בהיותי עובדת סוציאלית בחברה הערבית, אני חווה מדי יום את ההשלכות הבלתי נתפסות של הפשיעה על משפחות, קטינים וקהילות שלמות. אני תוהה עם עצמי מה אפשר לעשות בשביל לא לאבד חיים יקרים בצורה אכזרית כזאת.

החיים ממשיכים עם חלחלה ברקע, תהודות הירי הפכו לחלק בלתי נפרד מהמרקם הלילי ולפעמים זה קורה גם במהלך היום. תחושת הביטחון נפגעת. רוב החברה חיה בתחושות של פחד, תסכול וחוסר אונים מוחלט, ובמקביל נאלצים להמשיך בחיי היומיום כאילו כלום לא קרה רק יום קודם.

החיים ממשיכים עם חלחלה ברקע, תהודות הירי הפכו לחלק בלתי נפרד מהמרקם הלילי ולפעמים גם במהלך היום. תחושת הביטחון נפגעת. רוב החברה הערבית חיה בתחושת פחד, תסכול וחוסר אונים מוחלט

בחוויה האישית שלי זה משאיר אותי קרועה בין הכמיהה לחיי שלווה לבין מציאות רוויית אלימות. אנו מתמודדים מול מציאות מורכבת, משתוקקים לחיים שלווים, אך נאלצים להישיר מבט אל הרחובות הבוערים סביבנו.

במציאות האכזרית שלנו, הורים מוכרחים להסביר לילדיהם, אשר עודם תמימים מכדי לפענח את הדהודי הירי, למה אסור להם לשחק מחוץ לבית כמו פעם. ילדים אשר כל רצונם זה לצבוע את יומם בחיוכים שיקרינו תקווה לעתיד החברה.

עברייני אלימות לא נולדו כאלה, חלקם הגדול ספג הזנחה, אלימות מתמשכת וחיו מתחת לקו העוני. כשהמדינה והקהילה לא מצליחות למצוא אלטרנטיבות, הפשיעה הופכת עבורם הדרך היחידה לעולם של כוח ושליטה. במיוחד כאשר הרחוב מלמד שהחלש נטרף – והחזק שולט.

במקום לעמוד בחיבוק ידיים ולהסתכל עליהם במשקפי האויב שצריך להרחיק מהחברה, עלינו להציע מסלולי יציאה ממשיים, ענישה חכמה ולא רק מחמירה, במיוחד לבני נוער ולצעירים שעודם ניתנים להצלה.

מדינת ישראל צריכה להשקיע בצורה מסיבית בחינוך, להקים מסגרות לנוער בסיכון עם תוכניות חינוך מותאמות ותמיכה רגשית. תוכניות למניעת אלימות, שיקום והושטת יד לעבריינים, ובעיקר ביצירת הזדמנויות תעסוקה.

כשאין אפשרויות עבודה חוקיות, הרחוב מציע לצעירים עבודה מהירה עבורם. לכן המדינה צריכה להשקיע באזורי תעשייה ובעסקים מקומיים ולייצר פרנסה מכובדת. במקביל, צריך לדאוג לדיור וקורות גג ראויות לצעירים, במטרה לסייע להם לא ליפול לידיהם של גורמים עברייניים.

עברייני אלימות לא נולדו כאלה, חלקם הגדול ספג הזנחה, אלימות מתמשכת וחיים מתחת לקו העוני. כשהמדינה והקהילה לא מציעות אלטרנטיבות, הפשיעה הופכת לדרך יחידה לעולם של כוח ושליטה

למרות כל המכשולים והתלאות, אני אמשיך להאמין שהשינוי אפשרי, אך הוא דורש שיתופי פעולה בין הקהילה, רשויות האכיפה, מוסדות הרווחה ומערכת החינוך. רק דרך ראייה הוליסטית ושורשית תאפשר להבטיח עתיד טוב יותר ולהחזיר לחברה את הביטחון שהיה לה פעם.

אם לא נחליט לטפל בשורשים העמוקים של הבעיה, נמצא את עצמנו חוזרים שוב ושוב לאותו מעגל מחריד, כאשר בכל מקרה רצח – האשמה מופנית למשטרה ולרשויות ובצדק.

אך לדעתי המציאות הקשה שנקלענו אליה היום – מקורה אינו באכיפה הרופפת בלבד, אלא גם באוזלת ידה של המדינה בהקצאה בתשתיות, חינוך, כלכלה ורווחה בחברה הערבית. אחוזי העוני והאבטלה מגיעים ליותר מכפול מהשיעור בקרב האוכלוסייה היהודית, וזה גורם לצעירים ערבים לבחור באופציות שהשאירו להם, ללא אופק.

אנו חייבים לפעול בנחישות גבוהה מול הפשיעה, תוך מתן אופק אחר למי שרוצה ובעל מוכנות להשתנות. אחרת נישאר במעגל הדמים שאין ממנו מוצא, עד שנמצא את עצמנו בסטטיסטיקה של הקורבן הבא.

המאבק בזוועות הפליליות לא יכול להיות נקודתי, אלא חייב להיות חברתי וכלכלי. אין ספק שענישה ואכיפה נחושה היא מהותית, אבל בלי חינוך, תעסוקה, קהילה חזקה וחברה מאוחדת – האלימות תלך ותתרחב. זה הזמן שהמדינה תשקיע באמת, לצד זאת שהחברה הערבית צריכה להתעורר ולדרוש שינוי פנימי.

המאבק בזוועות הפליליות לא יכול להיות נקודתי, אלא חייב להיות חברתי וכלכלי. אין ספק שענישה ואכיפה נחושה היא מהותית, אבל בלי חינוך, תעסוקה, קהילה חזקה וחברה מאוחדת – האלימות תתרחב

עם אמונה גדולה שהפשיעה אינה גזירת גורל, ואם נחליט לחשוב ולפעול נכון – אני מאמינה שנצליח להחזיר את הסדר לרחובות, לידיים של אנשים בעלי רצון לקדם את החברה הערבית למקום שמתאים וראוי לה להיות.

קרואן חגאזי דיאב היא עובדת סוציאלית, מנהלת תוכניות צעירים בחברה הערבית.