולוויינים). זאת כאשר לדעתם האיומים הם בעיקר במעגל השני והשלישי (איראן, תימן ועיראק).

לעומתם האלוף (מיל') יצחק בריק, בוגר מלחמת יום כיפור, דוגל בגישה "ההגנתית" – חוזר, משנן ומזהיר זה למעלה מעשור על הקטנתו של צבא היבשה, על הידרדרות יכולותיו בשדה הקרב, על הצורך הדחוף לשקמו, וכן על הסכנות האסטרטגיות החדשות:

• אלה שבמעגל הראשון הכוללות את התעצמות הצבא המצרי (כולל בסיני) ואת שברירותו של המשטר בירדן (סכנה איראנית-פלסטינית)
• ואלה שבמעגל השני, העלול להפוך מהר מאוד למעגל ראשון – התחזקות הציר הטורקי בסוריה, העלול לגלוש ללבנון ואף לירדן.

בריק טוען וצודק, שאין לצה"ל יתירות כוחות לתמרן בעומק מערכי האויב כדי להילחם בשתי חזיתות, שלא לדבר על יותר. מסקנתו היא שיש להגדיל את צבא היבשה ולרכוש עבורו את אמצעי הלחימה המתאימים למלחמות העתיד (חיל טילים, רחפנים ומזל"טים, הנדסה קרקעית ותת קרקע וכדומה).

לעניות דעתי, במצב האסטרטגי הרגיש והשברירי בו אנו מצויים, אין צורך לבחור באחת משתי הגישות המנוגדות, אלא לאמץ את שתיהן יחדיו – גם וגם. להגדיל הן את התקציבים "ההתקפיים" והן את "ההגנתיים". אימוץ זה משמעו הגדלה משמעותית ושיקום צבא היבשה.

במצבנו האסטרטגי הרגיש והשברירי, אין צורך לבחור באחת משתי הגישות המנוגדות, אלא לאמץ את שתיהן. להגדיל הן את התקציבים "ההתקפיים" והן את "ההגנתיים" – כלומר הגדלה משמעותית ושיקום צבא היבשה

אין לי ספק שמייד יקומו פרופסורים, אנשי אקדמיה, כולל לשעברים של אגף התקציבים והחשכ"ל – ויזהירו בקולם על "העשור האבוד" (1975-85) של אי צמיחת המשק הישראלי לאחר מלחמת כיפור, ויגרגרו בגרונם על "בניין כוח צבאי מתוך טראומה".

תשובתי ברמה הערכית היא שהחיים חשובים מכסף. אני מעדיף עשרות מונים את "הטעויות הכלכליות" של מוטה גור ויצחק רבין ז"ל, על פני "הטעויות האסטרטגיות" של הרמטכ"לים וראשי המדינה בעשורים האחרונים. אלה שהיו שותפים מלאים לקיצוץ האכזרי בצבא היבשה, והסתמכו אך ורק על חיל האוויר והמודיעין.

תשובתי ברמה הכלכלית מתחלקת לשניים:

ראשית "העשור האבוד" איננו רק תוצאה של הוצאות המלחמה, אלא גם של משבר האנרגיה העולמי (1973), שגרם למיתון עולמי ולמשבר במחירי חומרי גלם, שמשמעה האטה בצמיחה והאצת האינפלציה, כשבמקביל יש האטה בגידול האוכלוסייה וכוח העבודה בישראל. אינני מכיר מחקר מקצועי אמין אשר משקלל בהגינות את הגורמים השונים ל"עשור האבוד", פרט לזה של בכיר לשעבר ממשרד האוצר, המוטה בלשון המעטה.

שנית למזלנו המשק הישראלי נכנס למלחמת "חרבות ברזל" במצב מצוין בכל האינדיקטורים הכלכליים החשובים – ישראל הייתה בין הכלכלות הבודדות בעולם אשר עמדה כמעט בכל שלושת הקריטריונים של אמנת מסטריכט:
גרעון כולל (ביחס לתמ"ג), גרעון תקציבי ואינפלציה.

עם כל הכבוד ליודעי דבר, לא יקרה אסון גדול אם הגרעון שלנו יגדל ל-70-75% ואפילו יותר, או שהגרעון התקציבי יגיע ל-6-7% ואף יותר. חלק לא קטן מהכלכלות המערביות המפותחות  עוברות בגרעונן את ה-100% חלקן מתקרב ל-150%, ויש ביניהן אחת העוברות את ה-200%. מדינות כמו גרמניה, צרפת ואיטליה בעיתות משבר (לא בטחוני!) לא עמדו במשך כמה שנים טובות בקריטריונים של מסטריכט, למרות שהן המציאו אותם.

תמרור האזהרה של שלוש חברות האשראי הוא רציני יותר, אבל גם כאן רצוי להיכנס לעומק הניתוח שלהן ולהבין, כי עיקר החשש הוא מהמצב הביטחוני. אין זה אומר שהפסקת המלחמה תחזיר מיידית את דירוג האשראי הקודם – "יורדים מהר ועולים לאט". לכן זה ייקח כמה שנים טובות, אבל הפסקת המלחמה מחד והסיכוי להסכמי שלום עם ארצות ערביות נוספות מאידך, ואולי החלפת השלטון בבחירות תוך שנה-שנתיים – עשויים לשנות את התמונה הכלכלית לחלוטין.

מייד יקומו פרופסורים, אנשי אקדמיה, לשעברים של אגף התקציבים והחשכ"ל – ויזהירו על "העשור האבוד" של אי צמיחת המשק הישראלי לאחר מלחמת כיפור. תשובתי ברמה הערכית היא שהחיים חשובים מכסף

מן הראוי לשים לב, כי החרם הרשמי והלא רשמי של מדינות לא מעטות לאספקת נשק וחימושים לצה"ל, גורם לאפקט תעשייתי-כלכלי הדומה "לחרם דה-גול" לאחר מלחמת ששת הימים – תקציבי ענק מופנים לייצור ביטחוני מקומי.

לדעתי, פרט לפלטפורמות של מטוסים וצוללות – לתשלובת התעשייתית-מדעית שלנו יש יכולת לייצר כמעט את כל מה שדרוש לצה"ל. לא ירחק היום ותוך עשור וחצי יקומו כאן שניים-שלושה "אלביטים" ועוד כמה מאות מפעלי ביטחון עם תוספת יצוא של עשרות מיליארדי דולר בשנה ותוספת תעסוקה של למעלה ממאה אלף עובדים – לא רק מהנדסים ואנשי הייטק אלא גם הנדסאים, טכנאים ועובדי צווארון כחול.

בשפת הכלכלנים, הבעיה הביטחונית של ישראל איננה בגורם יצור הון (כסף ותקציב) או בחוסר בטכנולוגיה ממנה יש לנו בשפע רב, אלא בגורם יצור עבודה (חיילים וקצינים בסדיר, קבע ומילואים).

הפתרון בטווח הבינוני (3-7 שנים) הוא גיוס מסיבי של המגזר החרדי לשורות צה"ל. את זה ניתן לא לעשות בטוב, קרי "חוק ההשתמטות", אלא ברע – קרי בחוק גיוס (הקיים) שוויוני ונשכני, מלווה בסנקציות אישיות פליליות וכלכליות. כולל חוק שירות לאומי למגזר הערבי (בשירותי כבאות, בתי הסוהר, מד"א, סיעוד זקנים וחולים וכדומה).

הפתרון המיידי בטווח הקצר הוא גיוסם מחדש, אימונם והכשרתם של פטורי הגיוס. בשני העשורים האחרונים שוחררו שלא באשמתם משירות מילואים כ-200,000 חיילים וקצינים בני 22-45, פועל יוצא מפירוק מסגרות צבאיות, שכלל בין השאר כחצי תריסר אוגדות – חוד החנית של צבא היבשה.

בשפת הכלכלנים, הבעיה הביטחונית של ישראל איננה בגורם יצור הון (כסף ותקציב) או בחוסר בטכנולוגיה ממנה יש לנו בשפע רב, אלא בגורם יצור עבודה (חיילים וקצינים בסדיר, קבע ומילואים)

צריך להקדיש לכוח אדם הנ"ל חודש וחצי-חודשיים של הכשרה מקצועית ואימון אינטנסיבי כדי להחזירם לכושר מבצעי. לא צריך להיות מאור הגולה כדי לעבור ממרכבה סימן 3 ולתפעל מרכבה 4 (טנקים) או לעבור מ"דוהר" ל"דורס" ול"רועם"(תותחים) שהיו בשימוש לפני כעשור וחצי. ואת חיילי הח"יר וההנדסה ללמד להפעיל רחפנים וציוד משוכלל לראיית לילה, או להחליף להם את ה-16-M לרובה "תבור", וכמובן להחזירם לכושר גופני ע"י הורדת שומנים מיותרים..

מרדכי איש שלום הוא בוגר מלחמת יום כיפור והמכללה לביטחון לאומי, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה ותכנון במשרד הכלכלה וכלכלן ראשי. כיהן כציר\נספח כלכלי בכחצי תריסר מדינות בצפון אמריקה ואירופה.